דבר אברהם - א קצ

לומר דצמר ג"ק הוא הא איהו גופיה כתב לעיל דחולב חייב משום דש א"כ קיי"ל כר"י דיש דישה אפילו שלא בג"ק יעו"ש מה שתירץ, ולפי הנ"ל אין דבריו מוכרחין די"ל דשפיר ס"ל להרא"ש בדישה כרבנן שאינה אלא בג"ק ומ"מ חולב חייב משום דש דבע"ח ג"ק נינהו וכמו שהאו"ז מוכיח מדברי רש"י דס"ל דהלכה כרבנן ה"נ נוכיח מהרא"ש. וה"נ גם שיטת הרמב"ם שכתב ובפ"ח מהלכות שבת ה"ז) חדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא תולדת הדש וחייב כו' החולב את הבהמה חייב משום מפרק עכ"ל, הרי דס"ל דאין דישה אלא בג"ק ומ"מ חולב חייב משום דש וכתב המ"מ דס"ל דבע"ח הוי לענין זה כגידולי קרקע

ולכל הני רבוותא נראה לכאורה פשוט דכיון דבע"ח הוו גדולי קרקע לענין דישה ה"נ חשיבי ג"ק גם לענין קצירה, דכל חילי' דהרמב"ן ז"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש הוא משום דמדמי קוצר לדש וכמ"ש וכיון דלדידהו דש חייב ה"נ קוצר. וזכינו לדין דקוצר מבע"ח במחלוקת היא שנויה בין הרמב"ן הרשב"א והר"ן ובין הני רבוותא שהבאנו

[ג] אולם כד דייקינן נראה דאין זה מוכרח, ולפי הכלל המסור בידינו דלמעוטי בפלוגתא עדיף י"ל דלא פליגי הני רבוותא על הרמב"ן וסיעתו. ואע"ג דלענין דישה ס"ל דבע"ח הוו ג"ק מ"מ לענין קצירה מודו דלית בהו קוצר. דהנה התוס' (דף ע"ג) כתבו דטעמא דרבנן דאין דישה אלא בג"ק הוא משום דילפינן מסממנין שבמשכן דעיקר מלאכת דש היה רק בסממנין וכן גם קוצר היה במשכן רק בסממנין וכמ"ש רש"י במתני' דאבות מלאכות דכל המלאכות מחרישה עד אופה היו במשכן בסממנין. וא"כ י"ל דבתרווייהו בדישה ובקצירה בעינן דליהוי דומיא דמשכן אלא שבמשכן גופיה שונה היתה מלאכת הקוצר ממלאכת הדש, דדישה שבסממנין אמנם היתה בדברים שהם גידולי קרקע אבל המלאכה היתה נעשית בהם בשעה שהם תלושים כבר מן הקרקע והלכך בדישה לענין שבת נמי בעינן דומיא דסממנין דליהוי רק ג"ק ולא שיהו גם מחוברין לקרקע בשעת דישה ומשו"ה בע"ח נמי דחשיבי ג"ק יש בהם דישה' אבל בקצירה דסממנין שבמשכן היו בה שני תנאים א) שהיתה בדברים שהן גידולין של קרקע ב) שקצרן מן הקרקע ממש מן המחובר, והלכך לענין שבת נמי בעינן שיהיו בקוצר שני תנאים אלו שיהיו הדברים הנקצרים ג"ק ושיקצרם מן הקרקע מן המחובר, וא"כ בבע"ח נהי נמי דהוו ג"ק מ"מ הקוצר מהם אינו קוצר מן הקרקע אלא קוצר מן גידולי קרקע שהרי בע"ח לא הוו אלא ג"ק ולאו קרקע עצמה ומשו"ה לא שייך בהו קצירה לענין התולש מהם, ולא תלי כלל קוצר בדש לענין זה. ואחרי שאין לנו הכרח למה לן לטפויי בפלוגתא ולומר שחלוקין הן הני רבוותא על הרמב"ן וסיעתו

