דבר אברהם - א קפז

אלא ודאי נראה דרוב הרוחב לאו כלום הוא ואם הוא מחובר אפילו ברוחב כל שהו נמי דינו כמחובר והכוונה היא רק לעובי העור והצפורן שאם רוב העובי נפסק הרי הוא כתלוש. ובזה א"ש דברי הר"מ ז"ל בפיה"מ שהזכיר בס"פ המצניע דינא דפירש רובו גם לענין שער וכמדומני שראיתי נמי שתמה ע"ז מאי שייך לומר בשער פירש רובו, וכנראה הבין המקשה דפירושו של רובו הוא רוב הרוחב ומשו"ה ניחא ליה בציצי עור וצפורן שיש להם רוחב כשיעור הגוף והצפורן והוקשה לו בשער, ולמ"ש ניחא דבעור נמי מובן הרוב הוא בעוביו ואין בעור עובי יותר מבשער ומ"מ אמרו בו רובו וה"נ בשער. [וידידי הרה"ג מוהר"ר מרדכי סלוצקי ר"י מסוויסלאץ תירץ דכוונת הרמב"ם ז"ל לשער מסובך שנדבקים הרבה ביחד ונעשו לקליעה אחת דע"ז שייך לומר פירש רובו. והוא נכון. ולשונו מוכיח הכי שכ' ודע כי שער הראש כשנפסק או נחלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת עכ"ל, וזה יקרה בקליעת שערות ולא בשערות בודדות. (ועיי' ביו"ד (סי' קצ"ח) דמובא בשם המרדכי דקליעות שערות סכנה להסירן ואינן חוצצות בטבילה. ולפי פי' הנ"ל יש להכיר ע"ז מדברי הר"מ ז"ל אני. אך בנדבק מחמת זיעה שאני וחוצץ יעו' בב"ח שם) וענין חציצה שבטבילה (יו"ד סי' קצ"ת סכ"א) שציפורן המדולדלת במיעוטה חוצצת וברוב אינה חוצצת דתליא לכאורה בודאי ברוב רוחב, עיי' ט"ז (ס"ק כ"ב), אינו שייך לכאן דהתם לאו משום תלוש קאתינן עלה שהרי הרמב"ם ז"ל לא חילק התם כלל בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה כמובא בב"י ולענין שבת חילק בזה. ולא מלאני לבי להענית חידוש זה בכתב עד שמצאתי לרבנו הר"א ממיץ ביראים עמוד זמנים (אות ק"ב) שכתב איזה דברים קנוים בפי' רובן שבסוגיין שסתימתן נוטה למ"ש וז"ל פי' רובן רוב עובי הציץ והצפירן לצד האויר עכ"ל, ולא מצאתי לע"ע לדברים אלו מובן אחר זונה זה שכתבנו, ומ"מ עדיין לא הונח לי הלשון לצד האויר. ולפי"ז בחותך רוב רוחב עור הערלה ונשאר תלוי למטה ומחובר במיעוטי בודאי פטור שאין לדונו כפירשו רובן דזה אינו אלא בריב טיבי

[ח] אמנם לפי דברינו דאפשר אפילו נקיים מצות מילה כשישאר עור הערלה מחובר ותלוי למטה יש להקשות, דא"כ היאך ס"ד למימר דמינה תדחה צרעת בתורת דחייה גרידא ולשיטת הרמב"ם וכל הראשונים דקיימי כוותיה כמו שביארנו בסי' שלפני זה למסקנא נמי מדין דחייה קאתינן עלה והרי אפשר לקיים את שניהם למיל ולהשאיר את עור הערלה שבו הצרעת תלוי למטה מחובר ולא יקצצנו לגמרי עד שתעבור הצרעת דמקיים מצית מינה ובצרעת אינו עובר אנא בקציצה. [ולשיטת הרא"ה שהבאנו בסי' שלפני זה דלאו משום דחייה הוא אנא מקרא תקשה אקרא גופיה יעו"ש, ועוד דאפשר דזה לא שייך כלל למצות מילה ונא קאי עליה היתרא דקרא אף אליבא דרא"ה ויקשה כנ"ל]. מיהו יש לומר דאפיה אכתי איכא זימנא דשייך דחייה משום דזימנין אפשר לאיסור קציצת סימני טומאה לביא אפילו אם ישאר העור מחובר ותלוי, שהרי קיי"ל שיעור הנגע כגריס הקלקי מרובע במקום אחד ואם היה רחבו פחות מזה אע"פ שארכו יותר על אמה טהור עיי' ברמב"ם (פ"א מהלכות עומ"צ), וא"כ אם חתך במקום הנגע וחילק ריבוע הגרים לשני מקומות נטה וחייב משום קוצץ בהרת אע"פ שנא קצץ כמו כיוה את המחיה ובכה"ג שייך דחייה. אך לפי"ז יוצא לן דבר חדש שאם היתה הצרעת רק במקום הערלה כשיעורה לא יקוץ לגמרי אלא ישאיר את העור תלוי ומחובר. אולם יש להעיר ע"ז כמש"ל נענין גוזז דכיון שהרוב קצוץ נידון כבר בקוצץ את הבהרת שסופי לינתק ובזה אין לדחות כמ"ש נענין שבת ודו"ק

[ט] ולפי"ז מיושב קושיות האחרונים ז"ל דליכא במילה אלא חובל ומוכח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי, וכן בספק נפל מותר ממ"נ שאין חובל במת ובגוזז יקוצר ליכא שלא יפריד את הערלה לגמרי מן הגוף. והא דקאמר השמ"ק דאיכא תולש במילה י"ל משום דקאי התם לההו"א דדם מיפקד פקיד דלפי"ז אין במילה מלאכת תובל וא"כ יקשה למ"ל קרא דביום השמיני למישרי הרי אין לנו חילול שבת כלל במילה גופה, ובע"כ היה צ"ל דלא סגי בגילוי העטרה לחוד אלא צריך לכרות ולהפריד את העור לגמרי מן הגוף ואז באמת היה כבר איסור גוזז או קוצר ולהכי גלי קרא דשרי, אבל לפי"מ דמסקינן דאיכא מלאכת חובל במילה שוב אין לנו הכרח מקרא דיש חיוב גוזז ושוב אפשר לומר כמ"ש דאין חיוב להפריד את העור לגמרי וממילא אין מקום לחיוב גוזז

אבל יישוב דברי השמ"ק דחוק מאד ומפולפל וגם קשה לחדש דבר כזה במצות מינה שלא יהא בה חיוב כריתת העור לגמרי מן הגוף אע"פ שיש מי שתפס כן כמ"ש לעיל, ועוד דא"כ מילה בשבת יהתכוה ויניחוה תלויה למטה ומחוברת ויהא אסור לכורתה לגמרי בשבת שלא לעבור על איסור קוצר וגוזז ואין זכר לזה בשום מקום ולא כן טמא דבר. ואדרבא מסתימת הדברים שלא העירו הפוסקים משמע ודאי להיפוך דאין שום חילוק בין שבת לחול באופן המילה. וכ"ת דלעולם מיתקיימא מצות מינה בגילוי העטרה לחוד ואפ"ה הותר לכרות לגמרי גם בשבת משום דלא גרע בציצין שאינן מעכבין את המילה שחוזר עליהם כל זמן שלא סילק את ידו אע"פ שמוסיף חבורה שלא לצורך מצות מילה משום דכיון דאישתרי חבורה במילה רשאי הוא להוסיף בחבורה עד שלא סילק ידו דכחד מעשה דמי, ז"א דשאני התם שהוספת האיסור ג"כ משום חבורה הוא ואיסור זה הרי אישתרי בה והלכך כיון דנידון כמעשה אחד היינו הך חבורה שהותרה, משא"כ הכא שבגמר הקציצה יתוסף איסור חדש של גוזז וקיצר ואיסור זה לא אישתרי מעולם במילה מה יועיל לן מאי דהוי במעשה אחד. אך לפימ"ש לעיל דגם בחותך וכורת לגמרי אין במילה איסור גוזז וקוצר משום שהוא חלק מן הגוף אזדא לה פירכא זו ושוב אפ"ל כדברינו בעיקרם דמתקיימא מצות מילה אף כשנשאר העור מחובר ומ"מ רשאי לגמור בשבת כציצין שאינן המעכבין וכנ"ל. אך מצד עצמו הדבר רחוק כר"ש

[י] ע"כ נראה לומר ליישוב דברי השמ"ק בדרך יותר הרווחת. דאפי"ת דשייך מלאכת גוזז וקוצר במילה מ"מ לק"מ מההיא דמקלקל בחבורה דדף ק"ו. דכיון דאינו צריך לבשר הערלה הגזיזה כלום הרי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דר"ש פוטר והתם ר"ש הוא דס"ל מקלקל בחבורה חייב וגמר לה מחילה, אבל לענין חבורה חשיבא מלאכה הצריכה לגופה דצריך לגוף עשיית החבורה כמ"ש התוס' שם והחסרון הוא רק משום מקלקל, ולכן צ"ל דגלי קרא לחבורה דלית בה אלא חסרון דמקלקל ולא לקוצר וגוזז דאית בהו תרתי מקלקל ומשאצל"ג, דאפילו היכא דמקלקל חייב נמי בעינן מלאכה הצריכה לגופה כמש"ש התוס' (ד"ה בחובל) ועיי' בחי' הרמב"ן והר"ן. ואע"פ שכתבו התוס' דמשום צורך המצוה חשיבא חבורה מלאכה הצריכה לגופה אין זה שייך אלא לחבורה ולא לגוזז וקוצר, דאלו היתה המצוה להשיג את הערלה החתוכה שפיר היה נידון בשביל זה כצריך לערלה משום דצורך מצוה הוי נמי כצורך חול, אבל באמת אין המצוה אלא במעשה החיתוך ולא להשיג את הערלה החתוכה ולכן הוי כצריך לחתוך ולא כצריך לדבר הנחתך, דמה שצריך לעשות בשביל המצוה הרי לא עדיף עכ"פ משהיה צריך מעצמו למלאכת הגזיזה ולא היה צריך לדבר הנגזז, וכבר כתבו התוס' בנוטל שערו וצפרניו חייב דאתיא כר"י דס"ל משאצל"ג חייב אבל לרבנן פטור אע"פ שצריך למלאכת הגזיזה כיון שאינו צריך לשער, וה"נ אע"פ שהוא צריך למלאכת החתיכה בשביל המצוה שמחייבתו לחתוך את הערלה מ"מ איני צריך מיהא לדבר הנגזז ולכן בודאי הוי משאצל"ג, משא"כ גבי חבורה שפיר כתבו התוס' דהוי צריכה לגופה בשביל המצוה דעיקר המלאכה היא החבלה עצמה וזה צריך לה מפני המצוה [ועוד העירו האחרונים ז"ל שצריך לדם משום הטפת דם ברית]. וכ"ת דמ"מ לשיטת הריב"ש מובא במג"א (סי' ש"ג ס"ק כ"ב) דגוזז אע"פ שאינו צריך לצמר חייב אם צריך הוא ליפות את העור אכתי יקשה דה"נ יהא נידון