דבר אברהם - א קפו

ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו). **(הגה"ה. ואחי הרה"ג מוהר"ר חיים כהנא שפירא (נ"י) ז"ל העיר דאין לדון בזה התראת ספק לפמ"ש התוס' יבמות (דף פ' ע"א ד"ה נעשה) גבי אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סרים ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סרים למפרע וז"ל ונקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה עכ"ל, וה"נ כתר הכי איגלאי למפרע שהיתה הזריעה עומדת ליקלט. אבל לדעתי אין זה נכון. דשאני התם שלא נתחדש שים דבר מה שלא היה מקודם והיה ראוי להפתנות אצא שנתברר הדבר אח"כ שכן היה גם מתחלה שהיה כבר גדול אלא שלא הכרנוהו אז ולכן אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולא הוי התראת ספק, משא"כ הכא שענין הקליטה נתחדש בו אח"כ ומקודם היה אפשר גם להשתנות שפי הוי התראת ספק דמי יימר שיקלט ולא שייך לומר בזה כסברת התוס' דלגבי בירור לחוד. ומכח זה שמה אני על השאגת אריה שבתשובתו שנעתקה מס' בית אפרים ונספחה עתה לס' שאג"א בסופו הביא דברי התוס' אלו וכתב שא"י מה יאמרו הא דשבועות (דף ג' ע"ב) וש"ד שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו וכן בנותר דחשיב ליה התראת ספק והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר ואפ"ה חשיב ליה התראת ספק. ודבריו ז"ל מתמיהין דמה זה ענין לדברי התוס' התם הרי נתברר הדבר למפרע שלא היה ספק בגדלותו אבל הכא מאי איגלאי למפרע איכא למימר הרי ודאי היה בידו מתחלה שלא להותיר עד בקר או לאכול את הככר באותו היום, ועוד יש לתמוה טובא בדבריו ז"ל ואכמ"ל. ועיי' במל"מ הלכות סנהדרין (פט"ז הלכה ו'):)** אבל לומר כן שתהא מלאכת האופה נגמרת מיד עם ההדבקה בתנור ופטורא דרדה קודם שיקרמו פניה משום לא נעשית מחשבתו, דעד כאן לא שייך לפטור משום לא נעשית מחשבתו אלא אם נשתנה ממחשבתו בעיקר מעשה המלאכה גופה בתוך השיעור הצריך לחיובה כמו בזורק דלא נעשית מחשבתו בעיקרה של מלאכת הזריקה גופה בתוך שיעור מעשה החיוב דהיינו קודם ההנחה שלא נגמרו מעשיו כמלאכת מחשבת ולא נעשה שיעור חיוב ועיקר המלאכה כמחשבתו, אבל אם גוף המלאכה כפי גדריה נעשה כמחשבתו אלא שהתכלית והתועלת שהיו צריכין לצאת אח"כ לפי מחשבתו ממלאכה זו לא יצאו כרצונו לא שייך לדון בזה לא נעשית מחשבתו שהרי גוף המלאכה נפשית כהוגן כמלאכת מחשבת, והגע בעצמך הבונה בית לדור בו ואחר שגמרו נשרף שלא נעשה כמחשבתו לדור בו אטו יפטר בשביל זה מחיוב בונה, וה"נ דכוותה שאם תאמר דענין המבשל הוי כעין זורע ששפיתת הקדירה אצל האש במקום שראויה להתבשל בלחוד הוי גוף המלאכה א"כ ע"י השפיתה כבר נעשה ונגמרה המלאכה כולה שבידו כתיקונה כמלאכת מחשבת ומאי איכפת לן תו אם הוסרה אח"כ מן האש ולא יצאה לפועל התועלת הצדדית שחשב שהיא חוץ מגוף המלאכה, ובזורע בודאי חייב מיד אע"פ שלא נקלטה אח"כ כיון דבשעת הזריעה ראויה ליקלט ואינו פטור אא"כ זרע במקום שא"א לה ליקלט מעיקרא. אלא ודאי מדחזינן דרדה את הפת קודם קרימת פנים פטור מוכח דעיקר המלאכה והחיוב של אופה לא הוי על מעשה ההדבקה בתנור לחוד אלא עם פעולת האפייה עד כדי קרימת פנים ביחד דיקא. וזה פשוט מאד ומבואר א"צ לאומרו כלל

