דבר אברהם - א קעח

ד (לאות ל"ב

) למ"ש באות ל"ב שהלכות הקנינים שבגנב אינן מענין קנין ממש אלא מענין הוצאה מרשות בעלים, כלומר שאם עשה מעשה כזה שאילו היה נעשה מרצון הבעלים היה קונה מיקרי עי"ז הוצאה מרשות בעלים ויש בו אופי של גניבה אבל כל זמן שלא עשה מעשה כזה לא מיקרי עדיין הוצאה מרשות בעלים כלל ואין כאן גניבה. ויש להסתייע לזה ממ"ש הרשב"א מובא בשמ"ק ב"ב (ע"ו:) הזכרנוהו לעיל במלואים לסימן זה אות ב', שהקשה היאך מהניא הגבהה ברשות מוכר והרי הוא באוירו דקני לי' לאביי אפילו באין סופו לנוח ואפילו מפסיק מידי, ותירץ דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו יעו"ש. והוא תמוה דהתינח במו"מ דאיכא דעת אחרת מקנה אבל מה יענה לגנב דלית בי' דעת אחרת מקנה ואפ"ה מהניא בי' הגבהה ברשות בעלים כדתנן בב"ק (דף ע"ט ע"א) הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים כו' ותקשה לאביי, ועיי' בחי' הרשב"א שם. ולדברינו אשה"ט דלא בעינן בגנב קנין ממש אלא הוצאה מרשות, דהיינו מעשה כזה שהיה מועיל לקנות אלו היה מרצון הבעלים, והלכך ה"נ כיון דבדעת אחרת מקנה הוה קני בהגבהה זו גנב נמי מיחייב עלה

סימן כב

ב"ה בחודש תמוז תרס"א סמאלעוויטש. לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר משה ברכהן נ"י רב בק"ק קרופקי. (ועתה מו"ץ בק"ק מאסקווא) שלום וברכה

אחד"ש מעכ"ת באהבה. הנה אף כי רעיוני טרודים בימים אלו ואין דעתי צלולה כדבעיא לשמעתתא, בכ"ז בכדי למלא רצון כת"ר נתקתי א"ע בחזקה מתוך הטורד ואמרתי לרשום לו איזה דברים מעטים כפי אשר יעלה בידי יד כהה מקופיא בלי לרדת אל עמקי הענינים הארוכים והרחבים הללו, אך בשומי עיוני בהם נמשכתי לאט יותר ויותר והנה נסבו ורחבו הדברים ויהיו לקונטרס גדול בעז"ה, והנני בא על ראשון ראשון כסדר שעורר כת"ר במכתבו. ומתחלה הנני למלאות בקשתו להודיעו מה שאמרתי בדברי הרמב"ם בילדה אמו ואח"כ טבלה, וזה הוא

[א] כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"י) כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהן בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה. את השבת עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי מהו זה ההפרש, ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כרב חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת לחומרא ולא דחי עכ"ל. והנה מש"כ הראב"ד בדעת הרמב"ם בדרך אולי וספק תפס כן בהחלט הר"ן בשבת דמשום ספקא שדי לה הרמב"ם הכא לחומרא והכא לחומרא, וכן מבואר להדיא היסוד לפסק זה בשאר ראשונים, עיי' חי' המאירי לשבת. אך לפי"ז לא יונח לן אמאי סתם הרמב"ם את הדברים ולא פירש דמשום ספקא הוא והרי נ"מ טובא לענין עבר ומל בשבת אם חייב סקילה או לא, ולפי דרכו של הר"מ ז"ל בכ"מ הו"ל לסיים שאם עבר ומל אינו חייב סקילה ומדלא כתב הכי משמע שאינו דוחה את השבת בתורת ודאי ואם עבר חייב סקילה

ונראה לענ"ד דיש לומר דלאו משום ספקא קאתי עלה הרמב"ם ז"ל אלא אינו דוחה את השבת בתורת ודאי ונימול לח' ג"כ בתורת ודאי והפרש גדול יש ביניהם. דהנה אמרינן בשבת (דף קל"ה ע"א) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופירש"י כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן וכותית שילדה ולמחר נתגיירה. א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לח' א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות כו' חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי כו' רב חמא אומר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה ואח"כ ילדה זהו ילוד בית שנימול לח' ות"ק לא שנא ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח'. והנה להמקשה דקאמר עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן צריך ביאור מאי טעמא דמ"ד אין מחללין עליו את השבת כיון דנימול לח' מאיזה טעם אינו דוחה את השבת. וצ"ל דעל מיקר דרשא דרב אסי דטומאה ומילה תליין זו בזו לא פליג המקשה, שהרי לענין טומאת האם דרשינן להאי קרא דוקא כדכתיב דלא קאי וטמאה אלא אוילדה דרך לידה ולמעוטי יוצא דופן כדאיתא בנדה (דף מ' ע"א) וש"ד, וכיון דקרא שלאחריו וביום השמיני ימול כתיב בוא"ו החיבור בודאי נמי צריך למידרשיה כדכתיב. אלא דמ"מ ס"ל דנימול לח' משום פירכא דאביי דדורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לחי, וסבירא ליה דליכא למילף מהוכחה דדורות הראשונים אלא דנימול לח' אע"פ שאין אמו טמאה לידה כמו קודם מ"ת שלא היתה טומאת לידה אבל שיהא נימול בשבת א"א להוכיח מדורות הראשונים דשאני דורות הראשונים שלא היה להם איסור מלאכה בשבת כלל. וכ"ת דדין טומאת לידה נמי לא הוה קודם מ"ת ונתחדשה אח"כ ואפ"ה ילפינן מדורות הראשונים וה"נ נימא לענין שבת דמאי שנא, ז"א דודאי שאני דין טומאת לידה מדין שבת, דדין טומאת לידה אע"פ שנתחדש ממ"ת מ"מ אין בהלכה זו אלא דין טומאה על האם אבל אינה שייכא כלל מצד עצמה למילת הבן ואינה גורמת ע"פ הלכותיה מצד עצמה לביטול דין שמיני במקום שהאם טהורה, ר"ל דאפילו תאמר שהבן נימול לשמונה אף במקום שהאם טהורה אין זה סותר להלכה של טומאת לידה שנתחדשה וכיון שכן שפיר ילפינן מדורות הראשונים דכשם שקודם מ"ת שלא היה כלל דין טומאת לידם ממילא לא היה העדר טומאת האם גורם לביטול שמיני דמילה ה"נ עכשיו שניתנה תורה אע"פ שנתחדשה הלכת טומאה מ"מ כיון שאין טעם ויסוד בהלכה זו עצמה שדין שמיני יהא תלוי בה ה"נ צריך להיות כדורות הראשונים כיון שלא נתחדש שום טעם לחלק ביניהם. ולכן שפיר ילפינן מזה דליכא למידרש קרא דמילת שמיני יהא תלוי בדין הטומאה, משא"כ שבת שקודם מ"ת לא היה בה איסור מלאכה כלל ומשניתנה תורה נתחדשה הלכה שמלאכה אסורה בה האיך