דבר אברהם - א קצא

ואפילו לשיטת התוס' וכפשוטן של דברים דר"י סבר יש דישה שלא בג"ק מ"מ אפשר דבקוצר בעי ר"י ג"ק ואין לדמותם זל"ז, יעוי' בתרומות הדשן (סי' נ"ו) שרצה לדון כן לענין טחינה שלא תהא אלא בג"ק, ועיי' בשו"ת רעק"א (סי' כ'). ויש להעיר על דבריהם מהר"א ממיץ ביראים (אות ק"ב) שכתב בסוף מלאכת סותר דחולב חייב משום טוחן וס"ל התם דבע"ח לא חשיבי ג"ק. א"כ נראה מפורש דיש טוחן שלא בג"ק אליבא דכו"ע אפילו לרבנן ודו"ק

ענף

[ה] ואולם דברי הרמב"ן ז"ל צריכין ביאור בראייתיו שהביא, שהמהרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ג אית מ') שפך עליהן סיללה בנה דיק וידחה את כולן באמת הבנין עד דמסיק שתמה על רבנו הרשב"א ז"ל שהביא דבריו ולא העיר עליהם כלום. וזה תוכן השגותיו. א) מה דמסתייע הרמב"ן מתולש כנף חן העוף דחייב רק משום גוזז ונא גם משום עוקדמ"ג מנלן דמיירי מחיים דילמא אחר שחיטה מיירי שאין כאן עוקדמ"ג אלא גוזז, והלא הירושלמי דסובר שכל המבדיל דבר מחיותו הוי קיצר מביא ג"כ להא דתולש כנף ובע"כ מוקי לאחר מיתה. ב) במה שמביא ראיה מנוטל שערו ושפמו כתב המהריט"א דאי כוונתו להביא ראיה מרבנן דפטרי התם מאי ראיה היא הא פטרי גם מחיוב גוזז משום דנוטל ביד הוי כלאחר יד וא"כ לגבי קוצר נמי הוי כלאחר יד. ואי כוונתו להביא ראיה מר"א דמחייב מנלי' דלא מחייב ר"א תרתי הא סתמא קתני ר"א מחייב. ותו דילמא חייב רק משום עוקדמ"ג ולא משום גוזז, דאפשר דס"ל דאין גוזז אלא בבהמה חיה ועוף ולא באדם כמ"ש רש"י גבי מהו דתימא רבנן אפילו בכלי נמי פטרי דה"ט דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה. ובכל אופן הלא נוטל שערו מתניתין היא ואיך יפרנסה הירושלמי. א"כ מה שנאמר בעד הירושלמי נאמר בעד ש"ס דילן ומאי ראיה היא למישווי פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן. ג) במה שהביא רבנו ראיה מבכורות כתב שדבריו תמוהים טובא, דהא מפורש בשמעתין דטעמא דכנגדו ביו"ט מותר ולא אסרינן ליה משום עוקדמ"ג הוא משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחיה בתלישה כלאחר יד הוא ופטור כו', וא"כ מנ"ל לרבנו דמאי דאמרינן בגמ' דשמעתין דבשבת ויו"ט איכא עוקדמ"ג לאו דוקא אלא משום גוזז דוקא הוא. באופן דדברי רבינו שהביא הרשב"א הם תמוהים מהלכה. ד) דשיעור הגוזז הוא מלא הסיט כפול והוא פחות משיעור הקוצר שהוא כגרוגרת א"כ אין ראיה מכל הנ"ל דדילמא מיירי שקוצץ רק שיעור מלא הסיט כפול ואין כאן לחיובי' משום קוצר ועוקדמ"ג. זהו תוכן דברי המהריט"א ז"ל יעו"ש שהאריך הרבה

ולכאורה הן השגות חמורות מאד שאין להזיזן, אבל כד דייקינן שפיר נחזי דדברי הרמב"ן ז"ל מזוקקים ומילי דתריצי נינהו

