דבר אברהם - א קפה

להיפוך בציצין שפירשו רובן אלו היה מדרך בני אדם לקצור כיוצא בזה אפשר שהיה חייב התולשן אע"פ שרובו ככולו. ואמנם עיקר טעמא דפירשו רובן הוא כדרך השני משום שקרובין לונתק וכדפירש"י וכ"פ הר"א ממיץ ביראים (סי' ק"ב) דכיון שפירשו רובן אין סופן להתחבר, ואין זה שייך לנ"ד דשאני התם שפירשו רובן מקודם ואנו דנין לענין הבא וגומר לתולשן אם הוא חייב בהא שפיר קא אמרינן דלאו מידי עביד דבלא"ה נמי היו קרובין לינתק והלכך לאו מלאכה היא. אבל לחייב בשביל זה את התולש עד רובן בשביל שקירב את הניתוק אי אפשר שאין זה כתולש. והגע בעצמך לשיטת התוס' שבת (דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר) דאין קוצר ביבש דחשוב כבר כתלוש אטו המייבש במחובר יתחייב משום קוצר, דבר זה לא שמענו. הלכך בשביל מה שעשה את הערלה לקרובה לינתק בודאי פטור, ולדון בה דכבר היא תלושה בפועל לגמרי משום רובו ככולו נמי לא שייך כמ"ש שאין זה ענין לגדרי המלאכה התלויים בדרך בני אדם במלאכתם

[ד] ואפילו אי יהיבנא גם לזה דמפריש ציצי עור עד רובן חייב אע"פ שהוא עצמו לא גמר את הניתוק משום שעשה כבר מעשה המביא לידי ניתוק ויגמר הניתוק מאליו, מ"מ נראה דאינו חייב בכה"ג אלא אם יוגמר הניתוק מאליו באותה שבת מיהא אבל אם יוגמר ניתוקן בחול פטור דעד שלא יוכרח לגמרי עדיין לא נגמרה מלאכת הגוזז והקוצר, דנהי דא"צ לגמור בעצמו אלא דאפילו אם יוגמר מאיליו ניתוק המיעוט מחמתו נמי סגי מ"מ צריך שתיגמר עכ"פ כל המלאכה בשבת דלא עדיף ניתוק הבא מאליו מנתקו בידים, דומיא דאופה ומבשל דכל המלאכה שצריך האדם לעשות בהם היא רק להדביק את הפת בתנור ולשפות את הקדירה אצל האש וגוף האפייה והבישול נעשים מאליהם ובזה מתחייב ואפ"ה אם לא נגמרה האפייה והבישול בשבת עד כדי קרימת פנים ומאב"ד פטור משום דעדיין לא נגמרה המלאכה אע"פ שהאדם גמר כבר כל מעשיו המביאים לידי אפייה ובישול כמבואר בשבת (דף ד' ע"א) הדביק פת בשבת התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, ועיי' בתוס' (ד"ה קודם שיבוא). וכיון דצריך שיוגמר הניתוק באותה שבת דוקא בודאי רחוק לומר דעור הערלה שישאר תלוי ינתק ויפרך מאליו בו ביום ותו דאפשר למול סמוך לחשכה שבודאי לא ינתק בשבת ולא יעבור משום גוזז וקוצר דמצות זריזין מקדימין בלחוד בודאי לא דחיא שבת ועיקר מצות מילה אפשר לקיים סמוך לחשכה. וא"כ אף לבתר דגלי קרא דמילה דחיא שבת מ"מ כל כמה דאפשר למעוטי באיסורא צריך למעט שהרי מילה דוחה גם צרעת ומ"מ אמרינן בה אם אפשר לקיים את שניהם מוטב כמבואר בשבת (דף קל"ג). [ועיי' בס' מגיני שלמה שבת (דף ק"ל ע"ב) שכ' דשבת הותרה אצל מילה ויעוי' כס' נודע בשערים מהדו"ת חחו"מ (סי' ע') ובס' עמודי אור וסי' כ') שצידד ג"כ לומר כן ואין דבריו מוכרחין ועיי' בשעה"מ (פי"ב מהלכות עכו"ם ה"א) שכתב להיפוך דשבת דחויה אצל מילה וגם יש לדון שאינו שייך לדברינו ועיי' להלן (אות ט')]. וא"כ שוב הדרן לתירוצן דאין במצות מילה בהכרח אלא חובל ולא גוזז וקוצר כנ"ל

