דבר אברהם - א קפב

לל"ת אבל הכא הרי גלי קרא דבשר דשרי לקוץ את הבהרת ומה זה ענין לאפשר לקיים את שניהם. ומצאתי בחי' הר"ן שבת שעמד ע"ז בשם הרא"ה ותי' משמו דלדידן ניחא והקושיא היא רק אקרא גופיה אמאי שרי קרא לקוץ באפשר לקיים את שניהם. ונראה שהרמב"ם ז"ל ושאר רבוותא דקיימי כוותיה מיאנו בתירוץ זה ולכן תפסו דמוכח מכאן דלפי המסקנא נמי משום דחייה קאתינן עלה, והא דאיצטריך קרא דבשר הוא משום דהוי עול"ת דלא דחי בשום דוכתא גלי קרא דהכא דחי אבל מ"מ בתורת דחייה הוא, ור"מ אם אפשר לקיים את שניהם כגון ע"י אחר או שניכר שבו ביום תפול הבהרת מאליה דאז אינו דוחה אלא יתנו לאחר למול וימולו בשמיני אחר שתפול הבהרת. ומה דלא ילפינן מכאן דעשה דוחה לתו"ע בכ"מ הוא כמ"ש התוס' דשאני מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות או משום דביו"ט ממעטינן מלבדו דשלא בזמנה אינה דוחה

אח"ז האיר ד' את עיני וראיתי שהדברים הפורשים ברב נסים גאון בפירושו לשבת וז"ל תינח גדול כו' ומצאנו כתב בו כו' בשר ערלתו כו' דאתי עשה ודחי ל"ת כו' והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה להסיר מדעתנו מה שהיה עונה עלי' שמה היינו סוברים זה שכתוב לשמור מאד כו' והו"ל לתו"ע ואין המילה דוחה אותן כו' והודיענו שהוא ל"ת בלבד והמילה דוחה אותה עכ"ל. הרי דסבר להדיא דקרא דבשר לגלויי אתי דמילה דוחה צרעת בתורת דחייה, אלא שלדעתו גילויא דקרא הוא שאין בצרעת אלא ל"ת גרידא. ובזה ניחא קושיות התוס' שהקשו דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה ועוד דאמר התם רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא אלא לאו, ולר"נ גאון אה"נ דליכא אלא לאו גרידא והיינו דגלי לן קרא דבשר, וזהו כנראה מה שהכריחו לומר כן דקרא דקאי במילה אפיק לצרעת דעלמא מעשה ולא קאמר בדרך יותר פשוטה דחידושא דקרא הוי במילה גופה דהכא עשה דותה ל"ת ועשה. והוא משום דקושיות הנ"ל הכריחוהו לזה ולא ניחא ליה לתרץ כתירוץ התוס' יעו"ש. אמנם לפי דבריו קשה דפריך הש"ס בתר הכי תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן [עי' מילת קטן שלא בזמנה דלא כתיב בה בשר מנלן דדחיא צרעת]. ומאי קושיא היא הרי מכיון דגלי כבר קרא דבשר דליכא בצרעת אלא ל"ת שוב הדרן לכללן דעשה דוחה ל"ת בכ"מ וממילא בינוני נמי יקוץ מה"ט ולמ"ל עוד קרא להכי וצ"ע

אמנם יש לי מקום לדון בזה דבר חדש דאף להחולקים על ר"נ גאון וס"ל דלעשות דכתיב בצרעת הוי עשה מ"מ במקום מצות מילה ראוי שלא תהא בה אלא ל"ת גרידא, ולאו משום דמיעט קרא דבשר לעשה דצרעת במקום מצוה להדיא אלא דממילא הוא יוצא מגילויא דקרא. דכיון דגלי קרא דאפילו כשיש בהרת יקוץ יהיה בזה ל"ת גרידא או ל"ת ועשה ממילא ידעינן דבמקום מילה ליכא לעשה כלל מטעם אחר. דהנה בעשה דקציצת בהרת שהיא מקרא דולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים לא נאמר מפורש שנשמור שלא לקוץ אלא שנעשה כהוראת הכהנים. ולכן נראה לומר דאין זו עשה קבועה כמו הלאו דהשמר על מעשה הקציצה עצמה בהחלט על כל הקוצץ בהרת שלא כדינה אלא שעניינה הוא כענין הלאו דלא תסור, דהיינו שמחויבים אנו רק נעשות ככל אשר יורו אותנו הכהנים ושלא לסור מדבריהם בצרעת, אלא דלאו דלא תסור קאי על סנהדרין ועשה דלעשות ככל אשר יורו קאי על הכהנים והוראה זו תלויה רק בהם, וממילא כשהוא קוצץ עובר בעשה זו שהרי אינו עושה כהוראת הכהנים שהורו שאסור לקוץ משום הל"ת דכתיב בה. נמצא שאין העשה בעיקרה על מעשה הקציצה מצד עצמה אלא שעניינה רק שלא נעבור בזה על הוראת הכהנים, ואם יארע שידונו בדד של כהנים ביניהם על איזה נגע אם מותר לקוצצו ויוחלט אצלם ע"פ רבים נגד יחיד שמותר לקוצצו, אז אפילו לדעת המיעוט אין הקוצץ מעתה עובר בעשה שהרי הוא עושה כהוראת הכהנים ומקיים קרא דלעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים ורק בלאו הוא דעבר שהוא אינו תלוי בהוראת הכהנים אלא מכיון דנגע הוא איכא ל"ת בקציצתו. [דלאו דהשמר אינו נמשך לסיפא דקרא דולעשות דא"כ הוי השמר דעשה, עיי' תוס' שבת שם (ד"ה האי). ולפי"ז נמצא דדוקא בצרעת דעלמא איכא עשה לפי שהכהנים מורים לו שלא לקוץ משא"כ הכא במקום מצוה לבתר דגלי קרא דמילה דוחה צרעת ממילא ליכא לעשה כלל שהרי גם הכהנים מירים לו לקוץ כדי למול כדין תורה ואינו עובר על הוראתם. ומיושב לפי"ז קושיות התוס' שהקשו דנילף מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה ומהא דאמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת, דבאמת לא בעינן הכא למידחי אלא לל"ת גרידא שבצרעת אבל עשה שבה ליכא כלל במקום מילה. אך ע"ז נמי יקשה כמו לר"נ גאון מדפריך הש"ס בינוני מנלן דלא כתיב ביה בשר לא ידחה וכן מקמי דמסיק תנא קרא דבשר דסבר למימר שלא תהא מילה דוחה את הצרעת לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואמאי הרי ליכא לעשה כלל שהרי נם הכהנים לא יורו שאסור לקוץ בשביל הל"ת של צרעת אלא אדרבא יורו דעשה דמילה דוחה ל"ת וממילא ליכא לעשה דצרעת מעיקרא כמ"ש, ומה לי אם הכהנים מורים לקוץ משום גילויא דקרא דבשר מה לי אם מורים לקוץ משום דחיית עשה לל"ת. ובדוחק קצת יש לחלק ולומר דדוקא בגילויא דקרא דבשר יש לדון כמ"ש אבל בדחיית עשה ליכא למידן הכי, דאע"פ שאם נחליט לומר דמילה דוחה צרעת לא תהא אלא ל"ת גרידא שהיא נדחית באמת מפני עשה דמילה מ"מ י"ל שאינו מן הדין שתדחה דאדרבא כשאנו באים לכתחלה לדון בזה שתדחה איכא מעיקרא ל"ת ועשה נגד עשה דמילה, די"ל דכיון שהכהנים מורים דאיכא מיהא ל"ת מצד הצרעת שלא לקוץ ממילא חל בזה גם עשה, ולכן אדרבא נאמר לאידך גיסא דאית בה מעיקרא לפני הדחייה ל"ת ועשה וממילא לא תהא נדחית מפני מילה לפי שאין עשה דוחה לתו"ע, משא"כ הכא דכתב קרא בשר אפינו במקום בהרת שתהא מילה דוחה צרעת בכל אופן ואפילו תהא בה ל"ת ועשה א"כ בע"כ מורים גם הכהנים לקוץ וממילא ליכא לבסוף אלא ל"ת לחוד ולא עשה, ודוחק הוא

אך לפמ"ש דאפילו במילה בזמנה דכתיב בה בשר רק מתורת דחייה הוא כדמסיק הש"ס כדר"ל יש לפקפק גם בזה על סדרתנו, דאפשר דבהא נמי איכא עשה דלעשות, דאף שהכהנים יורו שמותר לקוץ בהרת זו מ"מ זהו רק מצד דיני הדחייה אבל בעיקר הדבר הרי הם מורים מצד טומאת הצרעת שלא לקוץ ואיסור זה לא נתבטל גם עכשיו אלא שנדחה ולכן אפשר דעשה נמי איכא ע"ז וצ"ע ובירור. ומ"מ הרווחנו בחקירה מוטעמת זו ליישב ברווחה קושיית התוס' שהקשו דליגמר מהכא דעשה דוחה לתו"ע לפי שי' הרא"ה מיהא שהזכרנו לעיל דפירכת הש"ס דאי איכא אחר לימהול אחר הוי רק אקרא אבל לדידן ניחא משום דקרא דבשר משווי להיתר גמור ולא רק לדחוי, ולפי"ז הא דמסקינן בסוגיין דאי איכא אחר ימהול אחר לא הוי גבן מצד דיני הדחייה אלא משום דבכה"ג לא שרי קרא אבל בדליכא אחר דשרי קרא לאב למהול אע"פ שמתכוין לקצוץ את הבהרת לא הוי אצלני בתורת דחייה אלא בהיתר גמור מקרא דבשר, וא"כ ליכא למילף מכאן לשאר דוכתי דעשה דוחה לתו"ע דהכא נמי לא התירה תורה אלא את הל"ת אבל לעשה לא הוצרכה להתיר. דכיון שכבר הותר הלאו לגמרי אין מקום לכהנים שיורו איסור הקציצה כל עיקר ולא רק מטעם דחייה וממילא אפ"ל שאין כאן עשה כלל שהרי אינו עובר על היראת הכהנים. והדבר צריך תלמוד

אח"ז מצאתי שכדברי הרמב"ם מבואר להדיא בירושלמי נדרים (פי"ג ה"ט) ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת כו' ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת.. כל דעתיה דרבי יונה דאמר