דבר אברהם - א קסג

פשיטא]. וכן בסנהדרין שם דף כ"ה גבי ארא, ואמרינן התם עוד הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גזלן דאורייתא הוא לא נצרכה אלא למציאות חש"ו מעיקרא סבור כו' א"נ מפני דרכי שלום בעלמא

ומה שהקשה הקצוה"ח מאביי ורבא דאמרי הגבהה קונה בכל מקום ונכללה בזה גם הגבהה שע"י כחו ומשמע שקונה גם ברשות מוכר, לפמ"ש ליכא למידק מזה מידי, דבאמת שוה מוגבה מכחו למגביהו בידו לקנות בכ"מ אלא דבסופו לנוח ברשות מוכר ליתא להגבהה מעיקרא והוי כלא הוגבה. ונתבאר שדברי הרשב"א ז"ל נקיים מכל השגה ודלא כהקצוה"ח שדחהו בהחלט

ואיידי דאיירינן בסוגיא דחולין אודיע לכ"ת מה שראיתי דבר תימה ביש"ש שם (פי"ב סי' ט') שהביא מסקנת הגמ' בפירי חדתי וכדפי' רש"י דלהכי טריף אקן כי היכי דליקנינהו לוי בר סימון משום חצרו ומקשה על הרא"ש בב"מ שהוכיח מסוגיא זו דהגבהה מכחו הוי הגבהה לקנות והרי לאו מטעם הגבהה כלל הוא קונה אלא חצרו הוא דקניא ללוי. ודבריו מרפסן איגרי דהוכחת הרא"ש אינה ממסקנא אלא מההו"א דקאמר הש"ס אי למיקנא כו' וכדפירש"י שהוא משום הגבהה ומזה הוכיח דמוגבה מכחו הגבהה היא וצע"ג. (ועיי' בסוף הסימן במלואים אות ב')

ענף

[יז] ועתה נשובה לדברינו דאוקימנא לשי' הי"מ והרמב"ם מכללם דקושיית רב ביבי הוי רק אליבא אוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה מג' וקיבלו דאית ביה גם קנין יד שהיא כחצרו, ולפי"ז מאי דמשני כגון דאפקיה דרך שוליו ומשו"ה לא קני לפי שאינו יכול להוציא ממנו את כמעות קאי גם על קנין יד. אבל לכאורה קשה דסברא תמוהה היא לומר דמשום שאינו יכול להוציא בשביל שפי הכיס חוץ לחצר ויד מיגרע קניינם של יד וחצר. ויותר מזה יתברר לן דלא שייך לומר כן לכשנעמוד על עיקרא דהך סברא שאינו יכול להוציא. דהנה לענין משיכה נמי חידוש הוא וטעמא בעי מה בכך שאינו יכול להוציא הא מ"מ משך ומה זה מגרע את המשיכה, ותו שהרי יכול הוא לקרוע את הכיס ולהוציא ומאי האי דדחיק הש"ס למיפרך דאיכא מקום חלמא דאי בעי מפקא לה ופירש"י מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא דע"ז מצי לשנויי דלית ליה חלמא [כגון שהוא מעור אחד וכדומה], עדיפא הו"ל למיפרך שיכול הוא לקרוע את הכיס מאיזה מקום שירצה, דבמאי עדיפא התרת התפירות של מקום חלמא מקריעת גוף הכיס, וכ"ת שיפסיד את הכיס מה בכך יפסיד ויפסיד ומאי שייטא היא לקנין הרי מ"מ יכול הוא להוציא את המעות והויא הוצאה מרשות הבעלים ומשיכה מעלייתא מיקרי ואמאי מהדר הש"ס בתר חלמא. ע"כ ברור לענ"ד שיסוד הדבר הוא משום דמצינו דמשיכה נגדרת בגדרי מנהג בני אדם ודרך משיכתן ואמרינן בה דברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה וכן גם הגבהה נגדרת בזה, עיי' תוס' ב"ק (דף צ"ח ע"א ד"ה וה"מ) ועיי' פנ"י כתובות (דף ל"א ע"ב) על תוס' ד"ה רב אשי, מה שאינו בשאר קנינים, ומזה חזינן דאין משיכה אלא כדרך המושכין דוקא והלכך הכא נמי כשאינו יכול להוציא אינו קונה שאין זה כדרך המושכין וכמו"כ אם אינו יכול להוציא אא"כ יקרע את הכיס ויפסידנו נמי לא הוי כדרך המושכין שאין זה דרך בנ"א להפסיד את הכיס, משא"כ במקום חלמא שאינו מפסיד את הכיס כדאמרינן בקידושין (דף ל"ב ע"א) דעבד ליה בפומבייני ס"ל להש"ס דזה הוי שפיר כדרך המושכין. וכ"מ מחי' הר"ן לשבת וז"ל דאי בעי מפקע ליה ושקיל פי' בלא פסידא דכיס עכ"ל. נמצא דאין זה שייך אלא במשיכה והגבהה ולא ביד וחצר שאינם נגדרים בגדרי מנהג בנ"א. ובתוספת ביאור י"ל דכבר כתבנו דעיקרן של משיכה והגבהה הוא משום דהוו כעין הוצאה והכנסה לרשות אבל אינן הכנסה גמורה דא"כ הוו יד וחצר ממש, ומשו"ה כיון שאינו יכול להוציא כדרך המושכין לא דמיא כ"כ להכנסה, אבל ביד וחצר דהוו הכנסה גמורה לרשותו מה בכך שא"י להוציא אלא בקריעת הכיס הא מ"מ מונח הוא ברשותו ודרך הקונים לא שייך כאן כנ"ל

