דבר אברהם - א קפג

מ"ע דוחה מל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא, על דעתיה דרבי יוסה דאמר אין מדע דוחה למל"ת אלא אם כן היתה כתובה בצידה מכיון דכתיב בשר ערלתו כמי שהיא כתובה בצידה ע"כ, הרי לך מבואר להדיא דדרשא דבשר אתיא לגלויי דדחי. ובשירי קרבן ראיתי שהקשה מאי ניתותא היא לרבי יונה ל"ל לדידיה קרא דבשר ותירץ דהו"א דהוי עשה ול"ת בצרעת קמ"ל קרא דלא, והוא כעין דברי וב נסים גאון שהיה כמוס מעיני הרב בעל שירי קרבן. עכ"פ הרי נראה דהירושלמי מרכיב לקרא דבשר עם דחיית הל"ת והוא כמ"ש, ודברי הרמב"ם וסייעתו ברורים ונאמנים

[ח] ומה שהעיר כת"ר בהא דפריך הש"ס בשבת (דף קל"ו ע"א) על הא דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם יינו נפל מימהל היכי מהלינן [פירש"י שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שנא לשם מצוה]. ומשני א"ר אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ, אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא, ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממ"נ כו' אמר מר בריה דרבינא כו לא נצרכה אלא למכשירי מילה, והעיר כת"ר דזהו רק לרשב"ג אבל לדידן דקיי"ל התם דמת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דסמכינן ארבנן דלא חיישי לנפלים ה"נ לא חיישינן במילה ולא בעינן לממ"נ דראב"א ומתניתין דספק אין מחללין מיירי בספק בן ז' ספק בן ח'. הנה מצאתי שכ"כ בס' תורת חסד להרה"ג מלובלין ז"ל (סי' י"ב) וביתר דיוק בס' עמודי אור (סי' צ"ו) ועוד באחרונים עיין עליהם, והיא מילתא דמסתברא ואשבתנה

וראיתי בס' תורת חסד שם שרצה לצדד דאפילו לרבנן דלא חיישי למיעוט נפלים פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן, משום דלעיל (דף קל"ד פ"ב) אמרינן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק, ובב"מ (דף ו' ע"ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין הקשו התוס' דלשון לתוכן משמע אפילו רבים ואם כן ליבטל ברובא ותירץ השמ"ק בשם הרא"ש והריטב"א דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק דינא אבל מידי ספיקא לא יצא וכיון דמיעט קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק רובא נמי נתמעט מהכא שגם הוא אינו ודאי, וא"כ ה"נ כיון שאני צריכין ערלתו ודאי אין הרוב מועיל דמ"מ ספיקא הוי דאין ודאי אלא בקים לן שכלו חדשיו, ושפיר פריך הש"ס גם אליבא דרבנן מימהל היכי מהלינן סתם תינוקות הא לא הוי ערלתו ודאי עכ"ד. והוא דבר מושכל וכבר קדמהו בזה הגאון בעל ישועות יעקב באו"ח (סי' תקכ"ו). אבל תמיהני ע"ז, דא"כ מאי מתרץ ראב"א מלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא, התינת לאותו צד הספק שהוא נפל שפיר ניחא דאין כאן חילול שבת כלל, אבל לאותו צד הספק שמא אינו נפל ואיכא איסור שבת תקשה היכי מהלינן דאע"פ שבאמת אינו נפל מ"מ לדידן מיהא ספק הוא ונתמעט מערלתו שאינו דוחה את השבת ככל הספיקות וא"כ כי מהנינן ליה ודאי מחלל שבת היא שהרי מינה זו לא הותרה כלל בשבת, דהא דנתמעט ספק ערלה בתורת ודאי הוא דנתמעט ולאו בתורה ספק, ר"ל דודאי אינו דוחה את השבת והם עבר חילל את השבת ודאי ולאו בספק קאי. [וידוע מה שתירצו האחרונים ז"ל לקושיית התוס' (דף קל"ה ע"א ד"ה ולא ספק) דמהיכא תיסק אדעתין לחלל שבת מספיקא דאצטריך קרא למעוטי, ותירצו דנ"מ אם עבר וחילל שאם היה בתורת ספק היה פטור ועכשיו דמועטי' קרא להדיא חייב, וה"נ דכוותה]. והוא תשובה נצחת. וא"כ נהפכה מטרתא דמה שרצו להועיל בו נהפך לקושיא חמורה טל דברי השמ"ק, מאי משני ראב"א ממ"נ איזה ממ"נ איכא הכא והרי מ"מ ספיקא הוא ולא דחי בתורת ודאי כלל. ומה שרצה הרב בעל תורת חסד לומר במרוצת דבריו דערלתו אינו ממעט אלא ספק בערלה גופה דמספקינן אם היא ערלה או לאו כגון אנדרוגינוס ונוגד מהול ולא ספק בן ח' ספק בן ט' שאין הספק בערלתו, נדחה היא מהא דר"פ הערל דבעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה דלדעת הרמב"ם נפשטה דסכין משום שאינו ערל כלל כמבואר בדבריו (פי"א מהלכות תרומות ה"ז) אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנילד כל שבעה אינו חשוב ערל עכ"ל, וכ"ה בירושלמי יבמות (פ' הערל ה"ב) רבי אתא בשם רבי תנחום בי רבי חייא אין ערלה אלא משמיני והלאה עיי"ש, הרי דלפני זמן חיוב אינה ערלה כלל, ועיי' בתוס' יבמות (דף ע' ע"א ד"ה הערל), וה"נ בבן ח' כה"ג דאין ערלתו קרויה ערלה כלל כיון שהוא פטור ממילה, וא"כ הרי הוא נכלל ג"כ במובן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק שהספק הוא בערלה גופה. ואף שיש להתעקש בזה האמת יורה דרכו ואין להאריך