והנה השנה א' תוסר במרוצת דברינו להשגה ג' בעז"ה, ובנוגע להשגה ב' פשוט הוא דראייתו של רבנו אינה ממתניתין דקתני סתמא ר"א מחייב אלא מברייתא דהתם דף צ"ד ע"ב) דרשב"א אומר צפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת והרי קתני בה להדיא חטאת אחת ולא חטאות. ולהירושלמי דס"ל דחייב גם משום קוצר י"ל חדא מתרתי, או דפליג על הך ברייתא או דסובר להלכה כר"י דיש דישה שלא בו"ק וה"נ בקוצר וברייתא ומתני' מוקים כרבנן דאין דישה אלא בג"ק וא"כ קוצר נמי אינו חייב אלא בג"ק והחיוב הוא רק משום גוזז. ומ"ש המהריט"א דדילמא החיוב הוא רק משום עוקדמ"ג וגוזז לא שייך בזה, דחוי הוא מאיליו דמהיכי תיתי למימר הכי מאי שנא אדם מכל בע"ה והרי שער אדם נמי ראוי לטווייה, ורש"י לא קאמר הכי התם אלא לטעם המהו דתימא דהוה מצי למיטעי להכי קמ"ל ר"א דלאו הכי הוא וגם ע"ז כתבו התוס' (ד"ה אבל בכלי) שאינו נראה נר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בע"ח שייך גזיזה, ואם רחוק היה כ"כ בעיני הר"י עד שא"א למיעטי כלל ולא שייך אף לומר ע"ז מהו דתימא מכש"כ שאין בזה בכדי להשיג על הרמב"ן שלא רצה לומר שכן היא באמת למסקנא

[ו] ואי בעינא אמינא בזה לחידודא עוד פלפלא חריפתא דמליף הסוגיא מוכח דיש כאן חיוב גוזז. דעלה דמתני' דיכן שערו אחרי' בגמ' תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג אר"י שתים והתניא לקרחה שתים אירא וכן לקרחה שתים תנ"ה כי'. יהנה אם בעקבות המהריט"א גופיה ילך מוכרח כבר בפשיטות דאין החיוב משום עוקדמ"ג שהוא קוצר שהרי כתב בעצמו בהשגה ד' דלחייב עוקדמ"ג משום קוצר בעינן כשיעור גרוגרת גם בקיצר שער האדם כשיעיר האב, וא"כ א"א לומר שהחיוב הוא משום עוקדמ"ג דא"כ מאי שייך הכא שיעורא דמלא פי הזוג. אמנם לפי דבריו אלו יותר תמוה דכיון דמתית להו לכל הנקצרים בהדא מחתא לענין שיעוריהם יקשה בכל אופן דאפילו אם החיוב היא משום גוזז הרי שיעורי כמלא רוחב הסיט כפול ולא כפי הזיל. ואולם לקושטא דמילתא נראה שאין דבריו אלו נכונים ועיקרו של דבר שאין כל השיעורים שוים במלאכה אחת בפרטיה בהקלע תמיד. דהרי חזינן דשיעור הקיצר משתנה בפרטיו אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי כמבואר בשבת (דף ק"ג). ומזה נראה דעיקרן של שיעורי שבת הוא שיהא חשוב וראוי לצורך רה שהוא נעשה לו וע"פ דרך זו הם משתנים לפי הצרכים שהמלאכה נעשית בשבילם, ולכן אפ"ל דנוטל שער אדם שיעורא אחרינא אית ליה בין כשהוא משים קוצר בין כשהוא משום גוזז והוא ב' שערות משים דשתי שערות של אדם חשובות הן לצורך מלאכתן כשיעור מנא הסיט של צמר אחר לטווייה

אבל א"א לומר כן דשיעור דב' שערות הוא משום חשיבות השער למלאכתו דא"כ מאי שיעורא דשתים דוקא הרי חשיבותו למלאכתו תלוי נם בארכן של שערות כמה הוא. והגע בעצמך הרי שנטל שערה אתת ארוכה מאד שיכול לחתכה ולעשות ממנה הרבה שטרות קצרות פטור ואם נטל שתי שערות קצרות מאד חייב אע"פ שכמות השער שבשתיהן פחותה מכה שבשערה האחת הארוכה וזו האחת ראויה לצורך טווייה יותר מאלו השתים. הרי נראה דאין השיעור תלוי בחשיבות השער עצמו לצורך מלאכתו וא"כ צריך ביאור מאי שיעורא דב' שערות

ע"כ נראה לומר דהנה הריב"ש (סי' שצ"ד) מובא במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב) כתב דגוזז חייב אפילו באינו צריך לצמר לפי שהיתה גזיזה במשכן שלא לצורך הצמר והשטר רק לצורך העור כגון בעורות תחשים ולכן חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא ודמי לחופר גומא וצריך לגומא חייב אע"פ שאינו צריך לעפרה. וכדברי הריב"ש אלו כתב גם הר"ן בחי' לשבת (דף צ"ד ע"ב) בשיטת רש"י ז"ל וז"ל מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב פירש"י ז"ל משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינה צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לעיבוד עכ"ל. וכן צריך לומר לכאורה לדעת הרבה מרבוותא ז"ל כמו שיבוא לפנינו בעז"ה. ומהתימא על כל המדברים בענין זה שלא הזכירו דלאו יחידאה הוא הריב"ש בזה ואחד הוא החכם צבי (בסי' פ"ב) שהזכיר שכן דעת רוב הפוסקים ולא הראה מקומם ואכמ"ל: