דבר אברהם - א קפט

אמאי איצטריך להביא (בפ"א מהלכות מילה הי"ד) טעמא דראב"א דמחתך בעפר בעלמא הוא תיפוק ליה דאי נפל הוא הוי מקלקל, ומזה הכריח דאפילו אם אליבא דאמת נפל הוא ואינו חייב במילה מ"מ כיון דעכשיו לפנינו ספק הוא ומפני זה מחויב במילה הוי מתקן בהחלט שתיקן את הספק וחייב ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה לר"י ליחייב משום תולש דאפילו אי נפל הוא לא הוי מקלקל וקשה על השמ"ק. ואולי י"ל דסברא זו דמילה מספק הוי מתקן ודאי משום תיקון החיוב מספק דרביץ עליה תליא באשלי רברבי במחלוקת הראשונים ז"ל בפירוש הסוגיא דדף ק"ו דאמר ר"י דחובל במילה מתקן הוא מ"ל מתקן מנא מ"ל מתקן גברא דאיכא דמפרשי דתיקון המילה הוי תיקון בגוף התינוק והויא נמי צריכה לגופה לפי שהותר התינוק בפסח וקדשים שעד עכשיו היה אסור בהם, ואיכא דמפרשי שאין התיקון בגופו של תינוק דאיהו לא ניתקן כלל אלא שהתיקון הוא רק כבדבר אחר דהיינו קיום המצוה גופה דהוי תיקון והוי כמלאכה שאצל"ג דלר"י הוה סגי לחיוביה ולר"ש לא, עיי' היטב בחי' הרמב"ן והמאירי שם. ולפי"ז אני אומר דלהסוברים שהתיקון הוא בתינוק מה שמתירו בפסח וקדשים ה"נ בספק נפל הוי מתקן ודאי שהרי מפני הספק היה אסור בקדשים ועכשיו תיקנו, דמאי איכפת לן אם היה אסור בתורת ודאי או רק מספק מ"מ האי גברא עד השתא לא הוה מתוקן לקדשים וזה בא ותיקנו, אבל להסוברים שהתיקון הוא רק בקיום המצוה לא מיקרי מתקן אא"כ היה בזה קיום מצוה אבל אם נפל הוא ולא קיים את המצוה לא תיקן מידי. ולכן י"ל דהרמב"ם ס"ל שהתיקון הוא בתינוק גופיה ולכן הוי מתקן בהחלט אפילו כשהוא ספק נפל כמש"ל והוצרך לטעמא דמחתך בעפר בעלמא, והשמ"ק ס"ל כשיטת הראשונים שהתיקון הוא רק בקיום המצוה ולכן בספק נפל לא הוי מתקן ודאי ונמצא דלר"י שפיר מהלינן דאי נפל הוא הוי מקלקל. ויש להאריך הרבה בדברינו האחרונים שהם גופי תורה וענינים חמורים אבל אכ"מ

סימן כד

ענף

[א] ומאי דפשיטא להו להאחרונים ז"ל שהבאנו בסי' הקודם דיש לדון במילה גם משום חיוב קוצר לענ"ד אינו נכון, דנראה שדעת רוב הראשונים ז"ל שאין קוצר אלא דגידולי קרקע ממש כמו שיבואר בעז"ה. והנה שני ספיקות לנו בדבר זה א) אם ענין הקוצר הוא דוקא בגידולי קרקע או אפילו שנא בג"ק, ב) את"ל דאין קוצר אלא בג"ק בעלי חיים מהו כגידולי קרקע דמיין או לא

