דבר אברהם - א רט

כלל תלישה מן הקרקע דוקא וי"ל דאפילו שלא בג"ק ממש יש קוצר כה"ג, [כמו דלענין דישה הא דבעינן בה ג"ק השיא לה כ"ג במכתבו לכוונה אחרת והעלה דאפילו בדגים שאינם ג"ק ס"ל להרמב"ם דיש דישה כשהם חיים). לפי"ז י"ל דהפיטרא הוי מחובר רק לחצבא משום דהיינו ריביתיה וזהו מקום חיותו וכשתולשו הוא מבדילו מחיותו וחייב אבל לקרקע עצמה באמת אינו מחובר משום דחצבא מפסיק דהוי עציץ שאינו נקוב. ולפי"ז לשאר מילי באמת לא יהא דין הפיטרא כמחובר לקרקע כבעציץ נקוב אלא דלענין שבת שאני דסגי במה שהוא מחובר לחצבא והוי הבדלת החיות. ובעציץ שאי"נ דפטור צ"ל דאינו מחובר כלל אפילו להעציץ עצמו משום הך סברא דש"ס דלאו דרך זריעה בכך וכיון שאינו דרך זריעה ממילא אינו קוצר. והשתא האי צרור דר"ל הוי עציץ שאי"נ לענין זה שאם מגביהו עם העשבים מע"ג קרקע לא הוי תולש משום דלא הוה מחובר כלל לקרקע ומ"מ התולש את העשבים מן הצרור גופי' חייב משום דהבדילם ממקום חיותם. ואף שכתב הר"ש בעוקצים דצרור הוי כטבלא שאין לה לבזביז וטבלא שאין לה לבזבז דינה כעציץ נקוב שהוא מחובר לקרקע לכל מילי, הנה בפירוש הר"מ ז"ל מבואר דבטבלא נמי לאו משום נקוב נגעו בה אלא משום דבטל מינה תורת כלי לענין הכשר ומים שבכלי, ושיטה זו הביא גם הר"ש ודחאה יעו"ש. והלכך להרמב"ם הוי צרור עציץ שאי"נ וכשמגביהו מע"ג קרקע לית ביה איסור תולש מה"ת ומשו"ה מותר לצורך קינוח. וענה קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה והיינו נמי בעציץ שאי"נ, ודחי רב כהנא דאף בזה [ר"ל באינו נקוב] לא התירו אנא לצורך אבל שלא לצורך אסור מדרבנן מיהא משום דדמי לתולש, ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקוב שמחובר לקרקע ממש ומשו"ה כשמגביהו מע"ג קרקע ונותנו ע"ג יתדות חייב משום תולש מה"ת, וא"ש דברי הרמב"ם בגבשושית וסרה קושיית רש"י ז"ל. ובזה מיושב דקדוק קטן בהא דאמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא היה מונח ע"ג קרקע כי' חייב, האיך שייך לומר ע"ז לשון הואיל ואתא לידן, דלשון זה משמעו בכ"מ הואיל ואתא לידן מענין זה נימא ביה מילתא מעניינא אחרינא אבל הכא בהא הוא דקא עסקינן אם מותר לתולשו או לאו ואביי פליג על רב פפי דאמר דשרי לטלטוליה אפילו שלא לצורך, ולשיטת הרמב"ם לקצת מפרשים כמו שהזכרנו למעלה (אות ד') מהפר"ח פליג אביי גם אר"ל דאסור אפינו לצורך קינות, א"כ לא שייך ע"ז לשון הואיל ואתא לידן אלא הכי הו"ל למימר אביי אמר היה מונח ע"ג קרקע ונתנו ע"ג יתדות חייב כו'. ולפי הנ"ל ניחא דר"ל ורב פפי מיירי באינו נקוב ואביי מיירי בנקוב. ולפי"ז במה שפסק השו"ע דיש ליזהר מליטול גם עציץ שאי"נ אין אנו צריכין למה שכתבנו דמשום פלוגתא דרש"י ור"ת הוא [וכמ"ש גם הגרעק"א ז"ל] אלא דבהא נמי איסורא דרבנן איכא. אך מ"מ דוחק לומר דר"פ ואביי דקאמרי תרווייהו פרפיסא סתמא מיירי חד בנקוב וחד באינו נקוב

