דבר אברהם - א קעט

נימא ע"ז דורות הראשונים יוכיחו שיהא נימול בשבת כמו קודם מ"ת והרי על מעשה זו עצמה של מילה שהיתה מותרת לפני מ"ת נתחדש עתה איסור וזוהי גוף ההלכה ושאני דורות הראשונים שלא היה להם איסור ע"ז **(הגה"ה. ובזה יתיישב דלא יקשה ל' מהא דחולין (דף ק' ע"ב) גבי גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר"י אומר אף בטמאה אר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, ופירש"י ז"ל שעד סיני לא הוזהרו כלל אבל הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שנאסר לבני יעקב אלא שאין האיסור לבני ישראל עתה נמשך מאיסור ההוא אלא מחדש נאסר למשה מפי הגבורה, ולפירוש הרמב"ם ז"ל אמאי לא נימא דגיד נוהג בטמאה דדורות הראשונים יוכיחו כדאמרינן הכא במילה, שהרי במילה נמי אין המצוה שעלינו עתה נמשכת מציווי שנאמר לאברהם אלא מציווי שנאמר למשה מפי הגבורה מחדש וכמ"ש הר"מ ז"ל שם דרך כלל לכל המצות. ואפילו לשיטת רש"י ז"ל דלת"ק לא הוזהרו בני יעקב כלל על גיד הנשה מ"מ לר"י הרי נאסר להם וא"כ קשה בהא דמסיק הש"ס התם לר"י אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עליה שכן איסורו נוהג בבני נח דיקא נמי כו' ופירש"י ולכן הוא איסור חמור. למה ליה לטעמא דאיסור חמור תיפוק ליה דילפינן מדורות הראשונים. אע"כ דבכה"ג לא שייך למילף מדורות הראשונים, דשאני דורות הראשונים שלא היה להם איסור טמאה ולא התנגד בה איסור גיד לכללא דאין איסור חל על איסור. משא"כ עכשיו שניתנה תורה וחל איסור טמאה שוב אין איסור גיד חל עליו וכמ"ש. ועיי' בתוס' חולין (דף פ"ט ע"ב ד"ה אלא קסבר) שכתבו דר"י לא משום חומרא קאמר אלא דמסתבר דכיון דנאסר לבני יעקב תו לא פקע אחר שאסרה טמאה. ולכאורה יקשה מזה קצת לרב אסי דסבר דאין למדין מדורות הראשונים. ונהי דלפי פי' הרמב"ם היה אפשר לדחוקי ולומר דר"י פליג וס"ל דאותו איסור עצמו של בני יעקב שלפני מ"ת נמשך גם לישראל והלכך שייך לומר סברא דתו לא פקע. אבל לרבנן דס"ל דאיסורן של ישראל הוא מחדש לא שייך להוכיח מדורות הראשונים כלום שהאיסור של עכשיו אינו שייך כלל לאיסור הקדום והא בהא תליא ורב אסי כרבנן. אבל לפי פירש"י קשה דלא מצינו כלל דרבנן פליגי עליה דר"י בהך סברא דתו לא פקע אלא דס"ל דלא הוזהרו בני יעקב אבל במילה שהוזהרו מודו לר"י דלמדין מדורות הראשונים שלא ישתנה הדין גם אחר מ"ת מכפי שהיה מקודם. וצריך לחלק בין איסור למצוה דעל איסור סברא היא לומר דלא פקע אבל בפרטי מצוה סבר רב אסי דאין ללמוד ולדמות לדורות הראשונים. ועיי' בטו"א חגיגה (דף ב' ע"ב) באבני מלואים מ"ש לענין מרמה ר מבדום בפו"ר דמבני מח פרוע בסיני אבל מעבדים לא פרע. ומ"מ אין סתירה לדבריו מהרמב"ם ז"ל יעושה"ש ודו"ק:)** וכיון דעל שבת ליכא הוכחה דדורות הראשונים שפיר נשארה דרשא דרב אסי, היינו דכיון דהא דמילה דוחה את השבת ידעינן לה מהאי קרא דביום השמיני אפילו בשבת משו"ה כל היכא דקרינן ביה וטמאה שבעת ימים חידשה בו תורה כאן וביום השמיני אפילו בשבת וכל היכא דלא קרינן ביה וטמאה שבעת ימים לא גילתה תורה ביום השמיני אפילו בשבת. והלכך סבר המקשה דלא תליא הא בהא. ורב אסי משני הא בהא תליא משום דלית ליה פירכא דדורות הראשונים יוכיחו וממילא שוה שמיני לדחיית שבת. נמצא דלתרווייהו דרשינן וטמאה וגו' כל שאין אמו טמאה לידה כו', אלא דלמאן דסבר דורות הראשונים יוכיחו וליכא למעוטיה שלא ימול לח' בע"כ צ"ל דלא אתי קרא למעוטי אלא לענין דחיית שבת במאי דגלי הכא וביום השמיני אפילו בשבת, ורב אסי סבר דהא בהא תליא היינו שהלימוד קאי על כל דיני מילה הנאמרים בפרשה זו ר"ל אף לענין לימול לשמונה. ולפי"ז רבנן דרב חמא דסברי דילדה ואח"כ הטבילה נימול לח' נמי לא דחו לעיקר דרשא דרב אסי דמילה תליא בטומאת לידה אלא דמשום הוכחה דדורות הראשונים ס"ל דנימול לח', וכן הבין הנו"ב (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ג). ולענין דחיית שבת אליבייהו באנו לפלוגתא אם הא בהא תליא או לא

