דבר אברהם - א קסח

א"ל לקנות עבור משלחו באחד מדרכי הקניה, וא"כ נהי דחצר הוי שלוחו אכתי רק שליחות יש כאן אבל קנין אין כאן. ואולם עניינו של דבר הוא דעיקר מעשה הקנין שבחצר בודאי הוא כעין יד משום דכל דבר שתופס בו קנין שנכנס לאיזה רשות שיהיה הרשות קונה אותו במה שהוא ברשותו, ובהא כו"ע לא פליגי דמעשה הקנין שבחצר משום יד הוא אלא דפלוגתייהו היא ביחס של החצר אל הבעלים, ר"ל דאף שנעשה מעשה קנין ע"י החצר מ"מ איזו שייכות היא לבעלים לזכות בו ע"י רשות החצר, ובזה ס"ל למ"ד משום יד אתרבאי דהוי כיד אריכתא דבעלים והלכך זכי איהו ולמ"ד משום שליחות אתרבאי אין זה יד הבעלים אלא יד בפ"ע כיד שלוחו דזכיא ליה נמי. וכיון דלכו"ע מעשה הקנין שבחצר משום יד הוא לכן חצר מהלכת דלא דמי ליד לא קנה משום דשליחות יש כאן אבל קנין אין כאן. איברא דאכתי איכא למידק. דהא דחצר מהלכת לא דמיא ליד הוא משום דידו אע"ג דניידא אינה מתרחקת ממנו אבל חצר מהלכת יכולה להתרחק ממנו, שכן יוצא מבואר מחי' הרמב"ן גיטין בשמעתין, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס ב"מ (דף ט' ע"ב) על תוד"ה ספינה, והם הם דברי הרמב"ן הנ"ל, וא"כ אין זה שייך אלא לענין דתיהוי כיד הבעלים אבל כידא דשליח מצי למיהוי, דהא ידא דשליח נמי ניידא ומתרחקת מהמשלח וסגי במאי דלא מתרחקה משליח גופיה וה"נ חצר מהלכת אינה מתרחקת מגופה. אולם התוס' דאליבייהו עסקינן לא נחתי לזה כדמשמע מתוס' ב"מ הנ"ל ומחי' הרמב"ן גיטין שם, ועוד נראה דחצר מצד עצמה לא שייך למידן בה ענין רשות ויד ורק מצד שייכותה להבעלים נידונית בהכי ולכן בעי למיהוי כידו שאינה מתרחקת ממנו משא"כ בשליח. עכ"פ הא מיהא ודאי דעיקר מהות של מעשה הקנין דחצר מענין יד הוא והאיך אפשר לומר כהקצוה"ח דחצר עדיף מינה ויד גופה אין בה עיקר קנין חצר. גם במקנה קידושין הרבה לתמוה על המג"ש ויעוי' בנתה"מ (ס' רס"ח סק"ב). איברא דכל זה איכא לתרוצי עפי"מ שיבוא להלן, אבל העולה על כולנה הוא דברש"י סנהדרין מבואר ההיפוך דידו כחצרו כמ"ש לעיל והיא תשובה נצחת. ואולם האמת הוא דאין הבנת הקצוה"ח בדברי השמ"ק נכונה ומעולם לא נתכוין השמ"ק לומר דיד גריעה מחצר שלא תהא קניינה משום רשות כחצר, ואדרבא מדבריו מבואר להדיא ההיפוך מד שתמה אני על הקצוה"ח שהשיאו לדרך אחרת. דז"ל השמ"ק [גבי הא דאי בפי גחין ואכיל דפירש"י דאי בעי נחין למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא] והתוס' ז"ל שלנו הקשו על פירש"י ז"ל כו' מה הגבהה שייך בתופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא כו' לי נראה דברי רש"י ז"ל עיקר כו' דהא ודאי אין דרך קנייה בפה ואפילו ידו הוצרכנו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכמו שפירש"י ז"ל בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה וגדולה שבכולם ההגבהה דהדברים שדרכן שאינם ניקנין אלא בהגבהה והילכך אין למדין מגיטין לדרכי הקניות כו' ומ"מ משמע דאין דרך קניי' בפה והא דאקשינן לעיל אי דמצי לאהדורי ניהדר כו' לאו מדין קניי' פרכינן כו' דהא. ודאי אין דרך קניי' בכך וכדכתיבנא אלא מדין מזיק הוא עכ"ל. הנה כוונתו מבוארת דודאי ידו וכל גופו חשיב רשותו לקנות כחצר מצד עיקר הדין אלא שכל הקניות במו"מ נגדרים בדרכיהן ואין מדרכן לקנות בפה, ר"ל שהרוצה לקנות וליתן היכר להכנסה לרשותו אין מדרכו להכניסו לצורך זה לתוך פיו, וה"נ ביד הו"א דאין מדרך ההיכר להכנסה לרשות ליתן לתוך היד אלא לחצר או כלים לפי שאינה רשות חשובה בפ"ע אלא מדאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה כו' ילפינן דלענין מיקנא נמי חשיב מקום. ולענין זה, ר"ל לענין ההגדרה בדרכי הקונים כתב דאין למדין מגיטין דהתם לא שייך זה. ולפי"ז לבתר דאמר רבא כו' הכנסה ליד שפיר הוי כדרך הקונים וממילא קניא מטעם רשותו כחצרו. [ומה שכ' רש"י שם כאלו הגביה למעלה מג' יבואר ממ"ש להל]. ומה שנסתייע הקצוה"ח עוד ממ"ש השמ"ק בדף ל"א ע"ב ד"ה רב אשי ג"כ אינו מובן והתם מבואר נמי להיפוך. ז"ל השמ"ק רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה פרש"י כו' והקשו בתוס' כר דאין צריך שום רא' להביא [מדאמר רבא ידו של אדם כו'] דקניא לי' ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא וי"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתוב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלחה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותה אבל כשידה סמוך לארץ הו"א כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא עכ"ל. והבין הקצוה"ח דר"ל דעיקר הקנין שביד הגבהה היא, ובמה שכתב דמלטה מג' הו"א כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא היינו דהכיס בטיל אגב ארעא ואינו כמוגבה מן הקרקע. אבל א"א לומר כן, דהא השמ"ק לא נחית הכא לחלק בין גט לשאר קנינים, שהרי כתב דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו ג"ט מן הארץ, ושוה גט לשאר מילי, ואי תימא דיד דשאר קנינים מתורת הגבהה היא ולא מטעם רשות כחצר ה"נ בגט וא"כ לא אשכחן כלל קנין יד בתורת רשות והיכי אמרינן חצר משום יד איתרבאי הך יד דמתורת רשות היכא כתיבנא. וכ"ת דהא דאמרינן חצר משום יד איתרבאי הכי פירושו, דכשם שמצינו ביד דקניא מתורת הגבהה ואע"פ שהיא סמוכה לקרקע שאין החפץ מוגבה ג"ט מן הקרקע מ"מ מיקרי הגבהה משום דידו של אדם חשובה כמקום בפ"ע וכשהחפץ מונח עליה והיא נעשית בסים לו חשיב מוגבה על ידה, ה"נ חצר קני מה"ט שהחפץ מונח עליה והיא נעשית בסיסו והוי כמוגבה על ידה, א"כ שוב אין שום חילוק בין רשות דחצר להגבהה דיד והיינו הך. אע"כ דאין זו כוונת השמ"ק אלא כוונתו מבוארת דודאי קניינם של יד וחצר שוין ותרווייהו מתורת רשות ממש הן ולא מתורת הגבהה ויד למעלה מג' שוה לקנות כחצר, אלא דלמטה מג' בלחוד הו"א דבטלה אגב ארעא כלבוד כלומר שגוף היד נעשה כלבוד והלכך אינה כרשות בפ"ע לקנות מתורת רשות, [ולא שהחפץ נעשה כאינו מוגבה], ומדרבא שמעינן דחשובה כד' על ד' ואינה בטלה אגב ארעא וממילא גם למטה מג' הויא רשות בפ"ע וקניא כחצר מתורת רשות. ולענין גט נמי אי לאו דאמר רבא כו' הו"א דלמטה מג' בטלה אגב ארעא ואינה רשות בפ"ע והא דכתיב בידה היינו כשהיא למעלה מג' [וזהו שכתב השמ"ק שמא היינו דוקא כשמגביהו ג"ט רי"ל דאי לאו דרבא הוה אמינא הכי]. ומ"ש וההיא דקלחה שאני דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותה, בא ליישב דלא תיקשי ממ"ד בגיטין (דף ע"ח ע"א) קשורה אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת ע"ג קרקע הרי דלא בטלה לגבי קרקע כלבוד, והוא משום דכלי שאני ולא בטיל כלבוד אלא נשאר כרשות בפ"ע שהיו דופנותיה גבוהות מג' טפחים. ומ"ש רש"י וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום למיקני כאלו הגביהה למעלה משלשה כוונתו נמי דחשוב מקום בפ"ע למיקני מתורת רשות כחצר ואין היד עצמה בטלה כלבוד אגב ארעא כאלו הגביהה למעלה משלשה דאז ודאי רשות בפ"ע היא. [ועי' לעיל כוף אות כ"ב]. ונהי דהגבהה נמי איכא ביד אבל תורת רשות דחצר בודאי נמי אית בה וכמבואר להדיא ברש"י סנהדרין. ומתבאר דלהשמ"ק נמי יד וחצר שוין וידו נמי קונה שלא מדעתו כחצר בין לתוס' ובין לרש"י ודלא כהקצוה"ח

[כד] ולענין מה שהחלטנו למעלה (אות י"ז י"ט) דדוקא בהגבהה ומשיכה שנגדרו בדרכי הקנייה שייך למידן משום חסרון שאינו יכול להוציאו לפי שאין זה כדרך הקונים אבל יד וחצר אינם נגדרים בדרכי הקנייה והלכך אפילו באינו יכול להוציאו נמי יקנו, יש להעיר מדברי השמ"ק שהזכרנו שכ' דלהכי לא קני בפיו לפי שאין דרך קנייה בפה, אלמא דפיו נמי שהוא מתורת רשות כחצר כמו שבארנו נגדר בדרכי הקונים. אולם דברי השמ"ק בזה בודאי צ"ע, דהא אשכחן דזכיא לי' חצרו בכל מציאות דאתיין לה ואפילו במטבעות ומרגליות [אם הווה שימצאן] אע"פ שאין מדרכי הקנייה להניח