דבר אברהם - א קעו

דרך הפה או לקרוע את הכיס, ולא מיקרי אינו יכול להוציא אא"כ קשור הכיס ואינו יכול לא לנתקו ולא להוציא דרך פיו ולא לקורעו. ג) מיושב מה שהקשינו באות ט' על הרשב"א והרא"ש ממ"ש בב"ב דבשאר מטלטלין במשיכת כל דהו סני. ד) מיושב קושיית השעה"מ שהבאנו באות י"ג על פירוקא דנסכא דהתינח לשמואל אבל לרב מאי איכא למימר. ה) מה שתפסנו ע"פ הב"י דלהרמב"ם במשיכת מקצת הכיס קנה כולו לפי הנ"ל בשבת אינו כן. וכן בנסכא שהוציא מקצתו אפילו דרך פיו לא קנה אפילו מקצת היוצא אפילו לרב ודלא כמ"ש באות י"ג, והדרא קושיא לדוכתא מאי פריך הש"ס בתר תירוצא דנסכא והאיכא שנצין והרי לפום האי תירוצא איכא לאוקמי דאפקי' דרך פיו ויצאו השנצין תחלה, ולהלן יבוא יישוב לזה מדברי הראשונים ז"ל. ו) מה שכתבנו בריש אות י"ח דלגבי כים עצמו אין נ"מ אם אפקיה דרך פיו או שוליו ולעולם הוא קונה מקצת היוצא לרב אשי מיהא מטעם הגבהה, לפי הנ"ל אינו כן אלא דלעולם אינו קונה אפילו מקצת היוצא. ואי תקשי לן לשי' הי"מ דסברי דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני אמאי קנה מעות בדאפקיה דרך פיו והרי לא קנה מן הכיס ביציאת מקצתו אפילו לאותה מקצת מטעם הנ"ל וממילא לא יקנה למעות כמו שהקשו הראשונים ז"ל, צ"ל כמ"ש לעיל דמפרשי דקושיית רב ביבי היא לאוקימתא דרב אשי שהקנין הוא משום יד ובזה קונה מקצת הכיס אע"פ שאינו יכול להוציאו משום איסור שבת. ודלא כמ"ש באות כ"ד דלהמאירי ביד וחצר נמי שייך למימר הכי, משום דביד וחצר לא שייך למימר מצי שקיל להו שהרי כנוס ועומד כבר ברשותו ממש ואין אחריו כלום והכי מסתברא, או כמו שיישבנו דבריהם באות ל"א יעו"ש. ז) יש להתעורר על פי הנ"ל על ספק חדש, דשמא עיקר החסרון דלא מצי שקיל לא שייך אלא בגנב דפסקינן בי' בסוגיין ולא במו"מ וקונה מן ההפקר. דבאמת אכתי אינו מוסבר יפה מה בכך דלא מצי למישקל לי' משום איסור שבת הא מ"מ אחר שבת מצי שקיל לי'. איברא די"ל דכיון דאופיה של משיכה מענין הכנסה לרשותו הוא הלכך בעינן דמצי שקיל לי' בשעת משיכה דוקא ואל"ה אין כאן ענין הכנסה לרשותו אע"ג דמצי שקיל לאחר זמן. אבל שמא י"ל דבמאי דמצי שקיל לאחר זמן נמי סגי לענין קנין והכא בגנב שאני דכיון דלא מצי שקיל אלא לאחר זמן עדיין אין זה גנוב מן הבעלים דאפשר דביכו"כ יהיו רואים ותתבטל הגניבה, ועיי' ברשב"א ב"ק ע"ט ע"א במתני' ר"ש בשם הראב"ד, אבל במו"מ לא איכפת לן גם אי מצי שקיל להו רק לאחר זמן

ונוסף על דברי המאירי הנ"ל מצאתי לי יסוד לדברינו גם מדברי התורי"ד לשבת שם שעמד בקושייתנו באות י"ג על מאי דפריך הש"ס והאיכא שנצין, וז"ל והא איכא שנצין, קשיא לי דכיון דאיכא בנסכא אינו צריך להעמידה דאפקי' דרך שוליו שאפי' דרך פיו אם הוציאו לא יוכל ליקח כלום עד שיוציא כל הנסכא ואם הוציא כל הנסכא הרי באין כאחת וכיון דאפי' אפקי' דרך פיו מצינו לאוקמי מאי האי דמקשה והאיכא שנצין ומתרץ דליכא א"נ דכריכי עלוי' עכ"ל. והנה לשונו שכ' שאם הוציא מקצת הנסכא אפילו היה הכיס פיו לחוץ לא יוכל ליקח כלום עד שיוציא כל הנסכא אין לו ביאור אמאי חשיב כלא יוכל ליקח כלום והרי יכול לקוץ אותו מקצת היוצא ועוד דיכול ליקח אותו מקצת עי"ז שיוציאו כולו, ונהי דלגבי אותו מקנת שנשאר בפנים לא חשבינן לי' בעשוי בשביל שיכול להוציא לענין שיקנהו דהא אכתי לא הוציאו ולא משכו ברשות המועלת, הא ר"מ לגבי מקצת היוצא שמשכו כדינו אלא שאתה בא לגרע קניינו בשביל שאינו יכול להוציא בודאי נימא כיון שיכול להוציא כולו אם ירצה ממילא חשיב כיכול להוציאו. שהרי גם בהוציא כים דרך שוליו ואינו יכול להוציא המטבעות ממנו אמרינן דאי אית לי' חלמא ויכול להתיר התפירות ולהוציא חשבינן לי' כעשוי ויכול להוציא מיקרי אע"פ שעדיין לא התיר את התפירות וה"נ דכוותה. אלא ודאי דכוונתו היא כמ"ש דכל זמן שלא יצא כולו חשבינן לי' כאינו יכול ליקח כלום משום איסור שבת דאסור למשוך ולהוציא כולו מרשות לרשות, משא"כ בחול וכמ"ש. ולענין קושייתו מתרץ בפשיטות שהיו לכיסיהם רצועות בשוליהם ולזה נמי קרי שנצין והוויין אגד עד שיצאו, ואל זה רמזנו לעיל

