דבר אברהם - א קעז

באות ע"ז]. וסבור הייתי לומר דכתם דמשמע [צ"ל דבתר דשמע] מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברא, [פי' במפסיק מידי וה"נ בהגבהה אפילו בבולט מתוך ידי ולחוץ דמי כמפסיק מידי לפי שעי"ז אינו מניחו ליפול לארעא דמוכר, כמי שכתבנו בעז"ה באות ט"ו מסברא דנפשנו והשתא חזינא דדברי הרשב"א אלו מסייען לי] ולא ניחא לי דע"כ לא שמעינן מההיא דבר אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצרו הוא עומד וכמו שאין משיכה קונה ברשותו אע"פ שהלוקח מוציאו ממקום למקום אפשר דה"ה והוא הטעם להגבהה, ועוד דק"ל דאי משום הא ליקשי לי' לאביי [פי' מקמי דשמע וקיבלה מרבא דאין סופו לנוח ומפסיק מידי לא מהני] מברייתא דד' אמות [צ"ל מדות] דקתני בה בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' קתני מיהא בהגבהה קונה, [פי' ואפילו בבולט מידי ולחוץ או שאינה סגורה דאיכא אויר מוכר דאי במונחת כולה בידי הרי תורת יד יש כאן ולא רק הגבהה כמש"ל], אלא י"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו אע"פ שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה כנ"ל עכ"ל. הנה מבואר דאותה קושיא עצמה שהקשה הרשב"א בקידושין על פי' רבני משולם דהיכי מהניא הגבהת הפיל מכחו ברשות מוכר הקשה לכו"ע בכל הגבהה ואפילו במגביה בידו ממש ואין סופו ליפול, דליכא למימר דהכא נמי הקשה רק על הגבהה מכחו ולא בידו ממש דהא רצה לתרץ משום דאין סופו לנוח ומפסיק מידי וזהו רק במגביה בידו כמו שביארנו למעלה. ולפי תירוץ זה אה"נ הוה אמרינן דהגבהה בדלא מפסיק מידי בין דבר הנקנה לחצרו של מוכר לא מהניא ברשות מוכר. אמנם יקשה לן לפום מאי דמתרץ במסקנת דבריו דמשי"ה קניא הגבהה באויר חצרו של מוכר משום דכיון דדעת אחרת מקנה אין אוירו תשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו מאי מקשה בקידושין על פי' רבנו משולם התם נמי נימא הכי דאין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתי. ואין לומר דהתם בקידושין מקשה לה מקמי דנחית להאי תירוצא דאין אוירו חשוב כ"כ בדעת אחרת מקנה, דא"כ מאי מקשה רק לרבנו משולם בכל הגבהה ולכו"ע נמי יקשה ואמאי ניחא ליה לפירש"י התם שמעלהו על הזמורות כמ"ש לעיל באות ט"ז יעו"ש. ולכאורה היה נראה מזה כהקצוה"ח דהכא בב"ב מיירי רק מהגבהה בידו ממש ובהא הוא דניחא לי' בתירוצו דאיו אוירו חשוב כ"כ, ובקידושין מקשה על רבנו משולם משום דלא הוי הגבהה בידו אלא מכחו ובהא לית לי' להך סברא דאין אוירו חשיב כ"כ כיון שאינו אוחזו בידו, אבל דחוק טובא דמאי סברא היא זו לחלק בין מוגבה מכחו למגביה בידו לענין שאין האויר חשוב לבטל את ההגבהה, אם אין האויר תשוב בדעת אחרת מקנה לבטל את ההגבהה שבידו למה יהא חשוב לבטל את ההגבהה שמכחו ומנ"ל להרשב"א לחדש חילוק זה מדעתא דנפשי' בכדי להקשות על רבנו משולם. ועוד דא"כ לפירש"י נמי יקשה דלדידי' נמי רק מוגבה מכחו הוא דהוי כמ"ש שם באות ט"ז. ונ"ל בביאור דבריו על שני פנים, א) דהתם בקידושין קאי לפום תירוצא קמא דמשו"ה מהניא הגבהה ברשות מוכר משום דהוי אויר שאין סופו לנוח ומפסיק מידי ואביי נמי לבתר דשמע מרבא הכי ס"ל, וזה אינו שייך אלא במגביה בידו שאוחזו ואינו מניחו ליפול לארץ והוי אין סופו לנוח וכמפסיק משא"כ בההיא דפיל לפירוש רבנו משולם דהוי סופו לנוח וגם לא מפסיק מידי ומשו"ה מקשה לדידיה. ב) והוא מרווח יותר דאפילו למסקנתו בב"ב דתירץ דאויר אינו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו כשדעת אחרת מקנה אין זה אמור אלא באויר שאין סופו דעסיק בי' ולא באויר שסופו לנוח. והסברו של דבר מוטעם יפה עפימ"ש לעיל באות ז', דאיבעיא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי תתכן על שני פנים, א) אם הוי כמונח למטה בקרקע, ב) אם הוי כמונח במקומו באויר, ואופן הראשון נפשט בזבחים דף כ"ה דלא הוי כמונח למטה בקרקע דעד כאן לא נידון כל זמן שהוא באויר כמי שמונח למטה בקרקע אלא כשסופו לבוא למטה אבל אין סופו לבוא למטה לא ומשו"ה נא מהני בקבלת הדם, אבל אכתי יש לומר דנהי דלא הוי כמונח למטה בקרקע מ"מ אפשר דהוי כמונח במקומו שהוא באויר ויועיל לקנין. וזוהי איבעיא דרבא דלא איפשטא. ולפי"ז נמצא דאויר שסופו לנוח קונה לא רק מצר האויר אלא מצד הקרקע שתחתיו דכיון דסופו לנוח שם מהשתא הוי כנח למטה. אבל אויר שאין סופו לנוח אפי"ת דקני אין זה מצד הקרקע שלא יבוא לשם לעולם אלא מצד האויר גופיה. והשתא שפיר י"ל דבאויר שאין סופו לנוח דעסיק ביה הרשב"א בב"ב דכל עיקרו דהוי רשות מוכר לענין קנינים הוא רק מצד האויר עצמו ולא מצד הקרקע מסתברא לי' למימר דאין אוירו [אויר גופיה בלאו לתא דקרקע] תשוב כ"כ שלא תקנה הגבהתו שם, משא"כ באויר שסופו לנוח כבההיא דפיל דהוי ברשותו של מוכר משום לתא דקרקע גופה שסופו לנוח בה לא שייך למימר דקרקע לא חשיבא לבטל הגבהתו דה"נ חשיבא לבטל משיכתו, ומשו"ה שפיר מקשה על רבנו משולם אויר שסופו לנוח כמפורש בדבריו. ולפי"ז בדיוק גדול הזכיר הרשב"א ז"ל בקושייתו מצד אויר שסופו לנוח ודלא כמ"ש באות ט"ז. ויש להאריך עוד בזה והמעיין יעמוד על הדברים

