דבר אברהם - א קפד

בחבורה חייב דילמא פטור בחבורה וחייב בגוזז או קוצר ומשו"ה אצטריך קרא למישרי. עיי' בס' ישועות יעקב חאו"ח (סי' שכ"א סק"א) ובשו"ת עמודי אור (סי' צ"ו). דוגמא לדבריהם מ"ש התוס' שם (ד"ה מדאצטריך) דמשו"ה א"א ללמוד חבורה והבערה לחייב בהו מקלקל משריפת בת כהן יעו"ש בתירוצם א"נ

ולענ"ד תמוה מאד לדון במילה משום גוזז או קוצר דלכאורה הסברא נותנת דאין חיוב גוזז וקוצר אלא כשגוזז וקוצר מאיזה גוף דבר שאינו חלק ממנו אלא צומח ממנו או נטפל אליו כגון צמר צפרנים ושער תבואות ופירות שהם צומחים מאותו גוף ועומדים ליקצץ. אבל תולש חתיכה וחלק מאיזה גוף ומקטינו דבר שאינו עומד ליקצץ כלל לא שייך ביה גוזז וקוצר שאינו גוזז מעל הגוף אלא תולש את עיקר הגוף עצמו. והגע בעצמך המפשיט עור בהמה שיש לה גיזה או חותך ממנה נתח במותה היתכן שיקרא גוזז. וא"כ במילה נמי קשה היאך דנהו השמ"ק כגוזז או קוצר ומאי דומיא היא לשערו וצפרניו. והא דאמרינן בשבת (דף ק"ז ע"ב) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו וכתבו התוס' בע"ז (דף כ"ו ע"א ד"ה סברא שהוא משום גוזז ומוכח דתולש מגופו נמי הוי גזיזה, שאני התם דעובר לאו גופה של בהמה הוא ועומד ליפרד ממנה והוי כפירות האילן משא"כ הכא במילה. ואולי ס"ל להשמ"ק כיון דערלה זו חייבת במילה ועומדת ליקצץ לא מיחשבא כבר כחלק מן הגוף ודיני כציצי עור ולכן שייך בה תולש. ולפי"ז יש מקום כל שהוא לתרץ קושיית האחרונים על השמ"ק, דאפשר דדברי השמ"ק לא נאמרו אלא בבר קיימא שחייב במילה וערלתו עומדת ליקצץ אבל נפל שפטור ממילה חשיבא ערלתו כחלק מגופו שאינה יתרת אצלו ולא שייך גבה גוזז וקוצר ומשו"ה לא עבר כלל וניחא גם להשמ"ק הממ"נ דראב"א דאם נפל הוא איסור גוזז נמי ליכא מטעם הנ"ל. אבל דוחק הוא ותו דספק נפל נמי צריך מילה מספיקא וערלתו עומדת ליקצץ בכל אופן

אולם אפילו אם לא נצדק בסברא זו אלא דתולש חנק מן הגוף נמי הוי גוזז מ"מ תמה אני על הגאונים הנ"ל שרצו לדון שיהא גוזז דמילה גם בנפל משום דגוזז מן המתה חייב דלפי"ז החותך נתח בשר מבהמה שחוטה נמי יתחייב משום גוזז אתמהה. אך כ"ז אינו מספיק אלא לקושייתם מראב"א אבל הקושיא השניה מדף ק"ו במקומה עומדת

