דבר אברהם - א ריא

בחזירה לים, ואין זה אלא בדרך דמיון דבאמת הענינים נפרדים כמו שנבאר להלן ולא כמו שערבם כ"ג בהדי הדדין. אך לפי"ז דבר חדש הוא לגמרי דאיכא תרי גווני בקוצר ומנ"ל להריב"א הא. ואפשר לומר קצת בדרך אחרת דרק חד גוונא איכא בקוצר והוא הבדלת החיות ומ"מ כשעוקר את המושרש בארץ ממש חייב מיד משום דשאיבת היניקה שע"י השרשים המושרשים בארץ אינה דומה לאותה השאיבה ששואבים הזרעים שבעציץ נקוב, דשמא השרשים שואבים מגופה של קרקע וזרעים שבעציץ אינם שואבים אלא מריח הקרקע ונמצא שבעוקר אילן המושרש אע"פ שיניקתו שמריח הקרקע עדיין לא פסקה מ"מ יניקה זו שמכח השרשים פסקה מיד וזו כבר נגמרה מלאכתה דאפילו אם יחזור ויטע תהא נטיעה חדשה לכתחלה וצריך להשרשה חדשה, משא"כ בעציץ מיד שמחזירו נשאר ביניקתו הראשונה וכל זמן שלא קבעו במק"א לא נגמרה מלאכתו

אבל זהו רק לחד לישנא שבאור זרוע שרצה לומר שדין העציץ הנקוב להריב"א כדין הצרור אבל לאידך לישנא מודה הריב"א דעציץ נקוב מיקרי מחובר ממש לענין זה, ולפי"ז עדיין לא ידעני מהו גדר הצרור ואיזה מין מחובר יקרא לו הריב"א. וז"ל האור זרוע [אחרי שסיים דברי הריב"א שהבאנו למעלה] וא"י אם ריב"א ריצה לומר שגם גבי פרפיסא אם החזירה ע"ג קרקע פטיר ונא מסתבר אלא ר"ל דפרפיסא שע"ג הקרקע מחובר היא טפי ואפילו החזירו כבר נתחייב משום תולש. אבל עשבים שבצרור נא מחברי טפי הלכך לא הוי תולש גמור אא"כ נא החזירם עכ"ל. וללישנא אחרינא זה הא דמדמי רב פפי פרפיסא לצרור צ"ל דמיירי בפרפיסא שאינו ע"ג קרקע אי באיזה אופן אחר דדמי לצרור וכעין שכ' המ"מ והלח"מ (בפ"ת מהלכות שבת) להרמב"ם דפרפיסא דרב פפי יפרפיסא דאביי לאו דחד גוונא נינהו

איך שיהיה בין ללישנא קמא בין ללישנא אחרינא שבאור זרוע דברינו דקים יותר מדאי ודחוקים וסוף דבר לא זכיתי נעמוד על עיקר כוונת הריב"א ז"ל וצ"ט ובירור ועוד חזון למועד בעז"ה

[טז] עוד כתב כ"ג וז"ל על דברי ידידי שהכריח דאיסורא דקוצר לגמ' דינן לא הוי משום פסיקת החיית אתפלא עליו, הרי הוא בעצמו הביא שיטת הרמב"ן שאין קצירה אלא בגידולי קרקע שהוא בדברי הרשב"א בחי' [שבת דף ק"ז ע"ב] וכל הריאה שם בדברי הרשב"א יראה שמוכרח שאיסורא דתלישה הוא משום החיות, דז"ל ומיחייב משום עוקר דבר מגידולי דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא משים נטילת נשמה באבר אחד כוונתי דלזה נקטה הגמרא בשניהם שם עוקר דבר. היינו דיסוד שתי המלאכות דומה שזה נוטל נשמת החי וזה ניטל נשמת הצומח שהוא היניקה. ובא לבאר שלא תקשה דהרי שם חייב רק בשוחט, וע"ז כתב דגם בחובל מיחייב אף שלקח רק המקצת וכן בתולש אף אם תלש רק איזה חנק מן הדבר מ"מ בזה שתלש נפסק החיות. ולהר"מ ז"ל דס"ל באמת דנטילת נשמה לא הוי כ"א בשוחט ולא בחובל נראה דמ"מ מדמה תולש לשוחט היינו דבחי ל"ש לומר בחלק שהוא חי משא"כ בתולש מפרי דכל חתיכה וחתיכה יוכל להיות חי כמובן, ע"כ דברי כ"ג כלשונם

הנה רואה אני דסבור כ"ג דמאי דמסיק הרמב"ן ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא משום נטילת נשמה באבר אחד כו' קאי על הא דאמר רב ששת האי מאן דתלש כשיתא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, ועוקדמ"ג זה אסבריה ליה הרמב"ן משום נטילת נשמה. אבל כמה רחוק הדבר בעיני, דא"כ מאי מסיק דומיא דחובל דהוי משום נטילת נשמה באבר א' ומאי בעי בזה, ומש"כ כ"ג שהוקשה לו שאין תולש דימה לשוחט דהתם בשוחט נוטל כל החיות והכא בתולש נוטל רק מקצת וע"ז מסתייע מחובל שגם הוא נוטל רק מקצת, תמוה בעיני דמאי שייטא דתולש לנוטל מקצת נשמה הרי בזרעים כל מקצת ומקצת דבר שלם הוא וכעין שהעיר כ"ג והאיך יעלה על הדעת להסתפק בזה עד שהוצרך להסתייע, ואם הוקשה לו דשאני שוחט שנוטל נשמה של בע"ח משא"כ בתולש דזרעים שאינו מפסיק אלא כח היניקה ולא נשמה חיה א"כ מאי סייעתא היא מחובל הרי בחובל נמי הוא נוטל מקצת נשמת החי שהיא מעין הנשמה כולה המשונה מכח היניקה שבזרעים, ועוד דבעיקרא דמילתא לא דמיא כלל פסיקת החיות בבע"ח שהיא משום נטילת נשמה לפסיקת החיות שבזרעים, דבבע"ח הוא נוטל את הנשמה שהיתה לו כבר ובקצירת זרעים הוא מפסיק רק את היניקה מכאן ולהבא שלא יינק עוד ואין חיותו שהיתה לו מכבר ניטלת אלא עד שיתייבש, והאיך מערב להו הרמב"ן בהדי הדדי. ואם יאמר כ"ג דבזרעים נמי הוא חייב על נטילת חיותו שהיתה לו מכבר כמו בבע"ח דכיון שנקצר יתייבש ותינטל חיותו, א"כ לא יתחייב בקוצר אלא עד שיתייבש כולו [או לכה"פ מקצתו] כמו בשולה דג מן הים שאינו חייב אלא עד שיבש בו כסלע אע"פ שבודאי יתייבש מעצמו, וא"כ יפטר הקוצר בסוף שבת ממש שלא תיגמר מלאכתו בשבת כמו שיפת קדרה אצל האש בשבת ונגמר בישולה בהיל דבודאי פטור. אע"כ שאם אנו דנין בקוצר משום הבדלת החיות אינו משום פסיקת החיות שהיתה לו מכבר אנא משום שמפסיק יניקתו מכאן ולהבא וא"כ מאי שייטא היא לנטילת נשמה דבע"ח

וראיתי בס' מרכבת המשנה (פ"ח ההלכות שבת ה"ד) דליישוב דברי הרמב"ם דגבשושית במאי דשאני מצרור שמותר לצורך כתב דדוקא בהגביהו מעל הארץ והניחו ע"ג יתדות שיהא מונח כן יום או יומים הוא דהו"ל תולש שמבטל היניקה אבל במהגביהו לפי שעה וחוזר ומניחו על הקרקע לית ביה משום תולש דבזמן מועט עודנו באבו לא ייבש ומשו"ה קשרי לקנח בו. ולענ"ד אין דבריו נראים, דהפסקת החיות דזרעים אינה זו שהיתה בהם מכבר אלא שמכאן ולהבא כמו שכתבנו וזו נפסקת מיד אף בהגביהו לפי שעה. אך יכולנו לקיים את דבריו ולאו ייטעמיה אלא כמ"ש באור זרוע שהבאנו באות הקודם דבעינן דוקא קבעו במקום אחר

וידעתי שים לדחוק ולומר דלעולם חיוב הקוצר שבזרעים היא משום פסיקת החיות שהיתה לו מכבר ומ"מ לא בעי עד שיתייבש שאין חיובו מחמת פסיקת החיות עצמה אנא מחמת פסיקת כח החיות, ר"ל כח היניקה שהיה מקודם בהצומח כח לינק ועכשיו נפסק ממנו כת זה והוא באמת נפסק מיד עם תלישתי, אבל אין ריחו נוחה מעיונים דקים כאלו בלי יסוד

ואולם אנכי לא הבנתי כוונת דברי הרמב"ן ככ"ג ופשוט היה בעיני דבמאי דמסיק ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהיא משום נטילת נשמה חוזר הוא על הושיט ידי למעי פרה ודלדל עובר שבמעיה דחיובו לאו משום קוצר אלא משום נטילת נשמה וע"ז שפיר הביא מחובל והיא היא. וחשבתי שזו היא הדרך הפשוטה הכבושה לרבים, ואחרי רואי שכ"ג משיא את הדברים לכוונה אחרת חזרתי אחרי דברי הרמב"ן במקורם בחידושיו לשבת (דף ק"ז) ונוכחתי כי אמנם צדקתי ממנו שהרשב"א בהעתיקו את דבריו נשמטו ע"י איזה מלים או החסיר במתכוון בחשבם למותר שהכוונה מבוארת גם זולתם, וזהו שנתן מקום להסב את הדברים לכוונה אחרת והמעיין ברמב"ן יראה מפורש דכוונתו כמו שכתבתי, וז"ל דלאו מי א"ר ששת כו' כדאמרינן בעירובין דקטלי ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה"נ בבע"ח מחייב משום עוקדמ"ג דהוא משום נטילת שמה דומיא דחובל עכ"ל, ומעתה סרה מעלי פליאת כ"ג. אבל עדיין לא ידעתי לפרש להרמב"ן ז"ל מאי בעי רבא למימר בהדמיון להא דרב ששת. ואולם לדברי רש"י ז"ל נמי קשה שכתב וז"ל מיחייב ואע"פ שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כ"ח) מאוירא רבי עכ"ל ובאמת מסקנת