דבר אברהם - א קצט

לי' כקצירה בדגן והיינו דאמרינן בירושלמי פ' כלל גדול לענין שבת האי מאן דצייד נונא בשבת חייב משום קיצר אלמא שכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, ואע"ג דצידה גופא הויא אב מלאכה מיחייב נמי משום קוצר, והלכך כל צידה אע"פ שהוא שוה יותר ביומא איתסרא לי' ביו"ט ואפילו אין בה דין מוקצה עכ"ל. אמנם דברים אלו בודאי צע"ג, ועיי' בשמ"ק ביצה שם שכ' רק דצידה הויא כעין קצירה, ויעוי' במלחמות ובר"ן שם וברשב"א שבת (דף צ"ה ע"א)

[יד] ועפי"ז מתבאר דתרי מילי חדית לן הירושלמי ואין חידושו של קוצר דחובל כחידושו של קוצר דצד נונא. דבקצירה בעינן שיהא דבר הנקצר מחובר אל מה שנקצר ממנו ולשיטת הרמב"ן בעינן עוד שיהא דבר הנקצר גם ג"ק או שיקצרוהו מן הקרקע ממש. והנה לפמ"ש למענה בביאור הירושלמי דחולב הוי החלב מחובר ממש לבהמה וכשחולבו הרי הוא עוקר מן המחובר אלא שהחסרון הוא רק במה שאינו ג"ק או במה שאינו קיצרו מן הקרקע עצמה ובזה חדית נן הירושלמי דלא בעינן ג"ק או דבע"ח נמי הוו ג"ק, אבל בקוצר דצד נונא מלבד מה שאינו ג"ק ממש אין כאן גם קצירה ממקום חיבור שבאמת אינו מחובר ממש למה שנקצר ממנו היינו המים ועיקר מלאכת הקוצר חסר כאן ובזה חדית לן הירושלמי עוד דמקום חיותו הוי כחיבור ממש וכשמבדינו חשיב קוצר. והנה לשיטת הרמב"ן ולפי"מ דנקטינן השתא שהיא שיטת רוב הראשונים ז"ל דלדידן אין קוצר בבע"ח ההיא דירושלמי דחולב ודאי דלא כהלכתא היא, אבל ההיא דצייד כוורא אע"ג דלדינא פליג ש"ס דילן עלה לשי' רש"י ותוס' כמש"ל מ"מ עיקר הסברא דהבדלת החיות הוי כקוצר מן המחובר אפשר דקיימת גם לדידן ונ"מ לבע"ח הגדלים רק בעפר כמ"ש. אבל עתה שבתי אני וראה דבסברא זו נמי פליג ש"ס דילן אירושלמי כמו שיבואר. דהנה לפי שיטת הירושלמי דהבדלת החיות הוי תולדה דקוצר בע"כ צ"ל דעיקר המלאכה שבאב נמי משום הבדלת חיות הוא, וזהו אופיה ויסודה של מלאכת הקוצר מה שמפסיק החיות, ולכן כל כי האי גוונא הוי תולדה דידיה דדמי לאב. ולפ"ז צ"ל דאין חיוב קצירה אא"כ היו הזרעים הנקצרים יונקים מן הקרקע וכשקצרם הפסיק חיותם ויש בו אופי של מלאכת קוצר, אבל אם יבשו הזרעים ונפסקה כבר יניקתם מן הקרקע פטור הקוצרם לפי שלא הפסיק היותם ויסוד מלאכת הקוצר חסר כאן. אבל אם נימא דיש קצירה אפילו אם נפסקה כבר יניקת הזרעים מן הקרקע ואין כאן הפסקת חיות בע"כ מוכת דאין גדרה ואופיה של מלאכת קוצר הבדלת החיות אלא עיקרה הוא רק מה שתולש מן הקרקע, וא"כ היאך אפשר לומר דהבדלת החיות נכללה במלאכת הקצירה והוי תולדה דידיה, מאי שייטא דהבדלת החיות לקוצר הרי כמו כן יכולה היא להיות תולדה דגוזז ואחריתי כמו שהיא תולדה דקוצר. וכיון שכן אשכחנא דש"ס דילן פליג על סברא זו, דבחולין (דף קכ"ז ע"ב) אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת), הרי חזינן דלדידן יש קוצר גם במקום שאין הפסקת חיות ואין זו אופיה של מלאכת קצירה שהרי תאנים שיבשו פסקה כבר וניקתם וחיותם וא"א לומר דהבדלת החיות חשובה כתולדה דקוצר

ולכאורה יש להביא ראיה להיפוך דעיקר מלאכת הקצירה הוי דוקא עם הבדלת החיות ובלאו הכי אינו חייב. מהא דאמרינן שלהי עירובין (דף ק' ע"ב) תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש [פי' אסור לעלות עליו] ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש מותר אר"י ל"ק כאן בשגזעו מחליף כאן בשאין גזעו מחליף גזעו מחליף יבש קרית ליה אלא ל"ק כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים בימות החמה הא נתרי פירי בדליכא פירי כו', ופירש"י יבש שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא, בימות החמה יבש מותר דליכא אפילו משום מראית עין כו' קא נתרי פירי שנשארו בו משנה שעברה ואתי למישרי ביה תלישה דלת כו' הרי להדיא דביבש לא הוי תלישה. וכ"כ התוס' בשבת (דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר) וז"ל אומר רבי דלאו משום תלישה נקט לה דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ עכ"ל. א"כ נראה מזה להיפוך דביבש שאין בו הפסקת חיות לא הוי קוצר. אבל ז"א דבהנך אין טעם הפטור משום שחסרה הבדלת החיות אלא משום דכיון שיבש לא חשיב כבר כמחובר כלל, וכשם שהתוחב קנה בארץ וחזר והוציאו אין בו משום קוצר דלא הוי מחובר לקרקע אלא דמי כמאן דמנח בכדא כמבואר בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) ועיי' בתוס' גיטין (דף כ"א ע"ב ד"ה יצא) ה"נ יבש כיון שפסקה יניקתו לא הוי כמחובר אלא כקנה בעלמא התחוב בארץ וכמבואר להדיא ברש"י ותוס' שם טעם זה דלאו כמחובר, אבל היכא דעדיין חשיב כמחובר אה"נ דלא איכפת לן כלל במה שאין בו הבדלת חיות. ובתאנים שצמקו באיביהן שהתולשן חייב בודאי צ"ל דחשיבי עדיין כמחוברין לקרקע. אך עדיין יקשה למה באמת חשבינן לתאנים שצמקו כמחוברין לענין שבת וחייב ואילן שיבש חשוב כתלוש ופטור אע"ג דשניהם יבשים הן ומאי שנא הא מהא ולחפץ זה נברר תחילה דעת הרמב"ם ז"ל ואח"כ נבאר שחילוק גדול יש ביניהם והכל מתיישב על מכונו

[טו] והנה הרמב"ם ז"ל הביא רק מימרא דשמואל דתאנים שיבשו הוי מחוברין ולא הביא החילוק שבין זה לאינן לענין שבת דאילן היבש הוי תלוש, וכן לא הביא גם בתאנים גופא דעד כאן לא חשיבי מחוברין אלא יבשו הן אבל יבשו הן ועוקציהן הוו תלושין כמ"ש רש"י בחולין שם וז"ל שצמקו באיביהן חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן כו' וכן להלן אי דיבשו הן ועוקציהן דאף לענין שבת תלושין הן פשיטא כו', וכ"כ התוס' שבת שם (דף ק"נ) וז"ל וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר עכ"ל, כוונתם דאף לענין שבת דינו כתלוש במאי דאיירי ביה התוס'. וראיתי בס' מנחת חינוך שכתב דמוכח כדבריהם מהא דקאמר הש"ס בחולין ירקות שצמקו באיביהם כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין כו' היכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא, ומדקאמר פשיטא משמע דאף לענין שבת הוי בזה כתלושין וכמ"ש רש"י דאי לענין שבת הוי מחוברין מאי פשיטא כ"כ לענין טומאה והרי אדרבא בשביל זה הו"ל להשמיענו דאע"ג דלענין שבת הוי מחוברין לענין טומאה תלושין נינהו. איך שיהיה קשה שהרמב"ם ז"ל לא חילק בתאנים בין יבשו הן ובין הן ועוקציהן. ולענין אילן מה שלא הביאו הרמב"ם ראיתי למי שכתב שרמזה בפ"ב מהלכות טומ"א (הלכה ג' וד') שכתב ירקות שיבשו באיביהן כו' אינן מתטמאין טומאת אוכלין כו' אילן שנפשת ובו פירות הרי הן כתלושין וכן אם יבש האילן ובי פירות הרי הן כתלושין, שינה בלשונו שבירקות שיבשו לא קאמר אלא שאינן מטמאין טומ"א ולא כתב דהוי כתלושין אבל באילן שיבש כתב דהוי כתלושין והיינו דלכל מילי הוי כתלושין אפילו לענין שבת. אך המג"א (סי' של"ו סק"א) תפס שדעת הרמב"ם דביבש האילן נמי שייך תלישה והקשה מעירובין, ובס' מחצית השקל כתב דאין קושיא על הרמב"ם מעירובין דאין הרמב"ם מפרש להא דקאמר הש"ס והא קנתרי פירי כפירש"י שהוא משום גזירה דלח אלא משום דביבש גופיה איכא איסור תלישה, וכמו שפירשו התוס' בשבת שם וז"ל והא דפריך בפרק המוצא תפילין אאילן יבש והא קנתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומר רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן [הרי שהתוס' מפרשי דאיסור התלישה הוא משום יבש גופיה אלא שהוסופו דמיירי ביבשו הן ולא עוקציהן והרמב"ם לא נחית לזה, ודבריהם באמת תמוהים דהתם מיירי באילן ולא בפירות ומה זה שייך לעוקציהן], ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא דאילן יבש הוי מחובר. אבל לענ"ד א"א לומר כהבנת המג"א, דבירושלמי ביצה (פ"ה הלכה ב') גרסינן תני אין עולין באילן בין לח בין ן ניחא