איברא דיש לפקפק קצת על דברינו מלשון הרמב"ן בב"ב שם שכ' שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו, ולפי דברינו אין החסרון מצד מה שנשאר ברשות בעלים אלא במה שנשאר ברשות שאסור להוציאו משם תהי' רשות בעלים או רשות אחרים ובלבד שתהא רה"י, אבל אין זה מוכיח כ"כ די"ל דנקט רשות בעלים משום דקושטא דמילתא היא דברשות בעלים הוא וכוונתו שהוא ברה"י, וברא"ש ב"מ לא נזכר רשות בעלים אלא כתב סתמא אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו וכ"ה בלשון הר"ן בשמ"ק שם

(לאות ט"ו ט"ז

) למ"ש באות ס"ו דהגבהה נמי בעיקרה לא מהניא ברשות מוכר כמו משיכה דתרווייהו הוצאה מרשות בעלים בעו וזהו אופיין של כל הקנינים הוצאה מרשות הבעלים. אלא דהגבהה היא לעולם בפועל כשלא ברשות הבעלים דכיון שהגביה מעל גבי קרקע חשיב כנעקר מרשות הבעלים. ונסתייענו ממה שכתב הרשב"א קידושין (דף כ"ו ע"א) אי נמי בחבילי זמורות כו' וז"ל וי"מ שהזמורות מאכל הפילין והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה וה"ה להגבהה מחמתו כו' וקשיא לי אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצרו של מוכר היכי קני לי' לוקח והא קיי"ל דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן לי' עכ"ל. הרי שאם אחר ההגבהה נמי נשאר ברשות מוכר לא מהניא ועיקר ההגבהה הוא להגביה מכחו ולא יהא סופו לנוח ברשות בעלים, ואי משום אויר חצרו של מוכר היכא שאינו תופס את החפץ כולו בידו אלא בולט ממנה ולחוץ הרי הוא אויר שאין סופו לנוח, ואע"ג דאיבעיא דלא איפשטא היא גם באויר שאין סופו לנוח אי לאו כמונח דמי י"ל דכשם דאמרינן בב"מ ק"ב דהיכא דמפסיק כלי ודאי לאו כמונח דמי ה"נ באוחזו בידו ואינו מניחו ליפול לארץ חשיב כהפסק כלי. ובאות ט"ז הבאנו לדברי הקצוה"ח שהבין בכוונת הרשב"א דהגבהה בידו ממש מהניא אפילו ברשות מוכר ממש ורק במוגבה מכחו גריעא ולא מהני והקשה ע"ז טובא, ואנחנו דחינו דבריו דגם מגביה בידו כל שהחפץ בולט מידו ולחוץ שאין בו אלא הגבהה ולא יד ממש לא הוה מהניא ברשות מוכר להרשב"א אלא לפי שבפועל אינה ברשות מוכר כנ"ל, והארכנו בזה. הנה אח"ז ראיתי בשמ"ק ב"ב (דף ע"ו ע"ב) מובא בשם הרשב"א וז"ל אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם כו' והגבהה קונה בכ"מ כלו' ואפי' ברשות מוכר כו' וקשיא לי דהא באויר חצרו של מוכר היא עדיין ואויר חצרו כחצרו ואפילו מפסיק כלי לדעת אביי כדאמרינן במציעא בפ' השואל דגרסינן אריב"ח חצרו של אדם כו' ואקשי' מדתניא הזבל היוצא כו' קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי פרה אלמא לדידי' אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי [פי' לדבריו דאע"ג דבמגביה בידו ואוחז כל הדבר הנה בתוך ידו אין כאן אויר חצרו של מוכר, ודמי למדביק כלי בשולי פרה דמהני נם לאביי משום דאין כאן אויר חצרו כדפירש"י, הנה כוונתו. רק להקשות על המגביה בידו והדבר בולט מידו ולחוץ דאלו כנוס כולו בידו אין זו הגבהה בלבד אלא תורת יד יש כאן דקניא כחצרו כמו שכתבנו שם