דבר אברהם - א קפא

השבת בלא טבלה אמו משום דרשא דרב אסי דלא אידחיא לענין דחיית שבת כמש"ל. ואפשר לדחוק דאה"נ הכי הוא דהוי אלא דלא חש הרמב"ם ז"ל לאומרו דאתי מק"ו מיליד בית דיותר מסתבר לדון את היליד בית לענין שמונה ממקנת כסף וכמ"ש רש"י בשבת שם (דף קל"ה) דהוי יותר לכם וכיון דיליד בית אינו דוחה את השבת מקנת כסף לא כל שכן. ודברי הכ"מ בהלכה ה' לא ברירין לי היטב. ועיי' בתשובות הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (ח"א סי' ט') שהאריך בזה

[ה] ולענין מ"ש הרמב"ם שם (הלכה ה') ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לח' ופירש לה הכ"מ דקאי אלוקח שפתה ע"מ שלא להטבילה ונתקשה כת"ר בהבנת דבריו, בודאי דברי הכ"מ תמוהין לכאורה, ומקופיא המחוור בעיני בפשוטו שהרמב"ם שב לתחלת דבריו בהלכה ד' דיש מקנת כסף שנימול לח' כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה ה"ז נימול לח', ולא פירש עוד אם כת"ק דלא בעינן טבלה אם כרב חמא דבעינן טבלה מקודם, שהרי שתי הלכות אלו אחת הן דמסיק לדבריו לצייר יליד בית שנימול לאחד שהזכיר בתחלת הלכה ד' ואמר שאם לקחה ע"מ של להטבילה נימול לא', ועכשיו שב לומר דאע"פ שהטבילה נוגעת למילת שמונה היינו דוקא בלקחה ע"מ שלא להטבילה כלל אבל לקחה ע"מ להטבילה נימול לח' במקנת כסף אע"פ שטבלה אח"כ ואשמעינן דפסק כת"ק ולאפוקי מרב חמא. והוא הדין אע"פ שלא טבלה כלל אלא דנקיט כלישנא דש"ס דאמרינן ות"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה, זהו לכאורה המובן האמיתי אע"פ כהיא דחיק קצת, יצריך לחפש במפרשי הרמב"ם ובודאי ימצא כדברינו שהוא פשוט ומסתבר

[ו] וע"ד מה שהעיר מעכ"ת ברמב"ם שם (הלכה ט') שכ' אם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה אע"פ שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה ובוא עשה וידחה את ל"ת עכ"ל, והוקשה לכת"ר דבגמ' שבת (דף קל"ב) אמרינן דצרעת עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת יעשה אלא דרבינן מקרא דבשר אכ"פ שיש שם בהרת, יכתב שלא ראה לשום אחד מהמפרשים שיעמדו בזה. הנה ידע נא כת"ר דלאו יחידאה הוא הרמב"ם ז"ל בזה שכ"כ גם המאירי בחי' ליומא (דף ל"ד ע"ב) והסמ"ג (עשין ע"ט) ובשבלי לקט הלכות מילה (סוס"י א') שהוא מטעם עשה דוחה ל"ת, וכן מבואר גם בפי' רב נסים גאון לשבת כמו שיובא להלן ובספר החינוך (מצוה תקפ"ד) ועיי' בטור יו"ד (ריש סי' רס"ו). וע"ד קושייתו של כת"ר הנה לא חדש הוא ואמרי לה קמאי שכבר עמד ע"ז המל"מ (פ"י מהלכות טומאת צרעת) עיי"ש

