דבר אברהם - א קצה

שבבהמה בשעה שאין לה גיזה תלישתה זו היא גיזתה ה"נ עוף שאין לו גיזה לעולם תלישתה זו היא גיזתה. וכ"ת דלעולם תולש מן המתה מיירי בעוף דוקא ואפ"ה לא מצי הירושלמי לשנוי בהא לחוד דלכן חייב תולש כנף משום דמתולש מן המתה לא מוכח אלא דלאחר מיתה תלישתה זו היא גיזתה בעוף אבל מחיים אימא לא ומשו"ה מדמי לה הירושלמי דכמו דלאחר מיתה בעוף תלישתו זו היא גיזתו ה"נ מחיים והוצרך לזה משום דברייתא דתולש כנף מיירי מחיים, א"כ שוב אזדא לה קושיית המהריט"א מנ"ל לרבנו דברייתא דתולש כנף מיירי מחיים כיון דמירושלמי מוכח הכי. היוצא לן דמסוגיית הירושלמי מוכח חדא מהני תרתי או דמבואר להדיא דברייתא דתולש כנף מחיים מיירי או דברייתא דתולש מן המתה מיירי בבהמה כמ"ש וא"כ גם לפי"ז ממילא מוכח מגמ' דבכורות דתולש כנף מיירי מחיים וכמו שנתבאר

ומ"ש המהריט"א עוד שהט"ז הוסיף בהירושלמי מלת בהמה שאין לשון הירושלמי כן. הנה אמת הוא דבירושלמי שלפנינו לא נזכרה בפירוש מלת בהמה אבל בר"ן פ"ק דביצה במתני' דאפר כירה מוכן הוא מובא הירושלמי כמו שהעתיקו הט"ז ומפורש בי' מלת בהמה וברור בעיני שהט"ז ראה את הירושלמי בר"ן והעתיק ממנו כלשונו, ומעתה לא על הט"ז תלונתו אלא על הר"ן ואפשר דגירסא זו היתה בידו. אך בשבת (פ' כלל גדול) הביא הר"ן ג"כ את הירושלמי וכגירסא שלפנינו

וראיתי ביראים. (אות ק"ב) במלאכת הגוזז שכתב וז"ל תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא בפ' כלל גדול ובהלוקח בהמה התולש את הכנף פי' של עוף חי כו', הרי דפי' להדיא דברייתא מיירי בעוף חי. והוצרך לזה לפרש אע"ג דודאי במת נמי איכא גיזז כמש"ל בכדי להודיע החידוש שבעוף נגד בהמה דבעוף מחיים נמי הוי גוזז דאלו במתה בבהמה נמי איכא גוזז. [אחר כתבי דברים אלו ראיתי בהגהות קרני ראם שעל היראים שנדפס במלואי מחדש שהביא בשם הגרא"ד נ"י [ז"ל] דס"ל להר"א ממיץ דבעוף מת אין גוזז, ואינו נראה כמש"ל]. וכן באו"ז הלכות שבת (סי' ס"ג אות ב') מפרש לה נמי בעוף חי וכ"ה ברש"י שברי"ף שבת ועיי' בחי' המאירי לשבת (דף ע"ד ע"ב)

ענף

ג'

[י] ומדי דברי לא אמנע מלרשום בזה מה שנוגע לביאור סוגיין דבכורות, דסבור הייתי לומר דיש חילוק גדול בין תולש גיזה מבע"ח דהכא לתולש שבזרעים שהוא תולדת הקיצר כמבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג). דתולש דהתם שבזרעים עיקר גדרו הוא. מה שנעשה ביד ולפיכך הוא תולדה ומלאכת האב שבקוצר היא בכלי וכמ"ש הלח"מ וז"ל נראה דהחילוק בין תולש לקוצר שקוצר בכלי ותולש ביד עכ"ל. ובאמת מבואר הכי להדיא ברש"י תולין (דף קל"ז ע"א) ר"י אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בהוצרך, ופירש"י עוקר עם השרשים כגון עדשים, תולש ביד ולא עם השרשים כגון פולין. זהו ענין התולש שבזרעים. ותולש דהכא דמיבעיא לן ביה אם הוי גוזז אינו תלוי במה שנעשה ביד או בכלי אלא גדרו הוא מה שנתלש השער עם השורש בהיפוך לגוזז ששרשי הצמר נשארים בעור הבע"ח. וחילא דידי מדאמרינן בסוגיין עלה דמתני' ותולש את השער אר"א אמר ר"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור והקתני עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן תני לקופיץ, ואי נימא דגדר התולש דהכא דמי נמי לתולש דזרעים שאינו עוקר עם השרשים וחלוק הוא מן האב רק בזה שנעשה ביד מאי קמ"ל ר"א דבכלי אסור פשיטא שהרי זהו גוזז ממש ולא תולש ומאי ס"ד דמקשה דפריך והקתני עושה מקום בקופיץ. וכ"מ בשו"ע יו"ד (סי' ש"ח ס"ג) כשבא לשחוט את הבכור או לראות את מומו מיתר לתלוש השער כו' ודוקא ביד אבל לא בכלי כדי שלא יהא נראה כגוזז, הרי דאפילו בכלי לא הוי גוזז גמור אלא נראה כגוזז הוא דהוי ואם נימא שהתולש הוא שלא עם העיקרים כשהוא עושה בכלי הרי הוא גוזז גמור. אע"כ דתולש דהכא פירושו שעוקר עם השרשים ובזה הוא חלוק ונבדל מן הגוזז ואפ"ה בכלי אסור משום דדמי מיהא לגוזז והוי איסורא דרבנן וזהו שחידש לן ר"א והמקשה לא הוה סבר לה

וזהו החילוק בתולש מבהמה בין חיה למתה דבחיה פטור ובמתה חייב כמו שנתבאר, משום דבחיה אין דרך לתלוש צמרה עם השרשים כדי שיחליף ותהא לה גיזה אבל במתה שביכו"כ לא יחליף עוד שערה דרכה גם בתלישה עם השרשים. ומשו"ה בעוף שאין לו גיזה אפילו מחיים ממילא תלישתו אורחיה הוא. וכן מצאתי בס' ישועות יעקב לאו"ח (סי' ש"מ סק"א)

הן אמנם דקושטא היא שאין גוזז חייב אלא בכלי ולא ביד כדאמרינן בשבת (דף צ"ד ע"ב) בנוטל שערו ושפמו אר"א מחלוקת ביד אבל בכלי חייב, אבל אין זה ענין לדברינו דמאי דפטור התם ביד לאו משום חסרון בגדרי המלאכה הוא לומר דבשביל זה אינו תולדה דגוזז אלא פטורו רק משום דהוי כלאחר יד. משא"כ בנידון דקמן בתולש עם השרשים אין אנו צריכין לטעמא דכלאחר יד אנא דלא היי מלאכת גוזז כלל מעיקרא לפי שגדרו הוא שישארו שרשי הצמר בעור הבע"ח וזה עקרם

ובזה יש חילוק גדול בין ההו"א דס"ד למימר דרב ס"ל דתולש חייב רשום עוקדמ"ג וביו"ט מותר משום דהוי כלאחר יד ובין המסקנא דתולש היינו גוזז ובבהמה מותר דלאו אורחיה, דלההו"א דהוי משם קוצר הנה רוב הקוצרים הוא באופן שלא יחליף דבר הנקצר ונמצא דגם בתלישה עם העיקרים שאינו מחליף נעשית המלאכה עצמה כתיקונה וכדרכה אלא שהאמצעים דהיינו הכלים שנשתמש בהם לעשיית המלאכה לאו אורחייהו בהכי להשתמש בהם במלאכה זו, אבל לפי המסקנא מלבד מה שנעשית ביד שלא בכלים המיוחדים לזה הנה גם עיקר המלאכה יצאה שלא בגדריה שצריכה להיות באופן שהצמר יחליף ולא שיעקר עם שרשיו. וזהו החילוק שבין כלאחר יד ובין לאו אורחא בגופה של מלאכה, דבכלאחר יד מיירי שהמלאכה עצמה יצאה כתיקונה אלא שהכלים שעל ידם נעשית לאו אורחייהו להשתמש בהם למלאכה זו, ולאו אורחא שבגופה של מלאכה מיירי אפילו אם נעשית בכלים דאורחייהו אנא שהמלאכה עצמה לאו אורחה שתצא כן. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דמסיק הרמב"ן ז"ל בבכורות דמותר למרוט נוצת עוף קודם שחיטה ביו"ט משום דהוי מלאכה שאצל"ג הלכך אפילו לכתחלה נמי שריא משום שמחת יו"ט דהא רב הונא ורב אמרו כנגדו ביו"ט מותר דלאו היינו אורחיה, ואע"ג דבעלמא אסור כדתנן הנוטל צפרניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו כו' וחכמים אוסרים משום שבית הכא משום שמחת יו"ט לא גזור בהו רבנן, הלכך לדידן נמי במשאצל"ג לא גזור נמי משום שמחת יו"ט עכ"ל, ולפי הנ"ל מאי ראיה היא מהתם לאסור שלא במקום שמחת יו"ט והרי התם נוטל הוא את השער שלא בעקירת הפרשים ובאופן זה המלאכה נעשית כדרך הגוזז והחסרון הוא רק במה שנעשית כלאחר יד שלא בכלי הגזיזה אלא בידו משו"ה שפיר אית ביה משום שבות ככל כלאחר יד דעלמא דפטור אבל אסור משא"כ הכא בהא דרב הונא ורב דעיקר המלאכה הוי שלא כדרך הגוזז. אך י"ל דראייתו היא מההו"א דשבת דאמרינן התם מחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי כו' ופירש"י דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה, הרי דס"ד שלא היתה המלאכה כלל כגדרי הגוזז שאינו אלא