[ב] וסליק על דעתאי למימר לכאורה ליישוב קושיות אלו. דהנה תנינן בשבת (דך קל"ז ע"א) אנו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה אח רוב העטרה. ויש להסתפק אם חיפוי רוב העטרה הוי שיעור המילה. ר"ל שכל מה שהיה מחפה את רוב העטרה צריך לחתוך ואם נשתייר לא עשה ולא כלום אע"פ שאין השיור מחפה בפועל את העטרה כגון שנשאר ציץ שיש בו בכדי לכסות את העטרה אלא שאינו מכסה אותה בפועל שאינו מחובר לגיד אלא מצד אחד ונופל הוא למטה לצד הקרקע או לצד הגוף ולא על העטרה וא"א נו בשום אופן לכסותה מ"מ מעכב לפי שלא חתך עדיין את שיעור המילה, או דילמא עיקר הקפידא הוא רק בחיפוי רוב העטרה בפועל במה שהיא מתכסה אבל היכא שא"א לציץ שיחפה מפני שנופל למטה אע"פ שיש בכמותו שיעור חיפוי אינו מעכב. ומלשון השו"ע יו"ד (סי' רס"ד ס"ה) משמע קצת דעיקר הקפידא הוא מה שחופה בפועל רוב העטרה שכ' ואם לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובהה של עטרה אינו מעכב המילה, ועיי' ברמב"ם (פ"ב מהלכות מילה ה"ג). והרי גם עור הפריעה אין אנו גוזזין וקוצצין מן הגוף לגמרי אלא קורעין אותו עד שתתגלה העטרה והוא נפרך אח"כ מאליו וחזינן מזה דאיו חיוב לגזוז ולהפריד לגמרי מן הגוף. ואין לומר דשאני עור הפריעה שהוא רך ונפרך אח"כ מאליו משא"כ עור הערלה שהוא בשר, חדא דמאן יימר לן דעור הערלה נמי לא יפרך במשך הזמן ועוד מאי מהני מה שעור הפריעה מיפרך למחר ולאחר זמן והרי ביני וביני יעבור יום השמיני בעודו קיים ואינה מילה עד שיפרך, ומי לא עסקינן במל בשמיני סמוך לחשכה ומילה שלא בזמנה מאי איכא למימר דבעינן שיהא מהול מיד ואסור לאחרה, (עיי' לקמן סי' ל"ג), אלא ודאי דבמה שהעטרה מתגלית וא"א עוד לעור הפריעה לחזור ולכסותה בפועל נתקיימה כבר מצות מילה. וראיתי בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רמ"ט) שנתקשה איך מברכין בפריעה על המילה והאיך נכללה בשוב מול את בני ישראל הרי אינו חותך וקוצץ אלא רק פורע את העטרה, ומסיק דלשון מילה דהכא אין פירושו חיתוך וכריתה כלל אלא הסרת הדבר ומובנו כולל גם פריעה. וא"כ יש פנים לומר דכשם שפריעה הויא מילה אע"פ שאינו קוצץ וכורת לגמרי ה"נ בעור הערלה. ואל יהא הדבר מוזר כ"כ בעיניך שגדולה מזו מצאתי בס' בינת אדם בסופו שבא לידי חקירה אם גם עור הערלה הוי מעיקר המילה או דעיקר המילה הוא רק על עור הפריעה לחוד שתתגלה העטרה ממנה ועור הערלה צריך לחתוך רק בכדי שיגיע לגילוי העטרה מעור הפריעה. [ועיי' בפ"ת יו"ד (סי' רס"ד ס"ק י"ג)], ואף דלא סליק הכי ובודאי פשוט דעור הערלה הוי מעיקר המילה מ"מ הן לא רחוק מאתנו לומר דלא עדיף עור הערלה מעור הפריעה וסגי בגילוי העטרה לחוד שלא בכריתה גמורה מן הגיד. ובכ"ז היתה החקירה חדשה בעיני ומעין מילתא דתמיהא עד שמצאתי בשו"ת מהרי"א יהודה יעלה (היו"ד סי' רנ"א) שנשאל הלכה למעשה בעובדא שאירע בילד שמהלוהו ובהיותו כבן שתי שנים נודע שמהלוהו שלא כהוגן שנשאר עור הערלה מחובר ותלוי למטה כאותו אופן ממש שחקרנו, ונסתפק כמ"ש אם מצות מילה עניינה כריתת הערלה או גילוי העטרה והביא את דברי החת"ס שהזכרנו ובכ"ז מסיק דאינה מילה, אמנם רב אחד ומוהלי העיר תפסו כדברינו דמינה כשרה הויא ואין בכך כלום דכיון שכל העטרה מגונה הרי הוא נימול כהוגן. והנאני הדבר מאד ואין כל חדש תחת השמש ולפי"ז אפשר לקיים מצות מילה שלא בכריתת פור הערלה ותפרדתו לגמרי מן הגוף אלא כשמחתכו למעלה ומן הצדדים ונשמיט ונשאר תלוי כלפי קרקע שאינו מחפה עוד את העטרה נמי סגי. ונמצא דאין במצות מילה בהכרח לקיומה אנא מלאכת חובל בלבד ולא גוזז וקוצר שלא נכרת העור לגמרי ממקום חיבורו, ושפיר מוכרח מדאצטריך קרא למישרי מילה דחובל בעלמא חייב

[ג] ואין לומר כיון שחותך רוב הערלה ונשארה מחוברת רק במיעוטה חייב כבר כאלו תלשה לגמרי וכדאמרינן בשבת (דף צ"ד ע"ב) ציצין שפירשו ברובן בכלי פטור אבל אסור הרי דפירשו רובן חשיבי כתלושין, דז"א דפירושא דמילתא מאי דאמרינן דפירשו רובן חשובים כתלושין אפשר על שני פנים א) כדקיי"ל בכ"מ רובו ככולו ב) דלאו משום רובו ככולו הוא אלא משום שקרובין כבר לינתק, וה"ה דפירשו מיעוטן בכה"ג נמי פטור כיון שקרובין לינתק אלא דאורחא דמילתא הוא דכל זמן שלא פירשו רובן אינן קריבין לינתק. והנה לפי דרך הראשון דדיינינן בזה רובו ככולו היה מקום לומר גם בנ"ד דכיון שקצץ רובו הרי הוא כאלו קצץ כבר כולו. אבל לענ"ד לא יתכן לדון בזה רובו ככולו דלא נאמר האי כללא אלא בדברים שיסודם בדינא, ר"ל שיסוד השיעור של כולו הוי מדינא בהא הוא דקיי"ל דרובו הוי נמי ככולו דלזה נתכוונה תורה בכל שיעוריה דברובם נמי סגי, אבל הכא בגדרי המלאכות של שבת שאינן תלויין בדינים ושיעורים הקצובים מגזרת התורה אלא גדריהן ושיעוריהן לפי דרך מלאכתן הן לא שייך לומר כן. ואחרי דזה ברור דמלאכת הקוצר והגוזז לפי דרך בני אדם היא לכרות לגמרי מאי מהני מה שבדין תורה חשוב הרוב ככולו הא מ"מ לא נשתנה בשביל זה דרך בני אדם במלאכה זו אלא נוהגים הם לכורתם לגמרי וזהו מעיקרו גדרי המלאכה, וכשם שבקוצר ששיעורו כגרוגרת לא יועיל רוב גרוגרות משום דלא חשיב ולא חזי למילתיה ה"נ לא תועיל תלישת רובו. וכן