[ה] ועדיין כד מעיינינן פורתא לא פשיטא לן כ"כ לומר כמ"ש שאם מפריש ציצי עור עד רובן חייב צריך שיגמר דוקא ניתוקן בשבת דומיא דאופה ומבשל ויש מקום לבע"ד לחלוק, לפי שמצינו איזו מלאכות שבת שחלוקין בזה מאופה ומבשל ואין גדרי המלאכות השונות שוין בכך. דהנה במלאכת הזורע אין אופיה של מלאכה הטלה בעפר לחוד אלא עיקרה הוא מה שמביא לידי השרשה ויניקה, שהרי זורע במקום שאינו ראיי להשריש פטור והשורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע כמבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ב) והוא מסוגיא דזבחים (דף צ"ד ע"ב) כמ"ש הכ"מ (עיי' במג"א (סי' של"ו סקי"ב) ובג"א הל' שבת כלל י"ב ואכמ"ל) והמשקה מים לזרעים חייב נמי משום זורע לפי שמוסיף יניקה כמבואר במו"ק (דף ב' ע"ב), הרי דעיקרו של זורע הוא מה שמביא לידי יניקה דאל"ה לא היו כל הני מגדר הזורע, ומ"מ בודאי חייב על מעשה הזריעה לחוד אע"פ שעדיין לא נשרש באותה שבת, ואפשר דחייב אפילו אם לא נקלט כלל אח"כ, משום דבזריעה לחוד נגמרה המלאכה לענין שבת כיון שעשה מעשה המביא לידי השרשה, דאלת"ה אלא שאין הזורע חייב אא"כ נקלט באותה שבת אין מציאות בעולם לחיוב זורע דהרי אמרינן בר"ה (דף י' ע"ב) דלכו"ע אין קליטה בפחות מג' ימים ואנן קיי"ל דאין קליטה בפחות מי"ד יום. וראיתי בס' מגן אבות להגאון ר"מ בנעט ז"ל במלאכת זורע שכ' ג"כ כדבר פשוט דזורע חייב מיד, וכן מצאתי בס' מנ"ח (מצוה רצ"ח אות ח') שכ' להדיא כדברינו דמבשל ואופה אינו חייב אלא עד שידביק ויאפה בשבת אבל זורע חייב מיד והוכיח כהוכחתנו הנ"ל, עיי"ש שהאריך בטו"ט ומסיק שכן מצא בס' החינוך (מצוה תקמ"ח) לענין כלאי הכרם דאע"פ שאינו נאסר עד שישרשו כמבואר בפסחים (דף כ"ה ע"א) מ"מ לענין מלקות שהלאו נאמר בלשון לא תזרע חייב מיד שזרע דזוהי זריעה. וכן נראה לי להביא ראי' מתו"כ (פ' שמיני) מנין לזרעים שזרען טהרו ת"ל אשר יזרע טהור או יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא הרי חזינן דאי לאו מיעוטא דהוא הו"א דאפילו לא השרישו נמי טהור מקרא דאשר זרע ומוכח דשם זריעה נופל מיד כשזורעו אע"פ שעדיין לא נקלט. ולפי"ז יש מקום קלוש ופרצה דחוקה לבע"ד לומר דמלאכות גוזז וקוצר הוו נמי כמלאכת הזריעה דמכיון שעשה מעשה כזה המביא לידי ניתוק חשובה כבר המלאכה כנגמרה בזה בלבד, וא"כ גוזז ציצי עור בגוונא דכתיבנא חייב מיד אע"פ שיוגמר הניתוק אחר שבת כמו זורע

[ו] אך לכשנעמוד על טעמו של דבר שחלוקין בזה אופה ומבשל מזורע נראה ונוכח דאין זה שייך אלא בזורע ולא בנ"ד. דבאמת אע"פ שהדין ברור ומוכרח מכח הוכחות הנ"ל דזורע חייב מיד מ"מ טעמא בעי במה שהוא חלוק מאופה ומבשל

ומתחלה עלינו לסתור מה שהיה עולה לכאורה על הדעת לומר, דבאמת אין אופה ומבשל חלוקים כלל בזה מזורע וכשם שזורע חייב על ההטלה בקרקע לחוד ה"נ אופה ומבשל חייב על ההדבקה בתנור ועל השפיתה אצל האש לחוד וזוהי עיקרה וסופה של מלאכת האופה והמבשל וכל מה שנעשה אח"כ מאליו באפיית הפת ובישול הקדירה אינו נכנס כלל בסוג המלאכה גופה, שאין אופיה של מלאכה אלא מה שנעשה בידי אדם ממש ולא מה שבא אח"כ ממילא והא דפטור אם רדה קודם שיקרמו פניה או קודם שתתבשל כמאב"ד אינו משום חסרון בשיעור המלאכה שהיא נידונית כמי שלא נגמרה עדיין כולה אלא משום דלא איתעבידא מחשבתו כההיא דהזורק (דף צ"ז ע"ב) נתכוין לזרוק ארבע וזרק שתים נתכוין לזרוק ד' וזרק שמונה יעו"ש, משא"כ בזורע שנעשית מחשבתו שהרי תיקלט לאחר זמן. ואפילו נא נקלטה לאח"ז י"ל דלא הוי כלא נעשית מחשבתו שהרי ידע מתחלה את הספק שיש שאינו נקלט ואדעתא דהכי זרע והוי כאומר כל מקום שתרצה תנוח דחייב. או נאמר דזה נמי מיקרי לא נעשית מחשבתו ואם לא נקלטה כלל פטור, וכ"ת א"כ האיך אפשר לזורע שיתחייב והא הוי לעולם התראת ספק שמא לא יקלט הזרע ויפטר, כמו שהקשו התוס' (דף ד') באופה ותירוצו של הריב"א שם לא שייך הכא כמבואר למעיין, י"ל כיון דרוב פעמים נקלטין לא הוי התראת ספק בשביל שאפשר שיארע כמיעוטא כמ"ש התוס' גיטין (דף