דבר אברהם - א קסד

שמשך מקצתו קנה למקצת הכיס מיהא ויקנה מה שבתוכו משום כליו, ונהי דמקצת מעות שבפנים לא קנה משום דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח ועוד דלפמ"ש לעיל י"ל דמקצת כים שבפנים אינו קונה גם לרב כמ"ש השעה"מ להרמב"ם, מ"מ מקצת מעות שבחוץ מיהא יקנה וקדים איסור גניבה לשבת. לא מיבעי אי סבר כר"י ומוקי לה בנסכא דודאי קשה אלא אפילו אי סבר כחזקיה ואפשר לאוקמי במטבעות קטנות מ"מ במטבעות נמי שייך לומר כן כנ"ל, ואפקיה דרך שוליו לא מהני בזה כמש"ל. ודוחק לומר דמטבע קטנה אין לחלקה לחצאין ומיקרי באין כאחד לפי שאין כאן הפסק אלא זמן מועט כעין שכתבו התוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא) בשם הריצב"א לענין חותך יבלת. (אך לפמ"ש לעיל לאות י"א) ביישוב דברי הרא"ש דעד כאן לא מהני משיכת מקצתו אלא כשכל החפץ מונח ברשות שהמשיכה מועילה בו אבל כשמקצתו מונח ברשות בעלים לא אין קושיא לרב]. אע"כ דביד וחצר נמי לא קני אם אינו יכול להוציא דרך פיו ומשו"ה לא קנה את המעות ע"י כליו עד שיוציא את פי הכיס ושבת וגניבה באין כאחד. והשתא שפיר י"ל אליבא די"מ כדאוקימנא דקושיות רב ביבי הוי רק לאוקימתא דרב אשי וס"ל נמי כשי' התוס' דידו קונה כחצרו ולא רק משום הגבהה, ומ"מ משני שפיר דאפקיה דרך שוליו דזה שייך גם ביד וחצר

ועפי"ז תתיישב קושיית מעכ"ת שהזכרנו למעלה (אות ג') על התוס' בב"מ שהקשו דלוקמי שהקנין הוא משום ד' אמות והקשה ע"ז מעכ"ת דא"כ אין איסור שבת וגניבה באין כאחד דמכיון שבא מקצתו לו' אמות קנה ולענין שבת אינו חייב עד שיצא כולו, ולפמ"ש ניחא דאע"ג דמקצת הכיס קנה משום ד"א מ"מ מה שבתוכו לא יקנה דנוקים לה בדאפקיה דרך שוליו ואינו יכול להוציא המעות כנ"ל. אך בר מן דין כבר נתבאר למעלה במה שיש בו די ליישב קושיא זו

[יט] אבל א"א לומר כן דיד וחצר לא יקנו בשביל שפי הכיס נמצא מחוץ להם ואינו יכול להוציא את המעות מתוכו, דתנן בב"מ (דף כ"ה ע"ב) מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו ואמרינן עלה תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הן אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי, והקשו הראשונים ז"נ דמ"מ תקנה לו חצרו ותירצו באופנים שונים, הרי דאפילו כשהוא מכוסה בגל חצרו קונה לו ואמאי גרע במה שהוא בתוך הכיס ואין הפה בחצרו הא מ"מ יכול הוא לקרוע את הכיס כמו שיכול התם לפקח את הגל **(הגה"ה. התוס' שם (ד"ה דשתיך תירצו דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל, וק"ק דהתינח בכותל משא"כ בגל שהמוצא נמי לא מצאה עכשיו אלא אחר שפקח מעליה את הגל א"כ נהי נמי דבשעה שהיתה מכוסה לא קנתה ליה חצרו מ"מ בשעה שפקח את הגל ונגלה שאז הווה הוא שימצאנו בעל החצר ליקדם קנין החצר לקניינו של מוצא. ויש לתרץ כגון דהשתא אינו משתמר, או שלא פקח את הגל מתוך חצרו של בעל הגל אלא מצד חצר אחרת דגם בשעה שנגלתה המציאה למוצא מכוסה היא מבעה"ב בחצרו ואינו הווה שימצאנה גם עכשיו, או שחפר את המציאה יחד עם העפר והוציאה באופן שלא נגלית בחצרו של בעל הגל, ועוד אפ"ל קצת דבהג"א בשם הראבי"ה תי' דחצרו קנה לו בדבר הבא לחצרו אחרי כן אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכוין לא המוכר למכור ולא הקונה ליקח לא קנה יעו"ש, ובשמ"ק ב"מ כתב וז"ל ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו ומה"ט ניחא הא דבעי במס' קידושין אי בעי' צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני לו חצרו אלא ש"מ דלא קני לי' חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל, אבל הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין (דף כ"ז) הקשו נמי דאי בעינן צבורין למ"ל אגב ליקני בחצר ותירצו דאצטריך בחצר שאינה משתמרת, ומזה משמע דלא ס"ל כתי' השמ"ק הנ"ל. ואולם בשי' התוס' י"ל שתפסו בדרך מכרעת דס"ל כהשמ"ק והג"א דכל שקדמה ביאת המטלטלין לחצר בלא קנין שוב אין חצרו קונה לו אח"כ דדוקא באותה שעה הראשונה שהם באים לחצרו הוא קונה אותם ולא אח"כ, אך בקונה את החצר והמטלטלין כאחד שאני דחצרו וקניינו באים כאחד וקונה. וכ"כ המח"א קנין חצר (סי' י"ד) דלא כהש"ך (סי' קצ"ח ור"ב) ועיי' בקצוה"ח, ובנתה"מ (ריש סי' ר"ב) דחה לדברי הש"ך וכתב דכוונה אחרת להם. ולפי"ז הוי קושיית התוס' רק על שעת קניית הגל וע"ז שפיר מתרצי שאינו הווה שימצאנו, אבל אח"כ כשנפקח הגל לק"מ שיקנה אז מתורת חצר שהרי החפץ היה מונח שם מקודם ואין חצר קונה כה"ג ואכמ"ל:)** ועיי' בב"מ (דף י"ב ע"א) זרק ארנקי בפתח זה כו' מתגלגל קאמרת כו' וכן יש להוכיח קצת מתוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה ואי) וז"ל ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פי' בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י כו' וריצב"א מפרש כפי' רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקו ולהביא דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגיד ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ טלית חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג העמוד והגביה חציה שע"ג קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה שאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה עכ"ל. ונראה פשוט שאם יכול זה לסגור את פיו בכדי שלא יוכל בעל הכוש להוציא מפיו השתא נמי לא מיקרי כבר יכול לנתקו אע"פ שעדיין הפה פתוח שהרי בידו לסגור ושלא להניחנו, וצ"ל דהא דקרו ליה התוס' יכול לנתקו מיירי כשאין הלה יכול לסגור את פיו ולמנוע את ניתוקו, ר"ל דקושיית התוס' היא מנ"ל להש"ס דלא מיירי כשתחבו מרצונו ולמיפרך דילמא מרצונו מיירי ואפ"ה לא קנה מיד משום דמיירי כשזה יכול לנתקו ואין הנה יכול למונעו. וכיון שכן הנה נראה מזה דבחצר ויד אין חסרון במאי דאפקיה דרך שוליו ואינו יכול ליטלו, דאל"כ ק"ו הוא שלא יקנה כאן דמ"ל אם הוא בפיו הא מ"מ אינו יכול ליטלו ולא עוד אלא שחבירו יכול לנתוק ממנו. (ויש לפלפל עוד ע"ד סייעתא זו ולא ראיתי להאריך בזה]. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי משני דאפקיה דרך שוליו אכתי ליקנו ליה כליו דאותו מקצת כלי שהוציא הוי שלו אי משום הגבהה אי משום יד אי משום משיכה

ועוד דאפי"ת דעל יד וחצר נמי שייך לשנויי דאפקיה דרך שוליו מ"מ עדיין לא הונח לנו לרש"י ולהי"מ, דרב ביבי פריך רק לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד ולדידיה איצטריך לאוקמי דאפקיה דרך שוליו, ומשמע דלחזקיה דס"ל אגד כלי לאו שמיה אגד הוה ניחא ליה לרב ביבי אפילו אם הוציאו דרך פיו, ואמאי הרי מיד שיצא מקצת הכיס קנה ואין איסור שבת וגניבה באין כאחד דאיסור גניבה קדים דמדנפיק מקצת מטבע קנה משום כליו ולענין שבת אינו חייב עד שתצא כל המטבע. בשלמא להרא"ש והרשב"א דס"ל משיכה בכליו של מוכר מהני וסבר רב ביבי דלא קנה מקצת הכיס היוצא עד שיצא כולו כשמואל דמשיכת כולו בעינן [או גם כרב אלא