(לאית ט"ו ס"ז וכ"ג ועוד למ"ש שם בענין יד והגבהה)

וראיתי בתוס' רי"ד ב"ב (דף ע"ו ע"א) שכ' וז"ל אותיות נקנין במסירה כ' רבי' יצחק זצוק"ל האי מסירה אינו יודע אם כעין אותה מסירה שלמעלה אע"פ שלא ימשוך האותיית אלא שימסרם לו מכי אחז בהם קנה או ליפות כח המשיכה דנא סגי באותיות משיכה מעצמו אלא שימסרם לו ע"י מסירה והכי מוכח טפי דאין דרך שטר במסירה אלא במשיכה דבהמה וספינה שהם גדולים דרכן במסירה אבל שאר מטלטלין קטנים משמע אינן נקנין במסירה וכ"ש אותיות ואינן נראים לי דבריו כלל שבדברים קטנים לא תועיל מסירה כ"א משיכה שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת שלא יקנה אות' אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה אלא בדברים גדולים כגון בהמה נסה וספינה שאינו יכול לתופסן בידו דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם ואיכא מ"ד דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידי כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו וזו המסירה מכנסת לתוך ידו והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כ"ש דהא חצרו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבהה דאמרינן שהיא קונה בכל מקום ואפי' בישראל [צ"ל ברשות] מוכר והגבהה קונה אפילו בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכחו כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו עכ"ל. ואין דבריו מבוררים כל צרכם במ"ש והיא היא הגבהה, אי למימר דעיקר הקנין שביד הגבהה היא כמו שרצו לומר בשי' רש"י וזה אינו כמ"ש לעיל וכמבואר בתוס' ע"ז דהגבהה דרבנן היא ויד בודאי דאורייתא כ"ש מחצרו, אי למימר דהיא היא ההגבהה דרבנן במאי דמסיק אפי' בחפץ גדול שאינו מכניסו בתוך ידו ומוגבה מכחו דהוי נמי דומיא דידו, וצ"ע וביאור: