דבר אברהם - א רי

נכסים שיש להם אחריות. וזה י"ל בטעם הסוברים והרמב"ם מכללם דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא. ולפי"ז הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א מהלכות שבת) כר"י דמשאצל"ג חייב שפיר לא הביא מימרא דר"ל שהרי לדידיה יש כאן איסור דאורייתא וזה לא הותר בשביל צורך. אך לכאורה נראה דלהרמב"ם נמי פטור כשאינו צריך לתלישת העשבים כמ"ש התוס' שבת (דף ע"ג ע"ב ד"ה וצריך לעצים) דאפילו לר"י דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה עכ"ל, וכ"נ דעת הרמב"ם שהרי פסק במשאצל"ג כר"י ומ"מ כתב (פ"ח מהלכות שבת ה"ד) וכן הזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע הרי דאם אינו צריך לעצים אין כאן מלאכת קוצר כלל, וא"כ ה"נ באי"צ לעשבים להרמב"ם נמי לא הוי תולש כלל. אולם באמת נראה דלא נתכוונו התוס' לכל הקוצרים דליבעו צריך לדבר הנקצר, אלא בעצים דוקא או בזומר לצמיחה הוא דבעינן צריך לעצים ובלא"ה לא דמי כלל לקוצר וכן דייקא לשון רש"י ז"ל וצריך לעצים להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור עכ"ל, אבל בכל קוצר ממש לא בעינן לר' יהודה שיהא צריך לדבר הנקצר. וקצת ראיה לזה דבמאן דקטל אספתא וקניב סילקא דאמרינן נמי התם דחייב שתים משום קוצר ומשום זורע לא הוזכר דצריך לאספתא וסילקא כדאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים, וכן הרמב"ם ז"ל בעיקר מלאכת הקוצר ובאספתא וסילקא לא הזכיר שיהא צריך לדבר הנקצר ורק בעצים כתב כן. ע"כ נראה דדוקא בעצים הוא ולאו בכל הקוצרים ודלא כמאן דכייל לה במדה רבתא לכל הקוצרים. וכן מצאתי בנשמת אדם הלכות שבת (כלל י"א אות ב') ועיי' בס' קובץ הגהות על הרמב"ם. ולפי"ז בתלישת עשבים בצרור שפיר חייב להרמב"ם ז"ל אפילו באיצל"ג ואשה"ט מה שלא הביא מימרא דר"ל כמש"ל ושיטת רש"י ז"ל יש ליישב בדוחק דלאו מצרור דריש לקיש קא מוכח לה אלא מרב פפי דמדמי פרפיסא לצרור ושרי ליה לטלטוליה והתם במלאכה הצריכה לגופה מפרש לה כמו בפרפיסא דאביי כמש"ל. וכ"ת א"כ אמאי דחי רב כהנא רק משום אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ומשמע דלצורך אפילו בגוונא דפרפיסא נמי שרי עדיפא הו"ל למימר שאני צרור דמשאצל"ג היא, י"ל דדילמא ס"ל לר"פ או לר"כ כר"י, ודוחק הוא

שבתי וראיתי דמה שכתבנו להוכיח מהא דאספתא וסילקא לחו דפסקא היא, ואדרבא מחי' המאירי ומר"ן משמע להיפוך דבאספתא וסילקא נמי בעינן שיהא צריך לדבר הנקצר. דז"ל המאירי ואם זמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קיצר הואיל ומכוין לעצים כו' וכן הקוצר את השחר שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר חייב שתים וכן הדין בחותך חח התרדין בשיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצורכו לאכילה ולתקן עכ"ל, הרי שהזכיר גם בזה שצריך לדבר הנקצר כמו בזומר עצים, וכ"כ הר"ן האי מאן דקטל אספתא כו' אחת משום קוצר לפי שצריך הוא למה שקוצר. ונהי דמר"ן אין ראיה כ"כ דלא בא לפרש את המימרא אלא להרי"ף שהביאה להלכה ודעת הר"ן שהרי"ף פסק כר"ש במשאצל"ג כמבואר בדבריו בפ' המצניע וסי' ת"י ד"ה ולענין), אבל המאירי שבא לפרש את הגמרא למה ליה לתקוע א"ע לפלוגתא דר"י ור"ש ומנ"ל דס"ל לרב יוסף ואביי מרי דשמעתתי דאספתא וסילקא כר"ש, ולמה הזכיר רק כאן דבעינן צריכה לגופה טפי מבשאר דוכתין אע"כ דאה אינו צריך לדבר הנקצר אין כאן מלאכת קוצר כלל. והנשמ"א הוסיף לומר דדוקא במתכוין להצמיח לא הוי קוצר אלא בצריך לעצים אבל באי"צ כלל אפילו להצמיח חייב משום קוצר לר"י עיי"ש, וראייתו מעירובין אינה מכרחת ואכמ"ל

[טו] הדרן לדידן דמצאתי לדברי כ"ג סמוכין וגואל בין רבותינו הראשונים ז"ל באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ו וז"ל אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע מיחייב משום נוטע פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע, ולי נראה דהאי חייב לאו חייב ממש קאמר דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסורא דאורייתא איסור כרת ואיסור סקילה משום קניח, ודומה לו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן עכ"ל כו', ואין נראה לריב"א דהתם גבי נשג"ז מפרש להדיא דמדרבנן היא כו' אבל הכא סתם קתני חייב. ומה שהקשה דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה לא דמי האי לצרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו שכיון שמחזירו לקרקע למקום גדילתו לאו תולש הוא ואע"ג דהתולש דבר שהוא מחובר אפילו החזירו חייב היינו היכא שהיה מחובר גמור וכשמחזירו לשם נוטע לכתחלה הוא אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אא"כ קובעו במקום אחר שמיעט את יניקתו, כך פי' ריב"א עכ"ל. הרי להדיא כדברי כ"ג שהזכיר הריב"א רק מיעוט יניקתו ולא פסיקת כל החיות, וגם נראה שהחיוב הוא רק משום מיעוט היניקה ולא משום עקירה מן החיבור שהרי קאמר דהאי צרור לא היה מעולם מחובר גמור והאיך לחייבו משום עוקר מן החיבור

אבל לא זכיתי לע"ע לירד לסוף כוונת דברי הריב"א בהסבר הדבר מהו החילוק שבין צרור שאינו חייב עד שיקבענו במקום שתתמעט יניקתו ובין מחובר גמור שחייב מיד בעקירתו, דכיון דקיימינן דעיקר הקוצר הוי מיעוט היניקה ולא תלישה מן המחובר א"כ גם בעוקר מן המחובר ממש עיקר החיוב הוא משום פסיקת היניקה וכיון דלא מיקרי ממעט יניקה אלא בקובעו במקום אחר עוקר מן המחובר נמי ליבעי קביעה במקום אחר דכל זמן שלא קבעו במק"א לא מיקרי נתמעטה יניקתו. וגם לא ברירא לי מה דעתו בצרור אם חושבו כמחובר או לא, וממ"נ קשה להבין את דבריו אם דונהו כמחובר ליחייב מיד ואם לאו כמחובר לא ליחייב כלל שהרי הממעט יניקה בתלוש לאו כלום ואפילו המעט בעציץ שאינו נקוב פטור כמבואר בשבת (דף ק"ח), ומהו פשר הדבר דמפסיק ליה בסכינא חריפא לקראו אינו מחובר גמור כאלו יש חיבור למחצה. ותו דא"כ האיך קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה דילמא צרור שאני שאינו מחובר גמור אבל פרפיסא שהוא עציץ כדפירש"י לא שהרי מחובר הוא לכו"ע

והיה עולה לכאורה על הדעת לומר דאמנם ס"ל להריב"א דה"ה בעציץ נקוב דאינו חייב משום תולש עד שיקבענו במקום שממעט יניקתו ודין הצרור שוה לעציץ נקוב ששניהם מחוברים, ואינו חייב מיד כשתולש אלא במחובר גמור ר"ל שמושרש בארץ ממש, ופרפיסא דרב פפי מיירי בגוונא דצרור שהזרעים מושרשים רק בעציץ ולא בקרקע ופרפיסא דאביי מיירי נמי בכה"ג ומשו"ה באמת אינו חייב אלא כשנתנו ע"ג יתדות, [ואפילו נימא דבפרפיסא דאביי חייב מיד כעין שכתבנו למעלה להרמב"ם אפשר דמיירי ששרשיו מושרשים בקרקע חוץ לפרפיםא כעין שפירש הערוך עיי"ש], וס"ל להריב"א דשני מיני חיבור הם, א) מחובר לקרקע ממש שמושרש בארץ. ב) חיבור העציץ הנקוב ודכוותיה שאינו מחובר ממש בקרקע עצמה אלא שיניקתו משויא ליה למחובר, וס"ל דקוצר חייב בשני פנים בין בעוקר ממש מן הקרקע בין בממעט יניקתו אלא שהחילוק הוא דמשום עוקר מן החיבור בלאו מיעוט היניקה אינו חייב אלא כשעוקר מן המחובר ממש כאופן הראשון אבל באופן השני שכל חיבורו הוא משום היניקה אינו חייב על עקירתו כל זמן שלא מיעט יניקתו ובממעט גם את היניקה חיוב גם על המחובר מאופן השני, ולהכי שפיר קאמר דבמחובר ממש חייב מיד כשעוקרו שהרי החיוב הוא על עיקר העקירה וההבדלה מן החיבור וע"ז לא שייך לומר שיכול לחזור ולנוטעו דזה יהיה נטיעה חדשה לכתחלה, אבל בעוקר דמשום הבדלת החיות כל זמן. שלא קבעו במק"א לא נגמרה מלאכת ההבדלה של היניקה ודמיונו לשולה דג מן הים (שבת דף ק"ז) שאינו חייב אלא עד שיבש בו כסלע לפי שיכול עוד לחיות