והנה המל"מ תירץ דלאידך ברייתא דמייתי בגמ' (דף קל"ג ע"א) לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל רגלי ובמוט שעל כתפי ליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדריש לקרא דלעשות לדרשא אחריתא, ופסק רבנו כהך ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת משמע דס"ל דטעמא דמילה בצרעת משום דאתי עשה ודחי ל"ת. פי' לפירושי שכתבו רש"י ותוס' דעשה דקציצת ס"ט ידעינן מקרא דלעשות וכיון דלעשות דרשינן לדרשא אחריתא אין כאן עשה. וראיתי בס' עונג יו"ט (סי' צ"ד) שדחה דברי המל"מ אלו, דאע"ג דלעשות דרשינן לדרשא אחריתא מ"מ מהשמר גופי' ידעינן לאו ועשה דלשון השמר כולל בתוכו גם עשה, ומסתייע ממניח תפילין בלילה דאמרינן במנחות (דף ל"ו) דעובר בעשה מדכתיב ושמרת את החוקה ועד כאן לא פליגי ר"א ור"י אלא אי עובר גם בלאו אבל בעשה ודאי עבר, וכן מסתייע גם מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (פי"א הלכה ד') דכל מכשול שיש בו סכנה מ"פ להסירו שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח את המכשולות ביטל מ"ע ועבר בל"ת, ומהלכות בית הבחירה (פ"ח הלכה ג') דשמירת המקדש הוי עשה ול"ת דכתיב ושמרו את משמרת הקדש. ותמה אני על גדול כמותו שדחה דברי המל"מ באמת הבנין בדבר שכל הראשונים קיימי כוותיה, דרש"י ותוס' בד"ה האי עשה) כתבו דעשה ידעינן מלעשות ולא מהשמר גופא. ועוד יותר מזה שדברי המל"מ כדמותם מבוארים בתוס' שהקשו תימא היכא מצינן לומר דלעשות אתי לעשה הא אמר לקמן דאיצטריך לעשות א"א עושה אבל אתה עושה בסיב כו' עיי"ש מה שתירצו, והרמב"ם אפשר שמיאן בתירוצם. וכן הוא גם בחי' הרשב"א (דף קל"ג) ח"ל כך כתוב בספרים לעשות א"א עושה כו' וק"ל טובא לגירסא זו חדא דא"כ לעשות הוי כמו מעשות כלומר השמר מעשות ואי איתא לא אתי לעשה אלא לל"ת, ועשה בצרעת מנ"ל עכ"ל. ואם יאמר הרב שסמך על דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ובית הבחירה שהביא והני רבוותא דלא משמע להו עשה בצרעת מהשמר פליגי עניה, הרי במניח תפילין בלילה שהביא לומר דלכו"ע הוי גם עשה באמת ברמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין הי"א) לא נאמר אלא שעובר בלאי, ואם יוכיח הרב ממשמעות הש"ס האיך יפרנס אליבא דהני רבוותא להתוס' והרשב"א. אבל באמת כל ראיותיו קלושות, דמנ"ל דבמניח תפילין בלילה לכו"ע עובר בעשה, ולכאורה הא גופא פלוגתא דר"א ור"י היא דלר"א דהשמר דעשה אינו לאו ממילא נשאר עשה אבל לר"י דקיי"ל כוותיה דהוי לאו אין כאן באמת אלא לאו גרידא ולא עשה בהדיה דא"א להשמר שיכלול בקרבו אלא או הא או הא ולא את שניהם לאו ועשה יחדיו, ולכן כתב הרמב"ם באמת שאינו עובר אלא בלאו כמו שהזכרנו. ובאינו מניח ביום מודה ר"י דהוי עשה ולא לאו כמ"ש התוס' עירובין (דף צ"ו ע"א). וא"כ בצרעת דמפקינן להשמר ללאו אין מקום עוד לחייב גם בעשה בשבילו. וכן גם בשמירת מקדש אפשר דבביטל את השמירה אינו עובר אלא בל"ת ולא בעשה, וברמב"ם שם לא נאמר אלא הא למדת ששמירתו מ"ע וביטול שמירתו מצות ל"ת. והכל מה"ט דהיכא דדיינינן להשמר לל"ת א"א לחייב בשבילו גם בעשה. וכן גם בהסרת המכשולות שפיר כתב הרמב"ם שאם לא הסיר המכשולות עובר בעשה דהשמר משום דהלאו לא נפקא ליה מהשמר אנא מלא חשים דמים שכן כתב מפורש ועובר בלא תשים דמים והיא ש"ס ערוך בב"ק (דף ט"ו ע"ב. מנין שלא יגדל אדם כלב רע כו' שנאמר ונא תשים דמים בביתך. ואדרבא מדהכא במניעת הסרת המכשולות פירש הרמב"ם להדיא שביטל מ"ע ועבר בל"ת נראה ברור דבתפילין בלילה ובביטול שמירת מקדש שנא פירש בהם אינו עובר באמת אלא בל"ת ולא בעשה. ומה דנא דרשינן להשמר דמכשולות לנ"ת כיון שפסק הרמב"ם בתפילין כר"י דהשמר דעשה לאו, ניחא בפשיטות, דמלבד דדמי לאינו מניח תפילין ביום שעובר רק בעשה כמ"ש התוס' בעירובין נראה לומר דעד כאן לא דרשינן השמר ללאו אלא היכא דעדיין לא נאמר בו לאו מפורש משא"כ הכא שנאמר בו לאו מפורש ולא תשים דמים בביתך לא אתי השמר לאוסופי בלאוי דשפיר הוי רק לשון אזהרה לשמור את הלאו שנאמר כבר. ובר מן כל דין הנה אפילו נימא דהשמר הוי גם לאו גם עשה נראה דזהו רק בהשמר דעשה אבל השמר דלאו בודאי הוי רק לאו גרידא דמאי שייטא דעשה לכאן, ובצרעת הרי הוי השמר דלאו כמ"ש התוס' בסוגיין (ד"ה האי עשה) וז"ל דאע"ג דאמר בהקומץ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת עכ"ל ועיי' בשעה"מ (הלכות תפילין פי"ד הי"א). סוף דבר שדברי המל"מ נקיים מהשגתו ונזכרים ומיוסדים בדברי רבותינו הראשונים ז"ל

[ז] ולענ"ד פשוט דמקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהא דמסקינן בסוגיין א"ר משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו קא מתכון ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ש בן לקיש כ"מ שאתה מוצא פשה וצ"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת כו'. והוא תמוה דעד כאן לא קאמר ר"ל אלא היכא דאתינן מכח חיית עשה