ונ"ל ניישב דברי השמ"ק דלא שייכי אלא במעשר בהמה אבל בכל מקום דצריך ודאי רובא נמי הוי ודאי גמור, דכיון דאמר רחמנא זיל בתר רובא נפיק מכלל ספק דמיעוטא כמאן דליתיה דמי וממילא הוי ודאי, ודברי השמ"ק לא נאמרו אלא במעשר בהמה דבעינן שבעה"ב ימנה את הטלאים ובודאי אין ענין המנין מה שהוא מוציא מפיו מלות המספר דזה לא הוי מונה כלל אלא עיקר ענין המנין הוא שידע המספר שכן הוא מה שמונה, ואם היה מונה ומסופק במספרו ואינו ברור אצלי נראה לכאורה פשוט שאין לזה דין מנין כלל אע"פ שמנה בפיו. וא"כ דברי השמ"ק מבוררים דאע"ג דאזלינן בתר רובא מ"מ זהו רק בדינא אבל בעה"ב המונה בעצמו הרי אצלי המנין מ"מ מסופק שאינו יודע בודאי את המספר מצד מניינו דשמא נתערב בו הקופץ הפטור ומשו"ה לא הוי מנין ודאי. ואע"פ שעשירי מאליו קדוש נראה דהיינו רק כשהי' מנין התשעה כראוי ובאפשר לבעה"ב למנותו אבל בכה"ג לכאורה לא, יעי"ש היטב בשמ"ק. אבל הכא לענין ערלתו בודאי כיון דאזלינן בתר רובא הרי היא ודאי ערלה ולא ספק דדין הרוב משווי לה לודאי. ובס' ל"ד הארכנו קצת בדברי השמ"ק אלו ובמה שיש להקשות עליהם מירושלמי יבמות (פי"א הל' ז') עיי"ש

סימן

כג

[א] ומדי עברי בין רוכסי ענינים אלו ראיתי לרבים מן האחרונים ז"ל שהביאו דברי השמ"ק כתובות (דף ה' ע"ב ד"ה דם מיפקד פקיד) דבמילה חייב על תלישת הבשר משום תולש כדאמרינן בשבת (דף צ"ד ע"ב) גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת אם נטלו בכלי. ועפי"ז דנו האחרונים ז"ל דבמילה איכא חיוב גוזז או קוצר משום עוקר דבר מגידולו, ולכן הקשו משמעתין דשבת (דף קל"ה ע"ב) דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כוי הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן אמר ראב"א מולין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא והשתא אי אמרת דיש קוצר או גוזז במילה מאי ממ"נ איכא הכא והרי אפילו נפל הוא מ"מ חייב משום גוזז שהגוזז מן המתה חייב כמבואר ברמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ז). ואפילו אם חיובו משום עוקר דבר מגידולו דקוצר מ"מ בנפל נמי הוי עוקר דבר מגידולו דאע"פ שאינו חי מ"מ לא גרע מצומח שהרי יש לו איזה חיות וגדל וצומח. עוד הקשו משבת (דף ק"ו ע"א) דאמרינן לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מ"ש דר"ש מדאצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב. ולהשמ"ק דאיכא במילה גם איסור גוזז וקוצר יקשה מנלן דמקלקל