דבר אברהם - א קפ

ידוע איזה עיקר ברייתו. וקשה מאד דאין זה שייך אלא לענין שבת ולא לענין שלא ימול בשמיני ושתכא מילתי כשרה לראב"ש בלילה וצ"ע

[ג] ובאותו ענין אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ממה שהקשה עליו הגאון מהר"י ברלין ז"ל בנו"ב (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ג) שלא הביא להלכה הא דרב שזבי בב"ב (דף קכ"ז ע"א) דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לשמונה שנאמר וילדה זכר עד שיהיה זכר משפת לידה. ואי משום דמסיק עלה בגמ' דרב שזבי קשיא הרי באח שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו דאמר שמואל בב"ב (דף נ"א) ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה פסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות נחלות כשמואל אליבא דרב אע"ג דמסיק התם הש"ס הא דשמואל בקשיא, וע"כ צ"ל דס"ל כדעת הר"ח מובא ברשב"ם שם דכל היכא דמסיק בקושיא לא נדחו דברי המ"ד אלא דלדידן קשיא ולא ידעינן פירוקא, וא"כ ה"נ אמאי לא פסק כרב שזבי

ונראה לענ"ד ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה נ"ל דבע"כ צ"ל דרב שזבי ס"ל כרב אסי דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה דלפי"ז יוצא דופן אינו נימול לח', דאי נימא דיו"ד נמי נימול לשמונה א"א למידרש כלל כרב שזבי דטומטום שנקרע אינו נימול לשמונה כמו שיבואר. דהנה ביוצא דופן אין לידה כלל כדתנן בבכורות (דף מ"ז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ואמרינן עלה בגמ' ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן ופירש"י וילדו לו בעינן דרך לידה עכ"ל, אלמא דיו"ד נא מקרי לידה כלל. הן אמנם שהתוס' (ד"ה ראשון לנחלה) כתבי וז"ל מתוך פירוש הקונטרס משמע דמלשון נידה גמר יקשה דבנדה פ' יו"ד מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה משום דכתיב אשה כי תזריע כי' עד שתלד במקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה לידה מהתם עכ"ל. אבל בפי' רבנו גרשום מבואר כרש"י וז"ל וילדו לו דרך לידה בעינן ויוצא דופן לא הוי לידה עכ"ל, וכן משמע גם דעת הרמב"ם ופ"ב מהלכות נחלות הי"א) שכ' יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכורין הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לי בנים עכ"ל. ולא עוד אלא דאפילו להתוס' י"ל דהשתא לבתר דכתיב קרא אשה כי תזריע כו' עד שתלד ממקום שמזרעת ידעינן כבר דרק זו היא דהויא לידה ולא יוצא דופן כמ"ש בס' שי למורא לבכורות, ועיי' בתוספי הרא"ש נדה (דף מ' ע"א). ולפי"ז כיון דיו"ד לא הויא לידה א"כ למ"ד יוצא דופן נימול לח' בע"כ מוכח דלענין מילה בה' לא בעינן תנאי הנידה כלל, ואי אפשר למידרש אליביה כרב שזבי דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לח' משום דלא הוי זכר בשעת לידה שהרי נא בעינן לידה כלל ודל לידה מהכא הרי נעשה זכר בשעת קריעתו וימול לשמונה מכח היותו לזכר בשעת קריעתו, דלא גרע מנעשה זכר בשעת יציאתו דרך דופן דלא הויא נמי לידה ואפ"ה נימול לח'. אע"כ צ"ל דרב שזבי סבר כרב אסי דיוצא דופן אינו נימול לח' וא"כ אפשר לומר דטומטום ליכא בלידתו בכדי חיובא דמילה בח' שאינו זכר בשפה זו ומה שנעשה זכר בשעת קריעתו אינו מועיל שהרי אין לידה בשעה זו ואנן זכר בשפת לידה בעינן. וא"כ להרמב"ם שפסק (פ"א מהלכות מילה ה"ז) דיו"ד נימול לשמונה ממילא ליתא להא דרב שזבי

