דבר אברהם - א קצד

מקום, ר"ל שבכל מקום ובכל אופן עשייתו תולש לאו היינו גוזז, א"כ בע"כ לומר דמלאכת תולש היא משום עוקדמ"ג שהוא תולדת קוצר דאל"ה לא הוי תולש מלאכה כלל. וא"ב אין זה אלא לפי ההו"א אבל לבתר דמסיק הש"ס דר"נ קאמר דתולש חייב משום גוזז שוב אין לנו שום הכרח לומר דתולש הוי עוקדמ"ג, ואדרבא מוכח להיפוך מדתני בברייתא דתולש כנף דחייב שלש חטאות בע"כ שאין בתולש גם משום עוקדמ"ג שהוא תולדת קוצר דאל"כ ארבע חטאות הו"ל לחיובי

וראיתי בס' ישועות יעקב לאו"ח (סי' תצ"ח ס"ק כ"ב) שכתב בענין זה דברים שלא אבין לע"ע להיכן הם נוטין, ברם אחת היא שהצלתי מהם לראות שאומר דמשו"ה אין בתולש כנף גם חייב עוקדמ"ג משום דעוקדמ"ג אינו אלא בג"ק וריש לקיש יסביר כמ"ד בעירובין (דף כ"ח) דמחלק בין עופות לבהמות דבהמות כיון שיצידתם מן העפר חשיב ולד ולדות הארץ וג"ק ושייך גבייהו עוקדמ"ג אבל עופות דמו הרקק נבראו נא הוו ד"ק, ולפי דבריו אין להכריח כמ"ש שאין בתולש משום עוקדמ"ג מדלא תני חייב ד' חטאות די"ל דבבהמה שפיר הוי עוקדמ"ג אלא דעופות שאני דנא שייך בהו קוצר. ואף דאנן קיי"ל כמ"ד עופות ניקחים בכסף מע"ש כרו שפסק הרמב"ם (פ"ז מהלכות מע"ש הי"ב) וא"כ עופות נמי חשיבי ג"ק ואין חילוק ביניהם לבהמות, מ"מ מברייתא דתולש כנף אין להוכיח משום דפלוגתא דמתנייתא היא בעירובין ואיכא למימר דברייתא דתולש כנף ס"ל כההיא מתניתא דאין עופית ניקחים בכסף מע"ש. אבל דברי הישוע"י מופרכים מעיקרם דהמעיין בסוגיא דעירובין יראה דבהא כו"ע מודו דעופות הוו ג"ק כבהמה וההיא מתניתא דס"ל דאין עופות ניקחים בכסף מע"ש לאו היינו טעמא משום דלאו ג"ק נינהו אלא משום דלענין קיחה מכסף מע"ש בעינן ולד ולדות הארץ כבהמה והני טופות דמן הרקק נבראו נא הוו ולד ולדות הארץ אבל נ"ק ודאי הוו, וכיון דלענין קוצר ודש בנוגע למלאכת שבת לא שייך ונדות הארץ ובעינן בהי רק ג"ק שפיר עופות נמי חשיבי ג"ק ואין נחלק ביניהם כלל, ותמיהני על שגגה כזו שיצאה מלפני השליט הגאון ישוע"י ז"ל. וא"כ שפיר מוכח מדלא קתני חייב ד' חטאות דאין בתולש משום עוקדמ"ג בכל בע"ח ואפילו בבהמות

היוצא מזה דלפי המסקנא מוכח דתולש הוי רק גוזז ולא עוקדמ"ג ולא איצטריכא לן תו לתירוצא דהוי עוקדמ"ג כלאחר יד חנא דלא היי עוקר דבר מגידולו כל עיקר ולאו תולדה דקוצר הוא. וזהו רק בעוף דאורחיה בתלישה ומשו"ה גוזז מיהא הוי אבל בבהמה דלאו אורח גזיזה בהכי לא הוי גוזז כלל, ועוקדמ"ג נמי לא הוי דמאי שנא מעוף דמוכח מברייתא שאין בו עוקדמ"ג שהרי בזה לא נשתנה דין הבהמה מדין העוף. וא"כ שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל בבכורות דרב שרי משום טעמא אחרינא דקסבר תולש בכה"ג דלאו אורחיה לא מיחייב משום גוזז. ובזה שגה המהריט"א במחכ"ת שהשיא דברי רבנו לכוונה אחרת. ולפי הבנתו מ"ש רבנו דמשום דלאו אורחיה לא מחייב משום גוזז רומז הוא למאי דקאמר הש"ס בההו"א דהוי עוקדמ"ג כלאחר יד, ולפי"ז שלא בדיוק החליף רבנו את לשון הש"ס דכלאחר יד על לשון דלאו אורחיה האלו דא ודא אחת היא, ולכן שפיר יקשה דפטורא דכלאחר יד נאמר על עוקדמ"ג ולא על גוזז, אבל לענ"ד נראה דז"א ודברי רבנו ז"ל שקולים בפלס כל אות ואות, דאין כוונתו לרמוז לההו"א דהתם נאמר לשון דכלאחר יד אלא להמסקנא דמשום עוקדמ"ג אין כאן כדמוכח מברייתא דקתני רק ג' חטאות כמו שנתבאר אלא דעדיין יש לשאול למה יהא מותר בבהמה ביו"ט והא הוי גוזז ודבר שאינו מתכוין אסור ע"ז רמז דלפי המסקנא דמשני שאני עוף דהיינו אורחיה ליכא בבהמה אף אים ר גוזז משום דלאו אורחיה הוא. והוא ברור ומצהיר בעז"ה בכוונת רבנו הרמב"ן ז"ל