[ב] ומעתה נראה לומר דס"ל להרמב"ם דמאי דמשני הא בהא תליא דיחויא בעלמא הוא, משום דסתמא דש"ס במק"א פליג ע"ז כמו שיבואר, והלכה כדברי האומר דלאו הא בהא תליא, היינו דאף דלענין שמיני אמרינן דורות הראשונים יוכיחו מ"מ לענין דחיית שבת אפ"ל דאימעט מהאי קרא דלא קאי עליה ביום השמיני אפילו בשבת. דהנה ראיתי בס' בית מאיר בחי' לשבת שהקשה מאי משני רב אסי הא בהא תליא התינח לענין יוצא דופן אבל למי שיש לו שתי ערלות מאי תליא הא בהא ומאי שייכות היא, ומתקשה שם בעיקר טעמא דב' ערלות במאי גרע. ובס' קרן אורה לשבת ראיתי שרצה לומר דב' ערלות ממעטינן מדכתיב וילדה זכר ולא שני זכרים. ודבריו מתמיהין אטו בשביל שיש לו שתי ערלות הוי שני זכרים. ולי נראה לומר דממעטינן מערלתו מי שיש לו ערלה אחת ולא ב' ערלות. ולפי"ז כיון דהמיעוט הוא מהאי קרא שפיר איכא למימר דהוי כמו יוצא דופן. דלמ"ד לאו הא בהא תליא כל מאי דממעטינן בהאי פרשה לא ממעטינן אלא לענין דחיית שבת ולרב אסי לכולה מילתא ממעטינן דהיינו דאף אינו נימול לח', ושפיר הא בהא תליא גם בב' ערלות

וראיתי בס' קרן אורה שהקשה מהא דתנינן ביבמות (דף ע"ב ע"א) משוך (ונולד כשהוא מהול) וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אינן נימונין אלא ביום כו' ומשמע מסתמא דש"ס דאינו נימול לח' דאל"כ מאי צריך לאתויי כיון דהוי מילה בזמנה בודאי אינו נימול אלא ביום, ואמאי נא פסקו הפוסקים כן. וקושיא זו לאו אליבא דידן להלכה בלחוד קשה אלא דאף למ"ד יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות מחללין עליו את השבת ומכש"כ שנימול לח' נמי יקשה מברייתא דמאי אתי לאתויי אחריתא, וכן הקשה הרש"ש ביבמות שם. ולחומר הנושא נראה לומר דהא דאמרינן בברייתא ושאר כל הנימולים לאו בנימולים שלא לח' מיירי כמו שתפס הקרן אורה [דלפי"ז באמת אינו מדוקדק לשון שאר כל הנימולים ברבים ואנו אין לנו אלא בן שתי ערלות בלבד]. אלא בכל הנימולין בזמנן מיירי ור"ל המשוך וגר שנתגייר כו' כל אלו נימולין ביום דוקא כמו כל הנימולין בזמנן, ומדקאמר כל הנימולים ולא שאר הנימולים מרבינן מכל מי שיש לו שתי ערלות. ולפי"ז אדרבא מוכח מכאן דמי שיש לו שתי ערלות נימול לח' ול"ק אמ"ד מחללין עליו את השבת. וכ"ז הוא רק למ"ד לאו הא בהא תליא דלפי"ז אפילו למ"ד יו"ד וב' ערלות אין מחללין עליהן את השבת מ"מ נימול לח', אבל למאי דמשני הא בהא תליא הרי יקשה מכאן להיפוך למ"ד אין מחללין עליו את השבת דה"נ אינו נימול לח' והכא משמע דנימול לח'. ומוכח מסתמא דש"ס דיבמות דהעיקר הוא דלאו הא בהא תליא. והשתא א"ש דפסק הרמב"ם כחכמים לגבי רב חמא וכמ"ד יוצא דופן אין מחללין עליו את השבת וכסברת המקשה דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ולא תליא הא בהא, ונמצא דנימול לח' ודאי מהוכחה דדורות הראשונים ואינו דוחה את השבת ודאי משום דרשא דרב אסי דנא קאי ע"ז החידוש דבהך פרשה וכן בב' ערלות. ולא פסק כמ"ד יו"ד מחללין עליו את השבת ולית ליה [להאי מ"ד] כלל דרשא דרב אסי, משום דנדחה מקמי דרב אסי ואביי דבהא תרווייהו מודו כמ"ש

אך מחידושי המאירי לשבת נראה דב' ערלות אין מחללין עליו את השבת משום ספק שא"צ למול אלא אחת ואינו