ולכאורה יש לדחות תירוץ זה. דהנה קשה ני על עיקר דינא דיוצא דופן נימול לח' אע"פ שאין אמו טמאה לידה משום דדורות הראשונים יוכיחו מנלן גם בדורות הראשונים שהיה יו"ד נימול בהם לח', נהי נמי דמצד טומאת לידה לא היה עיכוב שלא היה עדיין דין טומאה מ"מ הרי גם בציווי המילה לאברהם נאמר יליד בית ויו"ד אינה לידה. וכיון שאין הוכחה ע"ז מדורות הראשונים שוב נהדר לדרשא דרב אסי דכל שאין אמו טמאה לידה כו', ונהי דלא מצינן למידרש לגמרי כרב אסי לכייל במדה רבה דכל שאינה טמאה לידה יהיה מאיזה טעם שיהיה אינו נימול לח' שהרי לכותית שילדה ואח"כ הטבילה איכא הוכחה מדורות הראשונים, אבל הא מיהא למעט מקרא וילדה זכר וטמאה שתהא לידה כזאת המביאה לידי מטומאה לאפוקי יו"ד דאיכא חסרון בלידה גופה שאינה מביאה לידי טומאה אינו נימול לח' דע"ז אין הוכחה מדורות הראשונים, ומנ"ל דיו"ד נימול לח'. עוד ק"ל בהא דאמרינן בב"ב שם טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו עד שיהיה בן משעת לידה, הרי כתבו התוס' בכורות (דף מ"ז ע"ב ד"ה וילדי) דיו"ד אינו נוטל פי שנים אבל ממעט הוא בחלק בכורה וכ"נ גם מרמב"ם (פ"ב מהלכות להלות) עיי"ש וחזינן מזה דלמעט בחלק בכורה לא בעינן לידה כלל, וא"כ האיך אפשר לומר דטומטום שנקרע איני ממעט משום דלא הוי בן משעת לידה דל לידה מהכא ימעט בחלק בכורה משעת קריעתו שאז הוא נעשה בן וכמש"כ לענין מילה בח'. ואף שיש לומר דמיירי שמת האב קודם שנקרע ולכן א"א לדון בו שימעט בחלק בכורה בשביל מה שנעשה בן בשעת קריעתו משום דהוי כבן שנולד אחר מיתת האב שאינו ממעט בחלק בכירה כמבואר בב"ב (דף קמ"ב ע"ב), הנה דוחק הוא ועוד דהרמב"ם והשו"ע נמי סתמו וכתבו דטומטום שנקרע אינו ממעט בחלק בכורה ואם נימא דמת האב אחר קריעתו ממעט כל כי האי היה להו לפרישי. ועוד יש לדון הרבה אם יש לדמותו לבן שנולד אחר מיתת האב ואין להאריך בזה

לכן היה נראה לומר מילתא חדתא. דהא דיוצא דופן לא הוי לידה היא רק לגבי האם דאצלה אין זו לידה אבל לגבי הבו שפיר הוי לידה ואין נ"מ אם נולד ממקום שמזרעת או דרך דופן דאצלו יציאה לאויר העולם זוהי לידתו. ולכן אעפ"י שנאמר באברהם יניד בית מ"מ יוצא דופן נמי בכלל זה דשפיר מיקרי יליד. משא"כ בבכורה וטומאה שנאמר וילדו וילדה כל שש האם ממעטינן יוצא דופן דלא שייך לומר ביה שהאם ילדתהו דלגבי דידה אין זו לידה. ומיושב גם קושייתנו מהא דטומטום איני ממעט בחלק בכורה אע"פ שיוצא דופן ממעט, משים דיוצא דופן היי בן משעת לידה דידיה היכא אע"פ שאינה לידה מצד אמו משא"כ טומטום שבשום לידה לא נעשה בן, דשעת קריעה בודאי לא מתקריא לידה אפילו לגבי דידיה. ולפי"ז נסתרו דברינו ביישוב דברי הרמב"ם, דאע"ג דיו"ד נימול לח' אפ"ה יש מקום לדרשא דרב שזבי דטומטום שנקרע אינו נימול לח', דשאני יו"ד דהוי זכר בשעת נידה דידיה מיהא משא"כ טומטום

אבל קשה לומר דבר חדש כזה ולכאורה נם נסתר הוא מהא תנינן בבכורות (דף נ"ז ע"א) וש"ר שיר או כשב כי' כי יולד פרט לייצא דופן, והרי התם לא נזכרה לידת האם אלא כי יולד על הילד ואפ"ה ממעטינן יוצא דופן ומוכח דלא הוי לידה כלל אפילו לגבי ונד. וא"כ הדר דינא ותירוצני לדברי הרמב"ם במקומו עומד שלא הביא הא דרב שזבי משים דלא גרע מיוצא דופן שנימול לת'. ומה שלא הזכיר שאינו דוחה את השבח כמו יוצא דופן הוא משום שלח נאמר בפירוש בש"ם וכמ"ש הנו"ב שם. ומה שבנא טבלה אמו הזכיר שאינו דוחה את השבת אע"ג דהא נמי אינו הפורש בש"ם הוא משום דכיון דדחי להא דרב אסי דהא בהא תליא א"כ נאמר כבר בפירוש בש"ם דיוצא דופן איני דוחה את השבת וכיון דטעמא דיוצא דופן ולא טבלה אמו חד הוא לענין דחיית שבת דנשאר פ"ז דרשא דרב אסי כל שאין אמו טמאה כו' ובזה כייל רב אסי יוצא דופן ונא טבלה אמו כמו שפירש רש"י שם משו"ה דנהו הרמב"ם כמפורש, אבל בטומטום דרשא אחריתא לגמרי היא ומכיון שלא נאמרה לענין שבת סתמה גם הר"מ ז"ל כדרכו בכ"מ וכדברי הנו"ב

[ד] ובנוגע להשגה השניה של הראב"ד ז"ל דא"כ במקנת כסף שנימול לח' נמי איכא לספוקי כי האי עכ"ל, הנה לדברינו נמי קשה דבמקנת כסף אע"פ שנימול לח' כת"ק מטעם ודאי ולא מטעם ספק כמ"ש מ"מ לא ידחה את