דבר אברהם - א רה

וא"כ דמי כמאן דהוו שותפין בתשמיש קרקע זו ואמרינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) רבי בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול והתני השותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו, וא"כ ק"ו הוא ומה כשיש לו חלק לקרקע גופה אין כותבין עליו פרוזבול אא"כ חלקו מיוחד ומבורר זה שאין לו אלא תשמיש קרקע בשאלה אינו דין שלא יועיל בשותפות ואשה"ט. ואולי יש לכוון גם בדברי הרמב"ן כוונה זו שלא היו הסיכים של בעל העציץ כנ"ל כמו להרא"ש

ובנוגע לתירוץ השני שברמב"ן ושאר הראשונים כי היכי דלא תיקשי מהא דקידושין צ"ל דשאלה גריעה, ועד כאן לא אמרינן דעל קרקע כל שהוא כותבין פרוזבול אע"פ שאינו חשוב אלא כשהיה הכל שהוא שלו אבל בכל שהוא שאול לא. וביותר מוטעם הוא ע"פ דברי המהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) שהעלה דשאלת קרקע בעיא קנין גמור כמכר ומה שמשתמש בקרקע אינו מועיל לקנות כמ"ש הרמב"ם דדוקא גבי צונמא דלא חזי למילתא אחריתא מהני תשמיש וגם בזה נחלקו עליו הראב"ד והרמב"ן אבל בשדה אין התשמיש קונה, והוקשה לו מסוגיין דפריך הש"ס מהלל ולא משני דהא דהלל מיירי שלא השאילו הקרקע בקנין אלא שלא מיחה לבעל העציץ להשתמש וא"כ מצד הקרקע אין כותבין פרוזבול שאינה קנויה לו כלל אפילו בשאלה ורק מצד העציץ כותבין, ותירץ דבפרוזבול הקילו דלא בעי קנין בקרקע השאולה ומכיון שהרשוהו הבעלים להשתמש סגי עכת"ד. וא"כ כיון דמקולי פרוזבול הוא דקולא יתירה היא שהקילו בו בשאלה אפשר כבר לומר דבדבר שאינו חשוב כמקום סיכי לא הקילו [ועיי' בספרי ת"ב ס' י"ז ומה שכתבתי ע"ז]

[ו] ואפילו אי יהיבנא לכ"ג דשיטת הרמב"ם היא ג"כ כשיטת התוס' דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי מחובר מ"מ אין ראיה מזה לנ"ד, ולאו משום מיעוט היניקה מחייב לה הרמב"ם אלא משום שתולש לגמרי מן בקרקע כמו שנבאר. דהנה הרמב"ם פסק בספינה כר' יהודה דאימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור וגם ס"ל דמעולם לא נחלקו עליו רבנן בזה כמש"ל, ולפי"ז אלו הוה סבר כר' זירא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דמי לספינה בודאי היה העציץ נידון כתלוש, ולכן אם נבוא לומר דסבר דעציץ נקוב המונח פ"ג יתדות דמי לספינה בודאי היה העציץ נידון כתלוש, ולכן אם נבוא לומר דסבר דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי מחובר בע"כ צ"ל דטעמו הוא משום דלית ליה הא דר' זירא אלא פסק כרבא דדחי התם לדר' זירא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. והנה הא דאמר דשאני ספינה שעשויה לברוח יש לפרש על שני פנים, א) דלפי שהיא עשויה מעיקרה ודרכה לברוח משו"ה לא הויא כמחובר אפילו בשעה שאינה בורחת אלא עומדת והעיקר תלוי במה שהיא עשויה לכך כדדייק לשון הגמ', ב) שאינו תלוי במה שהיא עשויה לכך אלא במה שהיא בורחת בפועל דאז לא הויא כמחובר באותה שעה אבל בשעה שהיא עומדת דמיא לעציץ שע"ג יתדות והויא מחובר ואין חילוק בינה לעציץ אלא במה שהיא מהלכת ועציץ במקומו עומד. ולענ"ד נראה פשוטן של דברים כאופן השני דהעיקר תלוי בזה אם היא מהלכת או עומדת ובשעה שהיא עומדת הויא כעציץ דבמה גרע מה שהיא מהלכת תמיד כיון דעכשיו עומדת היא. ואולי לזה דייק רש"י ז"ל העשויה לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה עכ"ל. וכן מורה להדיא לשון הירושלמי (חלה פ"ב ה"א) רבי הילא בשם ר' לעזר כקונה עציץ נקוב בסוריא אע"פ שלא קנה עפר שתחתיו וקרקע שע"ג קנה לחייבו למעשרות ולשביעית אפילו נתון ע"ג שתי יתדות אף רבי יודה מודה בה מה בינו לבין הספינה ספינה עולה ויורדת וזה במקומו הוא, הרי דהעיקר הוא במה שהיא עולה ויורדת וזה במקומו

ולפי"ז נ"ל לומר מילתא חדתא, דהא דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי מחובר לר"י אליבא דרבא וכן להרמב"ם דפסק כוותיה לפום מאי דקיימינן השתא הני מילי בשעה שהוא מונח פ"ג היתדות אבל בשעה שהוא מטולטל ממקום למקום באויר הוי תלוש, לפי שאז אינו עומד במקומו ודמי לספינה בשעה שהיא מהלכת שדינה כתלוש, והוי עציץ דומיא דספינה ממש שאם נגרר על הארץ הוי מחובר גם בשעה שנגרר כספינה הגוששת אבל אם הוא מיטלטל באויר הוי תלוש כאינה גוששת. ואע"פ שדבר חדש הוא נכון וברור היא ב"ה לענ"ד. ועפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים היטב, דפרפיסא שהיתה מונחת ע"ג קרקע והניחה פ"ג יתדות חייב משום תולש אע"פ שע"ג יתדות נמי הוי מחובר משום דמיד כשתולשו מן הקרקע לאויר קודם שהניחו על היתדות מיחייב משום תולש, שהרי בשעה שהוא מיטלטל והולך באמר הוי תלוש

[ז] ולכאורה דברינו נסתרים ממתניתין דכלאים (פ"ז מ"ח) המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, הרי חזינן דגם בשעה שמעבירו דין עציץ נקוב עליו שנידון כמחובר דאל"ה מ"ל נקוב מ"ל אינו נקוב. אך באמת אין מזה שום סתירה לדברינו. דהנה בירושלמי אמרינן עלה דמתניתין שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן אמר רבי יוחנן לאויר עשרה היא מתניתא, ופי' הפ"מ דלשמואל לאו בהעברה בעלמא, קאמר אלא צריך שיניחנו תחת כל גפן וגפן ואוסר ומקדש, אבל לרבי יוחנן דסגי בהעברה לחודא אינו מקדש אלא אוסר, וכ"כ הר"ש ומהר"י בן מלכי צדק בפירוש המשנה וכ"ה ברמב"ם (פ"ה מהלכות כלאים סכ"ג) ובשו"ע יו"ד (סי' רצ"ו סי"ז), והוא רק מדרבנן גזירה דילמא אתי להניחו ואתי לידי איסורא דאורייתא. ועיי' בהגהות הגר"א ז"ל סימן הנ"ל (אות ל"ז) דעל מ"ש בשו"ע אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם כתב הגר"א ז"ל ולוקה כמ"ש בסי"ב, רצונו לומר שפסק השו"ע שם שהזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות, והתם בעציץ שאינו נקוב הוי מדרבנן והראה הגר"א ז"ל מקורו ממנחות (דף מ' ע"א) דמבואר להדיא שהוא מדרבנן, א"כ נראה דגם מעביר עציץ נקוב הוי רק מדרבנן. [ועיי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות כלאים הט"ז) שכתב וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות, וכתבו הכ"מ והרדב"ז שמקורו מדיוקא דמתני' דעציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש משמע דאיסורא מיהא איכא ומכת מרדות הוסיף הר"מ מדעתיה דנפשיה. אך לדבריהם קשה אמאי לא כתב הרמב"ם גם במעביר עציץ נקוב מדעתא דנפשיה דלוקה מכת מרדות. אבל באמת מקורו ממנחות כדברי הגר"א ז"ל ומבואר שם להדיא מכת מרדות ולכן הזכירה]. ולפי"ז שפיר אפשר לומר כמ"ש דבשעה שמעבירו באויר הוי תלוש ומ"מ אסור מדרבנן גזירה שמא יניחנו ויהא מחובר, משא"כ בעציץ שאינו נקוב דאפילו אם יניחנו לא יבוא לידי איסורא דאורייתא לכן אינו אסור במעביר

אמנם בלאו דברינו נמי בע"כ אנו מוכרחים לומר כן דלאיסור מעביר לא בעינן שיהא העציץ נידון כמחובר גם בשעת העברתו אלא דאפילו אם ידון כמחובר רק בשעת הנחתו נמי אסור בהעברה משום גזירה, דאלת"ה יקשה לן טובא להני רבוותא שהבאנו למעלה (אות ד') דגרסי בגיטין אדר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן ולפי"ז לר' יוחנן להלכה דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי תלוש לכו"ע דבמתניתין בא ר' יהודה לפרש כמש"ל א"כ היאך מוקי ר' יוחנן הכא סתמא דמתניתין דהמעביר עציץ נקוב לאויר פשרה ובלא הניחו הא לדידיה הוי כתלוש ואין נקיבתו מועלת לו, וכן קשה להרמב"ם לפי מ"ש דס"ל דעציץ שע"ג יתדות הוי תלוש ומ"מ פסק להאי דינא דמעביר עציץ בלא הניחו כר' יוחנן כנ"ל, אע"כ צ"ל דאע"ג דהוי תלוש בשעת העברה מ"מ איכא איסורא דרבנן כמ"ש: