דבר אברהם - א רח

הקוצרן משום שהוא מבדילן מחיותן. מיהו איכא למידחי דמרש"י והג"א אין סייעתא ע"פ מה שראיתי בס' משכנות יעקב (חאו"ח סי' ק"ג) שהעיר דבמיעוט היניקה אינו חייב משום קוצר דכיון שנשאר עדיין יונק לא הוי מלאכה שלמה ואינו חייב אלא במפסיק כל יניקתו לגמרי, ולפי"ז אפ"ל דרש"י והג"א סברי באמת דשורש הקוצר הוא הבדלת החיות ולאו משום עקירה מן החיבור ואפ"ה פטור כשממעט את היניקה דלאו מלאכה שלמה היא. ויש לדון הרבה בדברים אלו ועוד חזון למועד בעז"ה. אבל איך שיהיה פירכא לכ"ג מיהא הוי שרצה לדון שיתחייב משום מיעוט היניקה. וכן משמע מדברי המאירי שהזכרנו דבטעמא דתולש עציץ ומניחו ע"ג יתדות חייב כתב לפי שאינו יונק מן הארץ משמע דוקא משום דפסקה כל יניקתו הא מקצת יניקה לאו כלום היא אי פסקה. וכל הני רבוותא לא כוותיה דכ"ג קיימי, ובשיטת הרמב"ם אין הכרע בזה כמש"כ

[יא] וראיתי להלבוש או"ח (סי' של"ו סעי' ח') שתפס כדעת כ"ג דבמיעוט היניקה הוי תולש שכתב ח"ל ואפילו העציץ עצמה יש ליזהר מליטלה מעל גבי הקרקע ולהניחה ע"ג יתדות או איפכא בין שהיא של עץ בין שהיא של חרם מפני שבעוד שהיא ע"ג קרקע היא יונקת ליחות יותר מן הארץ וכשהוא מגביהה ה"ל כתולש שממעט יניקתה וכן איפכא שנוטלה מע"ג היתדות ומניחה ע"ג הקרקע ה"ל כזורע שמרבה יניקתה ואסור עכ"ל. הנה מפורש בדבריו כדברי כ"ג, אבל מסתפק אני מה דעתו ז"ל בעיקר האיסור שבעציץ הנקוב ובפי' הסוגיא דשבת אם אזיל בשיטת הרמב"ם שבנקוב הוא חייב משים תולש מה"ת ולפי"ז גם בעיקר האיסור של נקוב שכללו יחד עם האינו נקוב תפס דשורש הקוצר משום הבדלת החיות הוא ובממעט יניקתו נמי חייב ולא בעי להפסיק כל היניקה וזהו כדברי כ"ג לגמרי, או דאזיל בשיטת רש"י ותוס' ושאר ראשונים דאין כאן תולש דאורייתא אלא דרבנן ובא רק ליתן טעם למה גזרו ביה רבנן משום תולש וכי איזה תולש יש כאן וע"ז פירש דמשום מיעוט היניקה דדמי לתולש גזרו ביה רבנן ואין זה כדברי כ"ג אלא להיפוך. ולכאורה בע"כ צ"ל דאיירי הכא מאיסור דרבנן שהרי כלל בזה גם את העציץ שאינו נקוב שיש ליזהר מליטלה מע"ג קרקע ובהא ודאי ליכא אלא איסורא דרבנן, שהרי גם התולש ממש מעציץ שאינו נקוב ר"ל שעוקר את הזרעים מן העציץ אינו אלא איסור דרבנן כש"כ תולש רק העציץ מן הקרקע. אבל דבריו אלו שהם העתקה מדברי השו"ע (סעי' ח') דגם בעציץ שאינו נקוב יש ליזהר מליטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות תמוהים מאד, מנ"ל להמחבר דה"ה בעציץ שאי"נ הרי פרפיסא דאביי דחייב ביה משום תולש בעציץ נקוב מיירי דחשיב מחובר לקרקע אבל באינו נקוב מנ"ל. ואין להסתייע דבאינו נקוב נמי איכא איסורא דרבנן מהא דאמרינן התם בשבת אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה ומסקינן דלא אמרן אלא לצורך אבל שלא לצורך לא וצרור עציץ שאי"נ הוא דז"א דודאי דינו של צרור כעציץ נקוב כמ"ש רש"י וז"ל והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא עכ"ל וכ"ה בר"ן. ונראה שכיוונו להא דאמרינן בשבת (דף ק"ח ע"א) אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו ריביתיה הכא היינו ריביתיה ופירש"י לאו היינו ריביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אנו שאמרנו הוא עיקר גידולן עכ"ל והוא דומה ממש לדבריו דמקום גידולו דהכא, וכן הבין הב"ח בהגהותיו לרי"ף ס"פ המוציא שהצרור דומה לפיטרא באונא דחצבא יעו"ש, וא"כ כי היכי דהתם דינו של פיטרא כמחובר כמו עציץ נקוב יעו"ש בפי' הר"ח ה"נ האי צרור דינו כעציץ נקוב. וכן מתבאר מרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) דתנא להו כחדא צרור שעלו בו עשבים ועשבים שצמחו על גב החבית והרואה יראה שמקורו מאונא דחצבא דאמרינן היינו ריביתיה וכ"כ המ"מ. וכ"כ הר"ש בעוקצים (פ"ב משנה י') דצרור הוי טבלא שאין לה לבזביז דחשיבי' כעציץ נקוב. ובע"כ אתה צ"ל כן שהצרור נידון כעצי"נ דאל"כ היכי קאמר רב פפי עלה ש"מ מדר"נ האי פרפיסא שרי לטלטולי ופירש"י פרפיסא עציץ נקוב ומאי ראיה היא מאי"נ לנקוב אע"כ דצרור נמי דינו כנקוב. ומפורש מצאתי בחי' המאירי שבת שכתב דבאינו נקוב ליכא אפילו איסורא דרבנן וכתב שכן כתבוהו חכמי הדורות, וכ"ה גם בחי' הר"ן יעו"ש

לכן נראה דבאמת ס"ל להשו"ע שאינו אסור אלא בעציץ נקוב ומ"ש דיש ליזהר גם באי"נ בין של עץ בין של חרם הוא משום פלוגתא דרש"י ור"ת דרש"י ס"ל דשל חרם לא בעי נקיבה ור"ת ס"ל להיפוך דשל עץ לא בעי נקיבה ומשום דמספקא ליה הלכתא כמאן כתב דיש ליזהר באינו נקוב בין בשל עץ בין בשל חרם כחומרי שניהם שמא דינם כנקוב. אח"ז ראיתי בהגהות רעק"א לאו"ח שתפס בפשיטות דאיסור תולש דפרפיסא הוי דרבנן והקשה כנ"ל מסברא דנפשיה דראוי שיהא מותר באי"נ דהוי גזרה לגזרה ולא הביא דברי המאירי והר"ן שהזכרנו דמבואר להדיא דבאינו נקוב מותר, ותי' כמ"ש דמשום ספיקא דרש"י ור"ת פסק השו"ע בתרווייהו לחומרא

ומזה יצא לן דין חדש שאם הניח עציץ של חרם בתוך עציץ של עץ או איפכא ותרווייהו אינם נקובים שרי ממ"נ בין לרש"י בין לר"ת דחד מינייהו בודאי אינו נקוב וסותם את היניקה ואין כאן תולש. משא"כ למאי דהוה ס"ד מעיקרא למימר דס"ל להשו"ע דאף באינו נקוב יש איסור היה אסור גם בכה"ג. ופשוט הוא

ולפי"ז י"ל דס"ל להשו"ע והלבוש שנמשך אחריו דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא כהרמב"ם ואם ע"ז יסוב טעמו של הלבוש משום מיעוט היניקה הרי דבריו עולים בד בבד עם דברי כ"ג, אבל להסתייע מזה בודאי א"א די"ל דס"ל כרוב הראשונים שהוא דרבנן ובא רק ליתן טעם לתקנתא דרבנן וכמש"ל

[יב] ולפי דרך כ"ג יש מקום לומר דאפילו עציץ שאי"נ אסור לתלוש מע"ג קרקע שלא לצורך קינוח, ובזה תסור מעל הרמב"ם קושיית רש"י ז"ל לדעת האומרים דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא. דזוהי הצעת הסוגיא דהתם, גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. ופירש"י והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא כו' האי פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו כו' שרי לטלטוליה כו' חייב משום תולש כו' ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם דחייב בגבשושית משום תולש דאורייתא נשארה קושיית רש"י ז"ל האיך התירו איסור כרת וסקילה לצורך קינוח. ולפי דרכו של כ"ג יש ליישב. דהנה הוכחת רש"י ז"ל בנויה על יסוד פירושו דפרפיסא דרב פפי הוי עציץ נקוב וכן גם העשבים דינם כבעציץ נקוב משום דמקום גידולם הוא דהיינו ריביתיה כמש"ל, אבל להרמב"ם י"ל דפרפיסא דרב פפי מיירי בעציץ שאינו נקוב וצרור נמי הוי עציץ שאי"נ כמו שיבואר. דהנה בהא דפיטרא באונא דחצבא דחייב משום עוקדמ"ג משום דהיינו ריביתיה יש לפרש על שנו פנים, או דמשום דהיינו ריביתיה הוי הפיטרא מחובר לקרקע וכשתולשו הוא תולש מן הקרקע או דמשום הכי הוי רק כמחובר לחצבא ולא לקרקע. וע"פ דרכנו שאין קוצר אלא בתולש מן המחובר לקרקע בע"כ צ"ל כדרך הראשון דהוי מחובר לקרקע דאל"ה לא היה חייב. אבל לפמ"ש כ"ג דעיקר הקוצר הוא משום הבדלת החיות ולא בעינן