מיהו לרש"י ז"ל אע"פ שפי' להדיא דקושיית רב ביבי הוי גם לאוקימתא דרב אשי ניחא דאזיל לטעמיה בכתובות (דף ל"א ע"ב) רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כדי על ד', וכתב רש"י ז"ל וכי היכי דלענין שבת חשיב מקום למיקני כאלו הגביהה למעלה מג', והקשו עליו בתוס' דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא, ובשמ"ק שם (דף ל"א ע"א ד"ה דאי בעי) כתב לדעת רש"י דאין למדין מגיטין לדרכי הקניות ולא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה, ולפי"ז אין קניינה של יד בשאר קניות מתורת רשות כחצר אלא משום הגבהה לחוד. עיי' בקצוה"ח (סי' רס"ח סק"ב) שהביא ג"כ לדברי השמ"ק אלו ותפס כן בפשיטות בדעת רש"י וכ"כ במגיני שלמה מובא בפנ"י כתובות שם וכן תפס הגרעק"א ז"ל בתשובות החדשות (סי' צ"ב). והקצוה"ח שם הוסיף להביא עוד מ"ש השמ"ק שם (דף ל"א ע"ב ד"ה רב אשי) דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתוב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקניא מדין רשותו, וע"ז בנה דיק דלשי' רש"י חצר קונה משום רשות ויד משום הגבהה לחוד. וכיון שכן דלרב אשי נמי קצין הגבהה הוא דאית כאן שפיר שייך לשנויי דאפקיה דרך שוליו. אבל לאידך רבוותא והרמב"ם מכללם דאוקימנא אליבייהו דקושיית רב ביבי הוי לאוקימתא דרב אשי וקשה, אם לא דנימא דבהא נמי ס"ל כרש"י ופליגי אתוס'

[יח] אמנם נראה דביכו"כ מוכח מכאן לשיטת רש"י והי"מ דביד וחצר נמי שייך הך סברא שאינו יכול להוציא בכדי לבטל את קניינם, דגם לשי' רש"י אליבא אוקימתא דרב אשי שהקנין הוא משום הגבהה יקשה מאי משני הש"ס דאפקיה דרך שוליו הרי אין חסרון זה דהוצאה דרך שוליו שייך אלא בנוגע למעות שבתוכו ולא להכיס עצמו כמובן ובודאי לרב אשי קונה מן הכיס אותו מקצת היוצא בקנין הגבהה שבידו אע"פ שהוציאו דרך שוליו, וא"כ נהי נמי דמטעם הגבהה אינו קונה למעות משום שא"א להוציאן מ"מ כיון שכבר קנה את הכיס שוב יקנה גם את המעות שבתוכו משום כליו. זהו מה דקשה לשיטת רש"י שפי' להדיא דהקושיא היא גם לרב אשי. אולם גם לאידך רבוותא דקיימי בשיטת הי"מ נמי קשה אפילו תימא דרב ביבי פריך רק לפי אוקימתא דצידי רה"ר או דרבינא שהקנין הוא משום משיכה, שהרי מ"מ לדידהו דס"ל דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני בע"כ צ"ל שקנה אותו מקצת כלי היוצא כמש"ל וא"כ שוב יקשה כנ"ל מאי משני דאפקיה דרך שוליו שאין דין משיכה למעות שבתוכו מ"מ יקנה משום כליו. וכן יקשה לכו"ע לרב אשי גופיה לפי מה שפירש"י דלדידיה נמי מיירי כשבא לידו מקצת מקצת כלישנא דברייתא היה מגרר כו' היאך שבת וגניבה באין כאחד, דאפילו תימא דסבר כחזקיה דאגד כלי לא שמיה אגד ומצי לאוקמי במטבעות ולא בנסכא מ"מ מטבע נמי בע"כ הרי יש לה איזה אורך ומכיון שיצא מקצתה לחוץ קונה אותה משום כליו ולענין שבת לא מיחייב עד שתצא כולה, דאפילו אי אגד כלי לאו שמי' אגד מ"מ החפץ עצמו צריך הוא להוציא כולו לענין שבת אליבא דכו"ע, וליכא לשנויי דאפקיה דרך שוליו שהרי בכליו אין זה חסרון. וכמו"כ יקשה לרב דס"ל דלא בעינן משיכת כולו ובכל דהו סגי האיך יפרנס ברייתא דמגרר, שאם יהא הקנין משום יד או הגבהה יקשה כנ"ל כמו לרב אשי ואם משום משיכה נמי יקשה דמיד