דבר אברהם - א רו

[ח] ובזה מיושב נמי דר"י מוקי מתניתין לאויר עשרה וכן בירושלמי דפרקין (הלכה ב') על מתני' דר"א בר' צדוק אומר משמו אף ע"ג הגפן אסור ואינו מקדש אמר ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל בר רב יצחק לאויר עשרה היא מתניתא. ופי' בעציץ נקוב. ומזה יש להקשות על שי' הריטב"א שהבאנו לעיל (אות ב') דעציץ המונח ע"ג יתדות למעלה מעשרה הוי כתלוש והרי הכא שהוא עד עשרה באויר הכרס בע"כ הוי למעלה מעשרה מן הקרקע ומ"מ נידון כעציץ נקוב, ולפי מ"ש ניחא דהכא מדרבנן הוא גזירה שמא יניחנו דאז יהא מחובר אבל עכשיו אה"נ דעדיין הוי תלוש

אמנם בר מן דין יש ליישב שיטת הריטב"א דשאני הכא אע"פ שהעציץ גבוה מן הארץ יותר מעשרה מ"מ כיון שהוא בתוך עשרה לגפנים אולי מינק יניק ע"י הגפנים שהם קולטים יניקה מן הקרקע ומשלשלים להעציץ, דוגמת ההיא דתנינן (עוקצין פ"ב משנה ט') קושית שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ופי' הר"ש דמיירי בעציץ שאיני נקוב ומשום הנוף חשיב כל הקישות כמחובר וכן פי' רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"א) וז"ל קושית שנטעה בעציץ שאינו נקוב כו' ואם הגדילה ויצאה גופה לחוץ ינוטה על הארץ ויונק מריח הארז דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ עכ"ל, הרי שהגוף משלשל יניקה גם למה שבתוך העציץ וה"נ אפ"ל דכוותה שהגפנים משלשלים יניקה לעציץ הנקוב שע"ג. ואע"פ שאין נ"ד דומר ממש למתני' דקושות דהתם מועיל הנוף רק לאותו הקצת המחובר אליו שבו הוא נותן את היניקה שמקבל מריח הארץ דרך האויר והכא צריכין אנו לומר שהגפנים ישלשלו יניקה גם לעציץ שאינו מחובר אליהם וגוף אחר הוא, בכ"ז הרי יש כבר מקום לתרץ כן לשיטת הריטב"א

וראיתי בהגהות שיטה מקובצת בחולין שם דעל לשון רש"י שכתב לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ הגיהו בזה"ל לפי שחוזרת ויונקת מן הנוף הנוטה, וכוונת ההג"ה מבוארת דכיון דקאי על קישות יחידה אין ראוי לומר שחוזרים ויונקים בל"ר, אבל לפי הנ"ל יש נקיים דוקא את הגירסא שלפנינו, די"ל דבאמת כל הקושיות שבעציץ אפילו אותן האחרות שאין להן נוף נוטה לארץ נידונית כבר כמחובר בשביל אותו הנוף היחידי לפי שדרך אותו הנוף באה היניקה לעפר העציץ במקום שורש הנוף וממנו נשתלשלה יניקה לכל עפר העציץ והזרעים שבו כמ"ש באויר הגפנים. ואע"ג דאיתה יניקה לא באה דרך נקב שמתחת העציץ נגד הגזע אלא מצדי היינו מאמצעיתו, הרי שיטת רש"י ז"ל גופיה בשבת (דף צ"ה ט"א) שאפילו הנקב בדופנו הוי כעציץ נקוב, יעוי' בב"י או"ח (סי' של"ו) ובמל"מ (הלכות בכורים פ"ב ה"ט) בסוף דבריו. ואולי בדיוק נקט רש"י ז"ל שחוזרים ויונקים בלשון רבים. ויוצא לן לפי"ז דין חדש דמכיון שיש גוף אחד יוצא מן העציץ שאינו נקוב כל הזרעים שבתוכו אפילו אותן שאינם גוף אחד עם הנוף חשיבי כמחוברין. עיי' בר"ש חלה ופ"ב מ"ב) שהביא לירושלמי ערלה (פ"א הלכה ב') הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה כו' מפני שהשרשים מפעפעין כו' רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים ועיי' במל"מ שם וצ"ע ובירור

