דבר אברהם - א רא

לקרקע ומ"מ חייב משום קוצר לפי שעיקרו ממקום חיבורו זה ולא בעינן שיעקרנו דוקא מן הקרקע עצמה אלא כל שעוקרו ממקום חיבור איזה שיהיה סגי ובלבד שיהא הדבר הנקצר ג"ק והכא בנהנה מריח הקרקע חשיב ג"ק ודלא כמ"ש למעלה דבעינן שיקצור מן הקרקע ממש. ורש"י ז"ל כתב כשותא כו' וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו עכ"ל, ואין הכרע אם כוונתו דבשביל שגדל מריח הקרקע חשיב מחובר אליה או דבשביל זה חשיב רק ג"ק ואל"ה לא הוה בהו איסור קצירה. אך המאירי כתב וז"ל והתולש כשותא שבין היזמי והיגי ועומד שם בלחותו משום יניקת הארץ הרי הוא כתולש מעציץ נקוב וחייב משום עוקדמ"ג אפילו תולש כמהין ופטריות מאוזן הכד או מן הקורה חייב עכ"ל, משמע דדינו ממש כבעציץ נקוב והוו גם מחוברין לקרקע עצמה, ונ"מ לשאר מילי שלא לענין שבת. ומ"ש הרמב"ם בכל הני דמשו"ה חייב שזהו מקום גידולן אין כוונתו לומר דזהו חיובן במה שמבדיל את החיות ששואבין ממקום גידולן, אלא שנתכוין בזה רק לחלק ממה שכתב אח"כ שהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור ומה בין זה לזה אלא מפני שזה מקום גידולו וזה לאו מקום גידולו הוא, ורומז הוא למה שמבואר התם בסוגיא דשבת דפריך עלה מעציץ שאינו נקוב ומשני התם לאו היינו ריביתי' הכא היינו ריביתיה, וה"נ מסיק הרמב"ם בעציץ שאינו נקוב דפטור מפני שאין זה מקום גידולו, ומאי דקרי ליה הש"ס מקום ריביתיה קרי ליה הרמב"ם בלשונו מקום גידולו והיינו משום שאין דרך זריעה בכך כמ"ש רש"י. נמצא דאע"פ שכתב שתהא לו חיות במקומו אין זה כי היכי דתיהוי ביה הבדלת חיות אלא משום דלאו מחובר ממש הוא כדבר המושרש לכן פירשו בו ענין היניקה בכדי לבאר דמשוה"ט הוא נידון כמחובר, אבל בהפסקת חיות לחוד היכא דלא הוי מחובר אה"נ דלא הוי קוצר. וא"כ אין זה שייך כלל לההיא דירושלמי, דהתם אין הירושלמי דן לה כקוצר בשביל התלישה מן המחובר דהני כוורי ודאי לאו מחוברין נינהו אלא דהבדלת החיות בעצמה הויא הקצירה, והכא לאו הבדלת החיות עצמה אלא התלישה מן המחובר היא דהויא קצירה. ואדרבא מסוגיין משמע קצת דלא כהירושלמי דעל ההיא דפיטרא מאונא דחצבא דחייב פריך הש"ס מהתולש מעציץ שאי"נ דפטור ומשני התם לאו היינו ריביתיה הכא היינו ריביתיה ופירש"י דאין דרך זריעה שם. והוא צריך ביאור מה לי דאין דרך זריעה בכך הרי לאו לענין זריעה עסקינן הכא אלא לענין קצירה, ופשוט הוא דכיון דאין דרך זריעה בכך לא מיקרי מחובר וממילא פטור הקוצר, דאע"פ שהפסיק את החיות שהיה יונק מן העפר שבעציץ מ"ר לא תלשו ממקום חיבור, משא"כ הני דעיקר גידולן בכך חשיבי מחוברין והקוצרן עוקרן ממקום חיב אך לשיטת הירושלמי דהבדלת החיות לחוד הוי קוצר ולא בעינן מחובר כלל ק"ק מה לי דאין דרך זריעה בכך מ"מ הרי הפסיק את החיות, וכ"ת דכי היכי דאין דרך זריעה בכך ה"נ אין דרך קצירה בכך לקצור דברים כאלה והוי קוצר שלא כדרכו דפטור, א"כ לא הו"ל לרש"י למימר וכן לא הו"ל להש"ס למימר לאו ריביתיה אלא דלאו דרך קצירה בכך. וכ"ת דלפי"ז יקשה על הירושלמי ממתניתין דהתולש מעציץ שאי"נ, י"ל דהירושלמי באמת לא יתרץ לה משום שאינו דרך זריעה אלא משום דאין דרך קצירה בכך כמ"ש או דלא חשיב כמקום חיותן. **(**(הגה"ה. ומסתפק אני במאי דתנן (עוקצין פי"ב מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, ופי' הר"ש ורש"י חולין (דף קכ"ח ע"א) דבעציץ שאי"נ מיירי ומה שבתוך העציץ הוי תלוש ומכיון שהגדילה ויצאה לחוץ הוי כמחובר עיי"ש, האיך הדין לענין שבת אם חייב על תלישתה, דכיון דטעם הפטור הוא משום דאין דרך זריעה בכך ה"נ אפשר שאין זה דרך זריעה להיות השורש בעציץ שאי"נ. ואולי במחובר גמור כי הכא לא איכפת לן באין דרך זריעה וצ"ע:)** ומפשטיות לשון רש"י ור"ח והמאירי מתבאר דהעיקר הוא מה שמחובר לקרקע גופה

וראיתי בהגהות יד איתן להרמב"ם דעל מ"ש וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר כתב שנו"כ לא הראו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פ' כלל גדולה וכנראה כוונתו להאי ירושלמי דעסקינן ביה. אבל לדעתי אינו כן שהרי העידו הרמב"ן והרשב"א דדעת הרמב"ם היא דאין קצירה אלא בג"ק כמש"ל א"כ לא סבר כהירושלמי, וכן גם בגוף החידוש דהבדלת החיות הוי קוצר העיקר כמ"ש דבעי חיבור דוקא, ומקורו של הרמב"ם פשוט מהיזמי והיגי ופיטרא דחצבא וכ"כ המ"מ והוא פשוט ומבואר ולחנם הביא היד איתן ממרחק לחמו והיא רחוקה

נמצא דעיקר הדבר שבקוצר הוא תלישה מן המחובר דוקא ולא הפסקת החיות ופליג ש"ס דילן על הירושלמי בזה. ויש לי ע"ז עוד חבילות ראיות מרבותינו הראשונים ז"ל ובמק"א הארכנו בו יותר. [עיי' בסי' שאח"ז]

ענף

[יח] תמצית היוצא לן מכל האמור שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והמאירי כולהו ס"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש אבל שלא בג"ק לא ואפילו בע"ח, ולא מצאנו מפורש בין רבותינו הראשונים ז"ל מי שיאמר להיפוך. ואפילו לר"י דס"ל דפוצע חלזון חייב משום דש הראינו פנים ע"פ האו"ז דמ"מ אפשר דמודי דאין קצירה אלא בג"ק ודגים שאני. ואפילו להתוס' (דף ע"ג ע"ב) שגם בבהמה מיאנו לומר דחשיב ג"ק וע"כ דס"ל לר"י דיש דישה שלא בג"ק וה"נ קוצר הראינו מקום לומר ע"פ התה"ד ושו"ת רעק"א דמ"מ בקיצר מודה ר"י. ולפי"ז מתבאר לן דאין לדון במילה משום קצירה ודלא כמו שתפסו בפשיטות האחרונים ז"ל שהזכרנו

[יט] ועדיין יש להעיר ממ"ש הט"ז באו"ח (סוס"י של"ו) דיש ליזהר שלא יתלוש מעור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל, **(הגה"ה. ומסתפק אני לפי"ד הט"ז אם אסור לתלוש גם עור שיבש שאינו יונק מן הגוף ואינו גדל עוד כמו עור היבש שבעקבים שאין בו חיות, כדאמרינן בנזיר (דף נ"א ע"א) רקב הבא מן העקב מהי ופירשו התוס' וז"ל לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ומיבעיא ליה אי גמירי בי' רקב או לא עכ"ל, וביתר ביאור בפי' הרא"ש (שבדפוס ראם) וז"ל רקב מן העקב מהו לפי שיש בעקבו של אדם עובי בשר שאין בו חיות ולהכי מיבעי לי' אם רקבבותו מטמא שהוא אינו חשוב כגוף המת כי גמירי רקב הבא [מכוליה] מת כלומר שבא מן דבר שמת עם המת שבשעת מיתה מת הכל יחד אבל דאתי דרך עקב לא לפי שמהיום הוי כבשר המת עכ"ל, והשתא מסתפקנא אי מיחייב התינשו בשבת ואי דמי לתאנים שיבשו ולמ"ש לעיל (אות ט"ז) בענין חיבור בטבע דיבשותו לא משויא ליה כתלוש. [מידי דברי בתוס')** וכוונתו להא דאמרינן