דבר אברהם - א ר

לח יבש כך אנו אומרין אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת אלא כר"מ דר"מ אמר גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי הכל אסרו אילן יבש מפני אילן לח, הרי להדיא דהירושלמי מדמי אילן יבש לזמורה תלושה ומוכח דיבש האילן הוי תלוש

ע"כ נ"ל דהרמב"ם נמי מודה דיבש האילן עצמו הוי תלוש מדלא כתב אלא תאנים שיבשו וכן אילן שיבשו פירותיו בו דהוו מחוברין מכלל שאם יבש כל האילן לא. ואפשר שרמז לאילן עצמו היבש בטומ"א כמ"ש. מיהו בפירות שיבשו הן ועוקציהן נראה דפליג וס"ל דהוי מחובר מדסתם את דבריו ולא פירש בד"א יבשו הן ולא עוקציהן. [ואע"פ שגם אילן לא פירש שניא היא דאילן מילתא אחריתא הוא וגם רמזו בהלכות טומ"א אבל בעוקציהן הו"ל לפרש]. והא דמשמע בחולין דיבשו הן ועוקציהן הוי תלוש אפילו לענין שבת מדקאמר פשיטא כמש"ל, היינו משום דמיירי התם בירקות ככרוב ודלעת שאין להם עץ כאילן אלא עוקץ בלבד ולכן עוקץ שלהם דינו כגוף האילן וכיון שיבש הו"ל כיבש כל האילן דהוי תלוש. אבל תאנים ושאר פירות שיבשו רק עוקציהן וכל האילן נשאר לח חשיב כמחובר. ובזה מיושב מה שהקשה המג"א (סי' של"ו ס"ק י"ד) על מ"ש בשו"ע דתאנים שיבשו התולש מהן בשבת חייב דמשמע אפילו ביבשו עוקציהן וכמו שהבין בסק"א א"כ למה כתב השו"ע בס"ג דמותר לילך ע"ג עשבים בין לחים בין יבשים איזה חילוק יש לדעת השו"ע בין לחים ליבשים כיון דיבשים נמי מחוברין נינהו, (עיי' במחצה"ש בשם ע"ש דזוהי כוונת המג"א), וכתב המג"א דבעשבים כו"ע מודו דיבשים הוי כתלושין, וקשה להלום מהו החילוק בין עשבים לאילן לענין חיבור, ולפמ"ש אשה"ט דלא ס"ל להשו"ע דהוי כמחוברין אלא ביבשו עוקציהן אבל יבש כל האילן הוי תלוש וא"כ עשבים יבשים דביבשו כולם הרי הם כיבש כל האילן לפיכך יש חילוק אצלם בין לחים ליבשים. וכעין זה מצאתי אח"כ באליהו זוטא שעל הלבוש (אות ח')

אבל דעת הראב"ד (פ"ב מהלכות טומ"א ה"ד) נראה דאפילו יבש כל האילן עדיין הוי מחובר, דעל מה שכתב הרמב"ם אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין השיג עליו וז"ל א"א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם יבש ובו פירות במחובר הרי הן כמחוברין עכ"ל. וצ"ע מירושלמי ביצה שהבאנו דמשמע דהוי תלוש