[יג] ועפ"י דרכנו הנ"ל יש ליישב מה שהוקשה לי בר"ש עוקצים שכתב דטבלא שאין לה לבזביז שנתן עפר על גבה הוי מחובר משום דרואה האויר מד' רוחותיה ומסתייע מצרור דשמעתין דחשיב כעציץ נקוב. והוקשה לי שהרי בפיטרא באונא דחצבא דחייב פירש"י מאונא דחצבא פעמים שהוא גדל בשפת הדלי וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) ועשבים שצמחו על גב החבית הרי דמיירי כשפיטרא רואה את האויר מד' רוחותיה שהיא עומדת למעלה ולא בתוך הדלי והחבית ומ"מ פריך עלה רב אושעיא מתולש מעציץ שאינו נקוב דפטור ואיצטריך לשנויי דהיינו ריביתיה ולהר"ש מאי פירכא היא כיון דפיטרא עומדת למעלה ורואה את האויר מד' רוחותיה אין זה עציץ שאינו נקוב אלא נקוב. ואפי"ת דהר"ש לא מפרש להא דפיטרא בשגדלה על שפת הדלי באופן שרואה את האויר מד' רוחותיה אלא בשגדלה בתוך הדלי ואינה רואה את האויר מד' רוחותיה והוי כעציץ שאי"נ וחייב רק מטעמא דהיינו ריביתיה, מ"מ קשה מאי מסתייע הר"ש מצרור שעלו בו עשבים דבאין לו לבזביז הוי נקוב דילמא צרור נמי שאני משום האי טעמא דהיינו ריביתיה כמי פיטרא וכדפירש"י דמקום גידולו הוא כמש"ל. ולפמ"ש י"ל דסברא דהיינו ריביתיה לא מהניא אלא למישווייה כמחובר לאונא דחצבא ולא לקרקע, ומשו"ה בפיטרא שפיר חייב התולש משום שהבדילה ממקום חיותה, אבל בצרור הוקשה להר"ש נהי דתולש את העשבים ממנו שפיר מיחייב משום האי טעמא דהיינו ריביתיה אבל למה אסור לטלטל את הצרור עצמו מן הארץ שלא לצורך כיון שאינו נקוב ואינו מחובר לארץ, ודחיקא ליה למימר דבאינו נקוב נמי איכא איסורא דרבנן דמסתברא דפרפיסא דר"פ ואביי שנאמרו סתמא בחד גוונא מיירי כמש"ל. ומשו"ה מסתייע מזה דכשאין בו לבזביז דינו כנקוב והוי מחובר לארץ ממש. והשתא אין אנו צריכין בזה לטעמא דהיינו ריביתיה ובפיטרא מיירי שגדלה בתוך הדלי כנ"ל

אך זהו רק לפי דרך כ"נ דחייב בהבדלת החיות, אבל נדרכנו דבעינן מחובר לארץ דוקא בע"כ צ"ל דפיטרא הוי נמי מחובר לארץ מטעמא דהיינו ריביתיה, וא"כ הדק"ל דעשבים שבצרור מחוברין נמי לקרקע מה"ט ומאי ראיה היא לשאין בה לבזביז במקום דלאו ריביתיה. וקצת יש ניישב, דהנה צריך לדקדק עוד בדבריו האיך הוא דן את הצרור כעציץ נקוב בשביל שרואה את האויר מד' רוחותיו והרי הוא עצמו ז"ל כתב התם דעציץ שאי"נ שמלאוהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזביז לענין זה שאם אחר לך הוסיף עפר על גביו הרי הוא כעפר שעל טבלא חלקה דהוי כמחובר לפי שרואה מארבע רוחות עכ"ל, הרי מבואר שאם היה העפר רק שוה עם שפתי העציץ וזרע בו הוו כתלושין, וא"כ הכא בצרור שאין עפר למעלה ממנו למה דנהו כנקוב. וצ"ל דשאני עציץ שמלאוהו עפר עד שפתו ששרשי העשבים יורדים לתוך העפר במקום שדופני הכלי שאינו נקוב חוצצין ביניהם לבין האויר, אבל עשבים שע"ג צרור אין שרשיהם נוקבים ויורדים לתוך הצרור ויונקים ממנו אלא על גביו הוא דקיימי ומלחלוחית הקרקע הם יונקים ולא מגוף הצרור ולכן אפילו כשאין עפר למעלה מ"מ רואין שרשי העשבים את האויר מד' רוחותיהם. ולפי"ז י"ל דפריך הש"ס מעציץ שאי"נ דאפילו כשהעפר שוה עם שפתיו לא הוי כמחובר ובעינן דוקא שיעלה למעלה וה"נ בפיטרא אין עפר למעלה אלא שוה הוא עם שפתי הכלי כנ"ל, וע"ז משני התם היינו ריביתיה ר"ל שדרכם ליגדל מלחלוחית האויר ולא מתוך החצבא והצרור והרי אין דופני הכלי סותמין בפני האויר אבל הכא לאו היינו ריביתיה להיות גדלים מלחלוחית האויר לחוד אלא מכח העפר שבעציץ והרי העפר סתום מצדדיו ע"י דופני העציץ. ודחוק הוא וצי"ע

[יד] ואגב אורחא ארשום בזה מה שיש ליישב את הר"מ ז"ל שלא הביא מימרא דר"ל בהיתר קינוח בצרור שעלו בו עשבים, עפי"מ שהעירני חכם אחר להקשות על רש"י ז"ל שהכריח דתולש דפרפיסא הוי דרבנן מדשרי ריש לריש לצורך קינוח דמאי ראיה היא דהתם בצרור שלקינות אינו צריך אלא לצרור בלבד ולא לעשבים שבו א"כ אע"ג דממילא נתלשים העשבים מן הקרקע בטלטול הצרור מ"מ הוי מלאכה שאי"צ לגופה ואינה. אסורה אלא מדרבנן ולכן במקום צורך התירו, משא"כ בפרפיסא דאביי דמיירי בצריכה לגופה שפיר יתחייב מדאורייתא. ועיי' בכ"מ ואין לומר דאע"ג דתלישת העשבים הוי משאצל"ג מ"מ ליחייב משום תלישת הצרור גופי' דמעיקרא הוה מחובר והשתא תלוש ומזה הוכיח רש"י, דז"א שאין נידונין כמחוברין אלא הזרעים עצמם אבל גוף העציץ הוי תלוש אפילו בנקוב כמבואר בגיטין (דף כ"ב ע"א) עציץ וזרעים של אחד ומכרן לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ תו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנים עם