והנה ראש המדברים מפורש בענין זה הוא רבנו הרמב"ן ז"ל. דאמרינן בשבת (דף ק"ז ע"ב) אמר מר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט אמר רבא בר המדורי אסברה לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו ה"נ מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיין לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז וכן הנוטל שערו או שפמו וצפרניו דאלמא ליכא משום עוקדמ"ג אלא בג"ק כמו שאין דישה אלא בג"ק וה"נ משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר דלות ביה משום עוקדמ"ג, ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב כו' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכותיו, ומה שאמרו בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההוא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי בשיטתא דגמ' דילן עכ"ל. הרי לנו מבואר להדיא דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח. וכ"כ להדיא גם הר"ן בחי' לשבת (דף צ"ד ע"ב). ואפילו להני רבוותא דלא מפרשי דלדל עובר שבמעיה משום נטילת נשמה כהרמב"ן ז"ל מ"מ לאו משום קוצר מחייבי לה אלא משום גוזז כמבואר בתוס' בכורות (דף כ"ה ע"א ד"ה ואמר ר"ל) ובע"ז (דף כ"ו ע"א ד"ה סבר), הרי דנדו מלפרש דיש כאן מלאכת קוצר ומזה משמע קצת דבעיקרא דדינא ס"ל כהרמב"ן דאין קוצר אלא בג"ק ולכה"פ אין ראיה דפליגי. וממה שכתב רש"י ז"ל בשבת (דף צ"ה ע"א) בהא דאמרינן דחולב חייב משום מפרק וז"ל מפרק כו' והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר עכ"ל, אין להוכיח מזה דיש קוצר אפילו שלא בג"ק ולכה"פ בבע"ח דדוקא משום דלאו מחובר הוא דקאמר דלא הוי קוצר הא אלו הוה מחובר הוה ניחא ליה דחייב משום קוצר, די"ל דבאמת ס"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח אלא דחדא מתרי דיחויי נקט ולא אזיל וחשיב כרוכלא. אך בחי' הר"ן לשבת שם (דף צ"ד) הביא בשם י"מ דנוטל צפרניו חייב משום קוצר ודחי נה מטעם הנ"ל שאין קוצר אלא בג"ק. ומזה חזינן דשיטת הי"מ דיש קוצר בבע"ח, אבל לא ידענו מרא דשיטת הי"מ מאן הוא אם היא דעת אחד מרבותינו הראשונים ז"ל או דעת תלמיד דחויה. באופן שלפי מיעוט ידיעתי לא מצאתי לע"ע בין רבותינו הראשונים ז"ל למי שיאמר מפורש דיש קוצר שלא בג"ק או בבע"ח ולהרמב"ן והר"ן ז"ל מצאנו להיפוך

[ב] ואולם אם לאו בפירוש איתמר מכללא מיהא איתמר לכאורה. דהנה יסוד הדבר דאין קוצר אלא בג"ק הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל משום דמדמינן קוצר לדש, ובדישה גופה כבר מצינו חולקים ובהכשל עוזר ונפל עזור. דהנה בהא דאמרינן חולב חייב משום מפרק פירש"י שהוא תולדה דדש, והקשו עליו התוס' (דף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק) בשם ר"ת דהא אמרינן גבי פוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בג"ק, ורצו לומר דבהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בפ' בכל מערבין ול"פ רבנן אלא בחלזון שהוא דג ודחו לה דמ"מ לא הוי ג"ק דומיא דסממנים דמשכן, ועוד תירצו דס"ל לרש"י דהלכה כרבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן בחלזון וס"ל דיש דישה אפילו שלא בג"ק, וכ"כ התוס' בפ' המצניע (דף צ"ד ע"א ד"ה החולב). נמצינו למדין דלפי תירוץ הראשון הדחוי שבתוס' לכו"ע בע"ח [חוץ מדגים] הוי ג"ק לענין דישה וא"כ בקוצר ה"נ דכוותה, ולפי תירוץ השני בע"ח לא חשיבי כג"ק אף בדישה וה"נ בקוצר אלא דלרש"י דס"ל דהלכה כר"י דיש דישה שלא בג"ק ה"נ דס"ל להלכה דיש קוצר שלא בג"ק, אבל לדידן דקיי"ל דאין דישה אנא בג"ק וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ז) ה"נ אין קוצר אלא בג"ק ובע"ח לאו ג"ק נינהו

והנה אע"פ שדחו התוס' לתירוץ הראשון דבהמה מיקרי גידולי קרקע מ"מ הרבה ראשונים כתבו כן עיין עליהם במקומם, ולענין שיטת רש"י בזה ראיתי באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ח) דדייק דרש"י ס"ל להלכה דאין דישה אלא בג"ק מהא דכתב (בדף ע"ג ע"ב) וז"ל והמנפט צמר גפן כו' וצמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש כו', נראה מזה דאי לא הוי ג"ק לא היה בו דש, ולפי"ז צ"ל גם לרש"י דהעיקר הוא כתירוץ הראשון שבתוס' אליביה וכ"ה באו"ז. וכדברי רש"י אלו במנפט מבואר גם ברא"ש פ' כלל גדול (סי' ג'). ועיי' בקרבן נתנאל שהקשה ק להרא"ש