[טז] ומעתה צריך לבאר דעת הסוברים דיבש האילן הוי תלוש מה בין זה לבין תאנים שיבשו אפילו עם עוקציהן דהוו מחובר. ונ"ל דחילוקו של דבר פשוט. דהנה יש שני מיני חיבור א) מה שהוא מחובר גמור מטבעו כגון חיבור של חלקי העץ זה לזה שהם מחוברים לפי שהם חתיכה אחת מטבעה ומברייתה, ב) חיבור הבא ע"י השרשה בקרקע שאין הקרקע והעץ מחוברים מטבעם לחתיכה אחת אלא דההשרשה היא דמשויא להו כמחוברין. ויש חילוק בין שני מיני החיבורים אלו לענין יבש, דחתיכת עץ וכדומה אע"פ שיבשה ואין בה לית מ"מ כל חלקיה מחוברים הם זל"ז לפי שהם חיבור גמור מטבע ממש דחתיכה אחת הם ואין חיבורם תלוי ביניקה זה מזה, אבל אילן המחובר לקרקע שיבש נפסק חיבורו שהיה לו אל הקרקע, לפי שגם בשעה שהוא לח ומושרש אינו חיבור גמור עם הקרקע דאילן וקרקע שני דברים נפרדים הם ולעולם אינם נעשים יחד כחתיכה אחת ממש, אלא דכל זמן שהוא לח חשיב מחובר לקרקע משום דאשריש ויונק מן הקרקע, והלכך ביבש שאינו יונק עוד ממנה ואין לו שום שיתוף עם הקרקע חזרו להיות שני דברים נפרדים שאין ביניהם חיבור ודמי לעץ הטמון במערה דודאי תלוש הוא. וקרוב להסבר זה יוצא מתוס' גיטין (דף כ"א ע"ב) במה שחילקו בין גט המעורה בקלף לקורה הנעוצה בארץ. ומבואר ביותר באור זרוע הלכות גיטין (סי' תשי"ח) וז"ל ונראים הדברים דחיבור גט המחובר בקלף גדול הוי חיבור טפי מחיבור עפר עיר הנדחת כו' וכן מוכח בפ' נגמר הדין עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כו' ר"י אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זו כו' הרי לר"י אע"ג דהאי קורה אינה מגוף הקרקע אלא שנעוצה בקרקע קרי לה מחוסר תלישה כ"ש קלף שכולו גוף א' שקרוי מחוסר קציצה ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דהאי קורה אינה מגוף הקרקע כו' אבל בקלף שהכל גוף אחד הוא מודו עכ"ל והוא קרוב למש"כ. והנה לפי הנ"ל מתבאר דבפירות שבאילן לח דחשיבי מחוברין לקרקע יש לדון דין חיבורם משני פנים, א) מצד חיבורם לקרקע מצד עצמם לפי שע"י אמצעות האילן יונקים גם הם מן הקרקע וכל היונק מן הקרקע הרי הוא מחובר אליה, ב) מצד חיבורם להאילן שהם מחוברין בטבע כחתיכה אחת וכיון שהאילן מחובר לקרקע ממילא גם הם מחוברין. והשתא אשה"ט דבאילן היבש שבו פירות הנה הפירות עצמם מחוברין לאילן מצד החיבור הגמור שבטבע אבל האילן עצמו אינו מחובר עוד להקרקע לפי שאינו יונק ממנה וממילא גם הפירות הוי תלושין, משא"כ כשיבשו רק הפירות והאילן עצמו עדיין לח הנה האילן דינו כמחובר לקרקע שעדיין הוא יונק ממנה וממילא חשובין גם הפירות כמחוברים לקרקע, לפי שאין אנו דנין על חיבור הפירות אל הקרקע מצד עצמם אלא על חיבורם לאיביהן ולאילן ולגבי הכי בודאי חשיבי מחוברין לפי שיש להם חיבור גמור שהם חתיכה אחת מטבע ובזה אינו מזיק מה שאינם יונקים כמ"ש וכיון שהאילן מחובר ממילא גם הם מחוברין ומשו"ה התולשם בשבת חייב משום קוצר. ולפי"ז אין שום נ"מ בין יבשו עוקציהן ללא יבשו דמ"מ כיון שמקצת האילן עדיין מחובר לקרקע ממילא הוי כל גופו מחובר. ויותר מזה דאפילו יבש כל האילן אנא שגזעו מחליף דמבואר בעירובין שם דבגזעו מחליף לא מיקרי יבש חשיב כל האילן והפירות שבו כמחוברין, דכיון שגזעו מחליף חשיבי השרשים מיהא מחוברין וממילא גם האילן והפירות מחוברין לקרקע לפי שהם מחוברים בטבע לשרשים והוו עמהם חתיכה אחת ממש כמ"ש. והוא פשוט מאד וברור לענ"ד

אך לדעת רש"י דתאנים שיבשו הן ועוקציהן הוי כתלושין לענין שבת ומשמע אפילו כשכל האילן לח צ"ע מה בין תאנים שיבשו בלא עוקציהן שהתולשן חייב ובין יבשו גם עוקציהן והאילן שיבש] דפטור. ואפ"ל דבאמת אין נ"מ בין תאנים שצמקו ובין יבש האילן לענין חיבור לקרקע ותרווייהו לענין מילי אחריני כתלושין דמיין, אלא דלענין שבת בלחוד חייב בתאנים שיבשו בלא עוקציהן דאפשר דקצירה כזאת היתה במשכן בסממנים כשיבשו הסממנים ולא יבשו איביהן שנתאחרו מלקוצרם כדי שיתבשלו לגמרי אבל יבשו גם איביהן וגבעוליהן לא היה, וכעין שכתבו התוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א ד"ה כבצורות דמיין) וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר עכ"ל הרי דאע"ג דכבצורות דמו מ"מ כיון דהוה במשכן דכוותה חייב ואולי ה"נ אפ"ל כן

עכ"פ הרי חזינן דתאנים שצמקו חייב משום קוצר אע"פ שאין בהם הבדלת החיות ומוכח דאופיה של מלאכת קוצר לשיטת ש"ם דילן לאו הבדלת החיות הוא אלא מה שקוצץ מן המחובר ודלא כשיטת הירושלמי

[יז] והא דאמרינן בשבת (דף ק"ח) האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכן כשות מהיזמי והיגי ופירש הרמב"ן שהוא משום קוצר וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבין שצמחו על גב החבית התולש מהן חייב שזהו מקום גידולו, לאו משום הבדלת החיות הוא דמחייבי אלא משום דכיון שיונק וגדל שם הוי מחובר אליו ולכן המבדילו חייב משום קוצר מפני שמעתיקו מחיבורו ממש. ומ"מ יש להסתפק אי חשיבא פיטרא כמחוברת לקרקע גופה וכשעוקרה הוא תולש ג"ק מן הקרקע ממש וזהו כמ"ש, או דחשיבא. מחוברת רק לחצבא וחבית ולא