ובזה הצלנו את הרמב"ן והרשב"א ז"ל מהשגה חמורה דהנה בסוף דבריהם בדלדל עובר שבמעיה מסקי שכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכותיו, וכוונתם שבפי"א להלכה א') שסידר שם הרמב"ם ז"ל מלאכות שהן משום נטילת נשמה קתני נמי להא דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה ואמאי לא נקט לה גבי קוצר אלא ודאי משום דאין קוצר אלא בג"ק. והקשה בס' מנחת חינוך (מצוה ל"ב מוסה"ש אות ג) דלדידהו מי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל והרי חולב מחייב הרמב"ם משום דש אע"ג דסבר דאין דישה אלא בג"ק ובע"כ צ"ל כמ"ש המ"מ דס"ל דבע"ח הוו ג"ק וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי נקט הרמב"ם להא דמושיט ידו למעי בהמה גבי נטילת נשמה ולא גבי קוצר דכמו דלענין דש הוו בפ"ח ג"ק ה"נ לענין קוצר. ע"כ מסיק בס' הנ"ל דלהרמב"ם באמת חייב שתים משום נטילת נשמה ומשום קוצר ומ"מ לא כתבו דמבואר כ"פ ברמב"ם שאינו כותב חיוב שתים כמ"ש המ"מ בדוכתי טובא. ולכן הוא מוכיח להיפוך מדקא חזינן דגבי מעמר ודש כתב הרמב"ם מפורש שאינן אלא בג"ק ובקוצר סתם ולא כתב ש"מ דס"ל דיש קוצר אפילו שלא בג"ק. ולענ"ד דבריו רחוקים, דאף אם הרמב"ם נמנע לפעמים מלהזכיר חייב שתים מ"מ לא הו"ל למישתק הכא מחיוב קוצר, שהרי מדרכו ז"ל להזכיר דבר המפורש בש"ם ופוסח על כמה דינים אע"ג דסבר להו משום שאינם מפורשין בש"ם כידוע, והכא בהושיט ידו למעי בהמה מפורש בש"ס שחיובו משום עוקר דבר מגידולו וסתם משמעות הלשון של עוקר דבר מגידולו הוא משום קוצר כמו שסתם הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר עכ"ל, אלא שהרמב"ן ז"ל משום דסבר דאין קוצר אלא בג"ק ממש הוכרח להוציאו ממשמעותו ולדחוק לומר שהכוונה היא משום נטילת נשמה. ואמנם נראה דהרמב"ן נמי הוקשה לי' מאד שאין לשון עוקר דבר מגידולו נופל על נטילת נשמה עד שהוכרח בשביל זה לומר דהש"ס רק סירכא דלישנא נקט כמבואר בדבריו שם, אבל למאן דסבר דיש קוצר בבע"ח בודאי לשון עוקר מגידולו מתפרש כפשוטו משום קוצר, והשתא לפי דבריו דס"ל להרמב"ם דיש קוצר בבע"ח בודאי לית ליה לדחוקי נפשיה דכוונת הש"ס היא משום נטילת נשמה אלא שהוא כפשוטו משום קוצר, ולפי"ז מפורש הוא בש"ם כאן משום קוצר והו"ל להזכירו ואי דס"ל לרמב"ם מסברא דנפשיה דאית ביה נמי משום נטילת נשמה כמו בשוחט ולא בעי למיתני חייב שתים הו"ל לסדר האי דינא דמושיט ידו כו' גבי קוצר כמו שהוא מפורש בש"ם שהוא העיקר ולשתוק מחיוב נטילת נשמה שאינו מפורש בש"ם ולא לכתוב להיפוך מה שאינו מפורש בש"ס ולשתוק מקוצר המפורש. אע"כ דס"ל להרמב"ם דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא מבע"ח ולכן הוכרח לומר דהא דקרי ליה הש"ס עוקדמ"ג היינו משום נטילת נשמה וסירכא דלישנא נקט כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ נהפוך הוא שנטילת נשמה מפורש בש"ס ונקט לה בפי"א ששם מקומה. ואי דתיקשי לן קושיית המנ"ח אמאי אינו חייב באמת משום קוצר כיון דלגבי דש חשיב להו הרמב"ם נבע"ח כג"ק, הנה לפמ"ש אשה"ט דשאני דש דלא בעינן בי' אלא שיהא בגידולי קרקע משו"ה שייך גם בבע"ח משא"כ בקוצר דבעינן שיקצור מן הקרקע ממש משו"ה בבע"ח דהוו רק ג"ק ולא קרקע ממש לא שייך קוצר כשתולש מגופם כמ"ש. ומה שלא הזכיר הרמב"ם במלאכת קוצר שאינה אלא בג"ק כמו שכתב בדש ומעמר, פשוט הוא שמדרכו להזכיר רק המפורש בש"ס ובדש ומעמר מפורש בש"ס (דף ע"ה) ולא בקוצר. ולפי"ז ראיה גדולה מכאן לסברתנו הנ"ל בחילוק שבין דש לקוצר וא"כ עדיין לא מצינו מי שיחלוק על הרמב"ן וסיעתו בקוצר

[ד] ויותר מזה אני אומר דאפילו לר"י דפוצע חלזון חייב משום דש אכתי יש מקום לומר דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח, ונהי דלפי מה שהניחו התוס' דחלזון בודאי לא הוי ג"ק בע"כ צ"ל דר"י לא יליף דישה דומיא דסממנין דמשכן דוקא וא"כ בקוצר נמי לא בעי דומיא דסממנין דתרווייהו כחדא נינהו ולפי"ז בודאי חייב לר"י קוצר אפילו שלא בג"ק, אבל מצאתי באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ח) שכתב וז"ל ועוד יכולני לפרש דבין רבנן ובין ר"י כולהו ס"ל דאין דישה אלא בג"ק אלא דרבנן סברי דגים לאו ג"ק נינהו והיינו דקאמר רבא מ"ט דרבנן אין דישה כו' כלומר הואיל דאין דישה אלא בג"ק [להכי] לא מחייב אלא אחת דדגים לאו ג"ק נינהו, שא"כ דביש דישה בגד"ק פליגי הול"ל מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בג"ק עכ"ל. ובעירובין לדף כ"ז ע"ב) ס"ד דגמ' לומר דדגים נמי ג"ק נינהו. ולפי"ז ר"י נמי סבר דילפינן מסממנין שבמשכן ואין בינו לבין חכמים אלא חילוק דדגים, וא"כ בקוצר נמי בעינן אליבא דר"י דומיא דסממנין, ושוב אפ"ל כמ"ש דבעינן בי' ג"ק ממש לקצור מן הקרקע עצמה ולא מבע"ח שהם רק גידולי קרקע כנ"ל: