דבר אברהם - א רב

**(נזיר הנ"ל לא אוכל להמנע מלהזכיר דבר יפה ששמעתי משם הגאון מופה"ד מוהר"י ראזין נ"י מדווינסק דזהו ביאור אמרם ז"ל באדרי"נ (כ"פ) לי"א מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקיביו של אדם, שנדחקו המפרשים בפירושו ונלאו למצוא הכוונה, וביאורו לענין עובי בשר זה שמתייבש תמיד וחיותו פוסקת ומחיים הוי כבשר המת. והוא נפלא]

עוד כתב הט"ז לעיל מינה באותו דיבור דצריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול התולש מהבהמה המתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה עכ"ל, (הזכרנוהו לעיל אות ט'). ויש להעיר ע"ז ולהסתפק דשמא לא אמרו בירושלמי אלא בזמן קצר לאחר מיתה שעדיין השער יונק מהשומן שבעיקריו, כידוע שהשער והצפרנים עדיין גדלים לאחר מיתה כל זמן שלא כלה השומן שבעיקריהם שממנו הם צומחים ולכן חשיבי כמחוברין לעור והוי גוזז, אבל לאתר שכלה השומן ויבשו לגמרי אולי אינם חשובין כלל כמחוברין לעור אלא כתחובין בנקבי העור בלבד כאותו הכלי הנעשה בידי אדם שהשערות נתחבין היטב בנקבי העץ שהתולש מהן בודאי לא הוי גוזז או דעור שאני דהוי בטבע ועדיין מחובר יפה ולא כתחוב, או דכוותה הוה במשכן. [ועפ"י האמור יש להעיר לשי' הרמב"ם (פי"ב מהלכות סנהדרין ה"ד) והתוס' ב"ק (דף י' ע"א ד"ה שהשור) ועוד דשער המת מותר בהנאה דלא הוי כגופי' דזהו רק בשער שבשעת מיתה אבל שער שגדל בו אח"כ מכח הך שמנונית שבגופו י"ל דאסור, דהך שמנונית כגופי' דמיא ואסורה אך לשי' התוס' זבחים (דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה) דעור המת נמי שרי בהנאה מה"ת שער שגדל אח"כ נמי שרי בהנאה, דההיא שמנונית בעור היא וכיון דכל הפור שרי הך שמנונית נמי שריא. ולענין האיסור דרבנן שבעור גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין י"ל דלא שייך לאסור בשביל זה את השער דכיון דאינו משתמש בעור גופי' לא שייכא הך גזירה]:)** התם (דף ס"ו ע"א) ואדם כיוצא בהם אדם מי קדיש כו' איתקש לקרקעות. ולפי"ז יש לקיים דברי האחרונים דאיכא במילה משום קוצר אע"פ שאין קצירה אנא מן הקרקע ממש ולא מבע"ח דאדם שאני שגופו קרקע

אולם לכאורה נראה דאין דמיונו של הט"ז עולה יפה, דנראה דאע"ג דאדם דינו כקרקע לענין מילי אחריני מ"מ אין זה ענין לדונו כקרקע אף לחיובי שבת. שהרי הרמב"ן במקום שאנו עסוקין בו הביא ראיה לדבריו דאין עוקר דבר מגידולו אלא בג"ק מהא דנוטל שערו ושפמו שאינו חייב משום קוצר והתם באדם איירי וא"כ לדעתו נמי יקשה דיתחייב כקוצר מן הקרקע ממש לפי"ד הט"ז, אע"כ דלענין זה אינו נידון כקרקע דכיון דילפינן מסמכינין דמשכן בעינן דוקא קרקע ממש כמ"ש התוס' שבת (דף ע"ג) בדישה לענין שאר בע"ח דאע"ג דלגבי מעשר נידונין כג"ק מ"מ לענין שבת בעינן ג"ק ממש דומיא דסממנין. אבל אין זו פירכא מכרעת, די"ל דלעולם לענין שבת נמי חשוב אדם כקרקע ממש כמו לשאר מילי והא דמסתייע הרמב"ן מנוטל שערו ושפמו י"ל דס"ל כשי' התוס' קידושין (דף ז' ע"א ד"ה א"כ) דדוקא עבד איתקש לקרקעות ולא בן חורין, וכ"ה שיטת הרבה מרבוותא יעוי' בש"ך חו"מ (סי' צ"ה ס"ק י"ח) שהאריך בזה וקיבץ דעת כל הראשונים וא"כ הוי אדם בן חורין ככל בע"ח ואין חייבין בו משום קוצר להרמב"ן, אבל לדעת רש"י והראב"ד דבן חורין נמי הוי כקרקע וכן בעבדים לכו"ע אפשר שדברי הט"ז קיימין דכי היכי דהוי כקרקע לענין מילי אחריני ה"נ לענין שבת כקרקע דמי וחייב בו משום קוצר. וא"כ יש מקים לומר דבקציצת מינה איכא משום קוצר, במילת עבדים אליבא דכו"ע ובמילת בן חורין לרש"י וראב"ד**(הגה"ה. ואגב אורחא אעיר כאן מה שנתעוררתי בעיוני ברהיטא בענין זה במ"ש האו"ת (סי' צ"ה ס"ק ז') להוכיח מקידושין (דף כ"ת ע"א) דבן חורין לא הוי כקרקע ורק עבד עברי למ"ד גופו קנוי הוי כקרקע שהיא העבד כנעני, דאמרינן התם עד היכן גלגול שבועה אר"י אמר רב כו' אלא אמר רבא השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי ופריך האי טענתא מעלייתא ממונא אית ליה גביה ומשני רבא לטעמיה דאמר ע"ע גופו קנוי, ופירש"י ממונא אית ליה גביה דמטלטלין גמורים הם, וקשה למה צריך לשנויי ע"ע גופו קנוי אפי"ת דאין גופו קנוי הא מ"מ שיעבוד יש לו על העבד ומשעבד ליה וא"כ הוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין כמו על קרקעות עצמן דבן אדם הוי כקרקע. אלא ברור דאדם הוי כקרקע רק ע"ע הואיל וגופו קנוי איתקש לעבד כנעני עכ"ד. ולענ"ד נראה דאין זו ראיה כלל דעד כאן לא אמרינן דשעבו"ק כקרקע דמי אלא בקרקעות שגופן ממש משועבד לגבות מהן ונמצא דכשהוא תובע את השיעבוד הרי הוא תובע קרקעות ממש, אבל בע"ע לפי ההו"א דאין גופו קנוי אין השיעבוד על גופו ממש שהרי אין קנין תופס בגופו של ע"ע כלום שאין גופי קנוי והשיעבוד הוי רק על מעשה ידיו ובודאי אינו נידון כשעבו"ק דמעשה ידיו בודאי לא מקרקעי נינהו, ומשו"ה משני דגופו קנוי ונמצא שתובעו כבר גוף הקרקע. והשתא י"ל דגופו של בן חורין נמי הוי כקרקע אלא דשיעבודו של כ"ע לאו שעבו"ק הוא לפי שאינו על גופו. וזה פשוט וברור בעז"ה:)**

אמנם אפילו נקיים דברי האחרונים ז"ל דיש קוצר באדם עפ"י דברי הט"ז מ"מ מה שרצו לומר דגם בנפל יהא קוצר ובשביל זה הקשו על הממ"נ דראב"א כמבואר בסי' שלפני זה בודאי אינו דלענ"ד נראה פשוט דמאי דהוקשו עבדים לקרקעות הוא רק בחייהם אבל אחר מיתתם בודאי כמטלטלי נינהו כבשר בעלמא, ונ"מ למילי טובא לעניני קנינים ושבועה וכיו"ב לפמ"ש התוס' ב"ק (דף י' ע"א ד"ה שהמת) דעבד מת מותר בהנאה, וכן בבן חורין אפילו למאן דסבר דהוי כקרקע היינו רק בחייו אבל לאחר מיתה לא דלאו אדם מיקרי אנא בשר ושלד בעלמא, וא"כ שפיר קאמר ראב"א דאם נפל היא מחתך בעפר בעלמא שאין בו קוצר לפי שאינו אדם חי אנא חשוב כמת או כצומח ולא כקרקע

[כ] ואחר החיפוש מצאתי להר"א ממיץ דפליג על הרמב"ן וסייעתו וסובר דיש קוצר אפילו שלא בג"ק, דביראים (אות ק"ב במלאכת הקוצר) כתב וז"ל תולדה דרבנן [היינו למלאכת קוצר] תנן בפ' המצניע הנוטל צפרניו זו בזו כו' וחכ"א אינו אלא משום שבות והלכתא כחכמים עכ"ל, וכן הביא כאן אצל קוצר ברייתא דרשב"א אומר צפורן שפירש רובו כו' הרי דמחייבו משום קוצר, וכן במלאכת הגוזז כתב וז"ל תולדה דרבנן דתנן בפ' המצניע התולש צפרניו זו בזו וכן בשערו ושפמו או זקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ולמעלה הזכרנו בתורת קוצר דהא מילתא דמיא לקוצר וגוזז הלכך הוי תולדה לתרווייהו כו'. תו כתב ואר"נ בר אבא מפני מה אמרו אין רואין במראה של מתכת בשבת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין פירש במראה עצמה מכיר שהיא חותכת כסכין ועבר משום קוצר וגוזז עכ"ל, הרי דס"ל דיש קצירה בבע"ח ודלא כהרמב"ן. וכ"ת דלעולם אין קצירה אלא בג"ק ורק בבע"ח ס"ל דהוי כג"ק, לא היא דאיהו גופיה כתב במלאכת הסותר דבע"ח לא חשיבי כג"ק לענין דישה. ולפי"ד הט"ז אפ"ל דלא פליג על הרמב"ן בכל בע"ח ורק באדם הוי קוצר דכקרקע דמי. אך מילתא דחיקא היא