והנה הא דקאמר הירושלמי לאויר עשרה דוקא לפי פשוטו הוא משום דלמעלה מעשרה לא הוי רשות הכרם, ח"ל הגר"א ז"ל בשנות אליהו (כלאים פ"ז מ"ז) פי' דדין הכרם מראש הגפנים עד י' טפחים הוי אויר הכרם ומי' טפחים ולמעלה הוי רשות אחרת עכ"ל, וכ"ה בפי' מהר"י בן מלכי צדק (שם מרה) וז"ל פי' שכשם שרשות הרבים הוא עד י' טפחים כך רשות הכרם י' טפחים עכ"ל, הרי שמצד רשות הכרם נגעו בה שאין רשותו למעלה מי'. אבל לשי' הריטב"א אפ"ל דאין שיעור לרשות הכרם למעלה וכל זמן שהוא באוירי נידון כאויר הכרם כמו רשות היחיד לענין שבת שעולה עד לרקיע, והא דבעינן דוקא באויר עשרה הוא בשביל העציץ כי היכי דלידון כנקוב דלמעלה מעשרה מגפנים שאין לו יניקה כלום אפילו מהגפנים נידון הוא כבר כאינו נקוב. ולפי"ז היה יוצא לן דין מחודש, שאם היה נטוע אצל הגפנים אילן אחר גבוה מהם והיה העציץ למעלה מעשרה לגפנים ובתוך עשרה לאותו אילן דלטעם הראשון שרשות הכרם כנה למעלה מי' אינו נידון כאויר הכרם ומותר ולטעם השני דמשום יניקת העציץ נגעו בה אסור דמ"מ העציץ עדיין יונק ואוירו של כרם אין לו שיעור. אמנם זהו רק לפום מאי דקיימינן השתא ביישוב דברי הריטב"א דבעינן שיהא העציץ נידון כמחובר גם בשעה שהוא באויר, אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דלא בעינן שיהא העציץ עכשיו כמחובר אלא דבאופן שאם יונח על הקרקע יהא מחובר גזרו בי' רבנן גם באויר אין מקום לחלק בין תוך עשרה ללמעלה מעשרה מחום יניקת העניץ דמ"מ למעלה נמי ליתסר משום דכשיניחנו יהא כמחובר, ובע"כ צ"ל דלא גזרו רבנן הכי אלא באוירו של כרם ושוב מוכרח דשיעור עשרה משום רשות הכרם הוא ולאו משום יניקת העציץ, וא"כ אף כשהיה נטוע אצל הכרם אילן גבוה אחר מכרם משחינן י' טפחים ולא מאותו אילן

[ט] אולם גם אחר שיישבנו את דברינו מצד עצמם דבשעה שהעציץ מטולטל הוי כתלוש מ"מ אכתי יקשה בהא דפרפיסא דהו"ל להתחייב שתים משום תולש ומשום זורע משום תולש בשעה שמגביהו מן הקרקע לאויר ומשווי ליה לתלוש ומשים זורע כשמניחו מן האויר ע"ג יתדות שחוזר ומחברו. ונ"ל לומר בזה, דהנה עיקר דין חיבורו של עציץ נקוב הוא משים יניקתו מן הקרקע ולהכי עציץ שאינו נקוב שאינו יינק כוי תלוש, כמבואר ברש"י שבת (דף צ"ה ע"א) במשנה ובכ"מ שדין העציץ לענין חיבורו תלוי ביניקתו מן הקרקע. אבל מסתפק אני במונח ע"ג יתדות למאן דסבר דהוי תלוש וכן לר"י בספינה שאינה גוששת בשעה שהיא מהלכת, אם טעמם הוא דבכה"ג אינו יונק מן הקרקע שאין נקיבתו מגעלת לו ומשו"ה הוי תלוש, או דילמא מינק שפיר קא יניק כיון שהוא מנוקב ואין לפניו עיכוב מלשאיב ריח הקרקע אלא דס"ל דאפילו כשיונק איני חשוב כמחובר אא"כ הוא מונח כל הארץ דוקא או עומד במקומו ולא כשנתון ע"ג יתדות או מהלך, וכיוצא בזה מצינו לר"ש דס"ל התם בשבת דנקוב כשאינו נקוב ומ"מ בניקב בכדי טהרתו מודה דהוי כמחובר אע"פ שבפחות מזה נמי יונק מן הקרקע מ"מ בעי בכדי טהרתו משום דבשיעור נקב כזה בטל אגב קרקע כמ"ש התוס' שבת (דף צ"ה ע"ב ד"ה ומודה ר"ש). וה"נ אפ"ל דכוותה דאע"ג דנקוב מינק יניק ה"ב למנין למישווייה מחובר בעינן שיהא מונח ע"ג קרקע. ואם כנים אנחנו בזה לפי הדרך האחרון יתיישב לן שפיר מה שאינו חייב גם משום זורע בשעה שנתנו ע"ג יתדות. דהנה מלאכת הזורע בודאי אין גדרה לעשות את הזרע מחובר אלא עיקר עניינה הוא מה שנותן או מסבב שתנתן בו יניקה. שהרי שורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע כמבואר בזבחים (דף צ"ד ע"ב) וברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ב) והתם לא מיחברי כלל אלא שנותן בהם רק יניקה וצמיחה, וכן המוסיף יניקה הוי זורע כדאמרינן במו"ק (דף ב' ע"ב) המשקה מים לזרעים בשבת חייב משום זורע וכן הזומר חייב משום נוטע. [ויותר נחה מבואר אצלנו בסימן כ"ג בארוכה בגדר מלאכת הזורע דמיד שנותנו בעפר אפילו קודם שנקלט חייב ובלבד שיהא במקום שאפשר לו ליקלט. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תקמ"ח) לענין כלאי הכרם דאע"פ שאינו נאסר אלא עד שישרשו כמבואר בפסחים (דף כ"ה) מ"מ לענין מלקות מתחייב מיד שזרע שהלאו נאמר בלשון לא תזרע וזהו מעשה זריעה כבר. וכן נראה לי להביא ראיה מתו"כ (פ' שמיני) מנין לזרעים שזרען טהרו ח"ל אשר יזרע טהור או יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא, הרי חזינן דאי לאו מיעוטא דהוא הו"א דאפילו לא השרישו טהור מקרא דאשר יזרע ומוכח דשם זריעה