ומ"ש רבנו בשבת וז"ל וה"נ משמע בבכורות דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר כו' אין כוונתו לומר דעיקר מלאכת תולש לאו היינו גוזז דבאמת מסקנת הסוגיא דתולש הייני גוזז וכדריש לקיש, אלא רצונו לומר דבבהמה לחוד תולש לאו היינו גוזז וכדמסקינן משום דלאו אורחיה בתלישה, והוצרך לזה לאפוקי מדעת התוס' בבכורות דדלדל עובר במעי בהמה חייב משים גוזז בכדי להכריח כדבריי דרק משום נטילת נשמה הוא דחייב. וצע"ק מאי מדמי דלדיל עובר לתלישת צמר לענין אורחא דמלאכה אטו בחדא מתתא נחיתו ומידי איריא הא כי אורחיה והא כי אורחיה. אך בלא"ה הדמיון דהתם שבש"ס צ"ע

[ט] ובנוגע להשגה ד' דדילמא בכל הני שהביא הרמב"ן מיירי שהיה בו רק כמלוא הסיט ולא כגרוגרת שהוא שיעור הקוצר, הא פשוט ניחא שהרי אין שיעור הגרוגרת קבוע אלא במידי דראוי לאכילה ובמידי דחזי לבהמה בעינן כמלוא פי גדי וא"כ נראה דשיעורים הללו נאמרו לכל דבר ודבר כפי שראוי למלאכתו וצורך מטרתו, וכיון דגיזת צמר מלא הסיט ראויה למלאכתה דאל"ה לא היה בה שיעור גם לחיוב גוזז ממילא לא בעינן יותר גם לענין חיוב קוצר. אמנם נשי' הריב"ש דגוזז חייב גם באיני צריך לצמר אנא ליפות את העור נא שייך תי' זה די"ל דבכל הני מיירי שלא היה גם שיעור הגוזז כפי הנצרך לחשיבות הצמר עצמו ומ"מ חייב משוה יפוי העור דע"ז היה שיעור בעור המתיפה ויומינא לענין קוצר דבעינן ביה שיעורא לדבד הנקצר פטור. וכבר כתבנו לעיל שכ"ה שי' הרמב"ן ז"ל גופיה וצ"ל בפשיטות דדוחק לאוקמי בהכי דהא ברייתא לאפושי בחטאות קא אתא דקתני התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואי איתא דכי אית בה שיעור הקוצר חייב נמי משום עוקדמ"ג הו"ל למיתני ארבע חטאות ובכה"ג, וכן בנוטל שערו ושפמו מסתמא קתני כמו שהזכרנו למעלה סוף אות ו' עיי"ש

ובמה שהקשה בהשגה א' מנלן דברייתא דתולש כנף מן העוף מיירי בחיה דאית ביה עוקדמ"ג דילמא במתה מיירי, הנה מלבד מה שכתבנו דכיון דלאפושי בחטאת קא אתיא הו"ל למיתני עוד וה"נ הו"ל למיתני ארבע ובחיה, מלבד זה נראה לי דמסוגיא דבכורות גופיה דייק לה הרמב"ן ז"ל הכי דפריך הש"ס ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' ואר"ל תולש חייב משום גוזז ומשני שאני עוף כו', ואי איתא דברייתא בכתה מיירי ל"ל לחלק בין עוף לבהמה לימא שאני מתה דהיינו אורחי' דבמתה התולש מבהמה נמי חייב משום גוזז, כמבואר בתוספתא שבת הביאה הרמב"ן ז"ל בבכורות שם הגוזז מן המתה מן החי' ומן העופות אפילו מן השלח חייב ותני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה ובבהמה מיירי כמו שיבואר וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' של"ו סק"י) שצריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב שתלישה זו היא גיזתה, ומ"ש המהריט"א דהרמב"ן מפרש להא דירושלמי דהתולש מהמתה חייב בעוף דוקא ומשיג בשביל זה על הט"ז דמוקי לה בבהמה, אין דברים אלו מוכרחים כלל ואדרבא מוכח להיפוך דבבהמה מיירי, דאי בעוף אמאי קאמר התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה תיפוק ליה דבעוף אפילו מחיים נמי תלישתו זו היא גיזתו כמ"ש הרמב"ן. ותו דקתני מן המתה ואלו בעוף הו"ל לומר מן המת או מן העוף המת דעוף לשון זכר הוא. ועוד אי בעוף דוקא מיירי הרי יקשה על הירושלמי דפריך על מ"ד תולש בקדשים פטור מברייתא דתולש כנף ומשני ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה זו היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגוז תדע לך שהוא כן דתני התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה, למה ליה להירושלמי לשנויי תחלה ולא דמיא עוף כו' ולהביא ראיה מדתני כו' הכי הו"ל למימר בדרך קצרה דתני התולש כו' תלישתה זו היא גיזתה. אע"כ הא דתולש מן המתה מיירי בבהמה ומסתייע מזה רק דכשם