והנראה שהחילוק שבין אופה ומבשל לזורע פשוט הוא וכמו שהרגיש קצח גם בס' מנ"ח, דעיקר שם בישול ואפייה לא מיקרי אלא עד שיאפה ויתבשל אבל זורע מיקרי מיד ונגמרה מלאכתו ואינם חלוקין בחיובם אלא באופיין של מלאכותיהן, וזוהי הנותנת דלפי שזמן הקליטה מרוחק ומסופק [ולוא יהא רק במיעוטא] לכן נעשית מלאכת הזריעה כמלאכה בפ"ע שאינה תלויה בהשרשה אלא בהזרעה לחוד היא נגמרת, אבל באופה ומבשל שהאפייה והבישול באים תכופים לשפיתה והדבקה וודאים הם משו"ה גם זה מכלל המלאכה הוא. וא"כ בקוצר וגוזז ותולדותיהן דבודאי עיקר דרך מלאכתן הוא שיכרתם לגמרי מיד ולא שיעשה בהם רק מעשה כזה שיגרום כריתתם מאליה בודאי צריך שיגמור ניתוקם וכריתתם בשבת ואי לאו הכי לאו מידי עביד דלא נעשית כל המלאכה בשבת, ולא דמי לזורע שכל מלאכתו נגמרה כבר ואין חיובו מצד שסופו להשריש אלא שההזרעה עצמה היא המלאכה כמ"ש אלא דמי לאופה ומבשל. ואדרבא עדיפי עוד גוזז וקוצר גם מאופה ומבשל לענין זה, שבאופה ומבשל עכ"פ דרך מלאכתן הוא שתיעשה כ"י בני אדם התחלתן ולא סופן ובגוזז אף גמר מלאכתן כדרכן ע"י מעשה אדם הוא והלכך שייך הגמר יותר לעיקר המלאכה וההתחלה עם הגמר אחת היא

וראיתי בשו"ת הלכות קטנות להר"מ חאגיז ז"ל (סי' רס"ו) שכ' ג"כ דזורע חייב מיד וחלוק הוא ממבשל בזה שהמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדרה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ"ל. והדברים האלה ממותקים לע"ד אם מכוונים הם עם מה שכתבנו בעדיפות הקוצר על המבשל, ולפי"ז עיקר החילוק הוא בזה, דכל מלאכה שגמר שלה אפשר ליעשות ע"י בני אדם נכלל בתוכה גם הגמר שיוכל ליעשות ע"י עושה המלאכה ואם לא גמר הוי רק חצי מלאכה, וכל מלאכה שגמר שלה נעשה רק בידי שמים או שרגילותו בכך אין הגמר שייך לגוף המלאכה כלל, ר"ל דאין שם המלאכה כולל אלא מה שדרכו ליעשות ע"י מעשי בנ"א ומכיון שגומר כל מה שבנ"א עושין במלאכה זו הרי זה גומר כל המלאכה לענין חיוב שבת ואידך ממילא אתיא. וא"כ בגוזז נמי אע"פ שאפשר למיעוט הנשאר שיהא נפרך גם מאליו מ"מ כיון דאפשר ודרכו ליגמר בבני אדם הוי הגמר חלק מן המלאכה כולה. והוא גדר מסוים ומלא הבנה בגדרי המלאכות. אבל אין לומר להיפוך דדוקא במלאכה שגמר שלה נעשה בהכרח ע"י בנ"א הוא דשייך הגמר להמלאכה אבל אם יש רק אפשרות להגמר ליעשות מאליו אע"פ שאפשר לעשותו גם ע"י בנ"א אינו שייך כבר להמלאכה, ולפי"ז במפריש ציצי טור ה"נ כיון דאפשר מיהא למיעוט הנשאר להיות נפרך גם מאליו אין הגמר שייך להמלאכה ויתחייב מיד, דז"א חדא שאין הדעת נותנת כן ועוד מי לא אפשר למבשל שיגמר מאליו בנא הגסה וחתייה בגחלים כגון במדורה גדולה וכדומה, ויותר מזה יקשה דמה נעני להא דאמר שמואל בשבת (דף ק"ז ע"ב) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב ומשמע דקודם שיבש בי כסלע לא נגמר עדיין חיוב המלאכה ואם חזר והשליכו לים פטור והרי התם תבוא היבשות בדג בידי שמים ולא במעשי בנ"א ויתחייב לפי"ז מיד, אלא ודאי כמו שכתבנו שהענין הוא להיפוך דכ"מ שאפשר ליגמר כ"י בנ"א נכלל גם הגמר בהמלאכה ומשו"ה ניחא ההיא דשילה דג מן הים דפטור כל זמן שלא יבש לפי שחיובו משום נטילת נשמה הוא כמבואר התם ונטילת נשמה גמר שלה אפשר גם בידי אדם. ויש להאריך בזה אבל אינו שייך כ"כ לענייננו

[ז] ולולא דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא. דמה שאמרו ציצין שפירשו ברובן אין הכונה ברוב רוחבן אלא ברוב עובי העור והצפורן אבל רוב רוחבן לא מעלה ולא מוריד. והגע בעצמך אם נתפצל מאצבעו ציץ עיר שיש בראשו כחצי אצבע רוחב ובעיקרו במקום שעדיין מחובר לגוף רחבו ג"כ כחצי אצבע מיקרי מחובר והתולשו חייב ואם ראשו רחב יותר האצבע והוא הולך ומיצר כלפי מקום חיבורו בגוף ושם אין רחבי אלא כחצי אצבע יהא נידון כבר כתלוש משום דלגבי רוחב שבראשו היא מיעוט והוי כפירש רובו ומאי שנא,