דבר אברהם - א קס

נמצינו למדין דהגבהה נמי בעיקרה לא מהניא ברשות מוכר אלא שבפועל אינה ברשות מוכר כמ"ש, והיא נקודה נפלאה לענ"ד

וכן משמע מחי' הרמ"ה ב"ב פ' הספינה, (סי' כ"ו) וז"ל והגבהה קונה בכ"מ דכיון דאגבהה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בנויה ועייליה לרשותא דנפשיה דאי למ"ד חצר משום יד אתרבאי לא תהא ידו קלה מחצרו כו' שאין לך דבר נכנס לרשותו של אדם יותר מהבא בידו עכ"ל. ביאור לדבריו דאע"ג דלא בעינן בהגבהה שיהא מונח בידו ממש דא"כ קנין יד הוא מ"מ כחו נמי חשיב כרשותו. ובזה ניחא מה דתמוה בדבריו דמסתייע דלמ"ד חצר משום יד לא תהא ידו קלה מחצרו, והוא פלא דתלי תניא בדלא תניא. ולהנ"ל יונח דמדמי כחו לרשות חצרו, ועדיין צ"ע. ועי' בס' כלילת שמואל וערך הגבהה) ודוק כי קצרנו בזה

ולרבנו משולם שהוא המפרש שקונה את הפיל בהגבהה שקופץ לזמורות לא ברירא לי אם חולק הוא על הרשב"א בעיקר ענין ההגבהה ברשות מוכר שבררנו למעלה או לא. עכ"פ הרי שפתי הרשב"א ז"ל ברור מללו כמ"ש

נמצא לפי"ז דהגבהה בכליו של מוכר אע"פ שהוא כמוגבה מכתו של לוקח גם בהיותו בכלי של מוכר מ"מ לא מהני אפילו להטעם הראשון של הי"מ דמ"מ נשאר הוא בודאי ברשות המוכר בכליו. והנך רואה שהרמב"ן ז"ל כשדחה דברי הי"מ כתב וז"ל אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר עכ"ל, ומדה זכיר גם הגבהה משמע דלשיטות הי"מ הגבהה נמי לא מהניא בכליו של מוכר ובא להוציא מדעתם זו. נמצא דאפילו נימא בסוגיין דמגרר שהקנין הוא משום הגבהה מ"מ עדיין אנו צריכין לקנין הכיס כי היכי דלא תיהוי הגבהה בכליו של מוכר וא"כ שוב מוכח דיש גניבה לחצי חפץ

אך לפי"מ דמסקינן דלהי"מ הגבהה נמי לא מהניא בכליו של מוכר יקשה לן טובא מהא דב"מ (דף מ"ד ע"א) הגביהה ונטל ממנה רביעית אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ע"מ ליטול אע"פ שלא נטל, והרי בשליחות יד צריך קנין לאותה מקצת ובמה קנה את הרביעית כיון שלא הגביהה אלא ע"מ ליטול רביעית ולא ליטול את גוף החבית הויא לה הגבהה בכליו של מוכר ולא קני כלל. וצ"ל לדידהו שהגביהה ע"מ ליטול את החבית ורביעית מן היין וצ"ע

אמנם בשמ"ק ב"ב (דף פ"ה ע"ב ד"ה לא בכליו של מוכר) משמע דהגבהה לכו"ע קונה בכליו של מוכר עיי"ש. וצריך תלמוד גדול

[טז] אחרי כתבי כ"ז ראיתי בקצוה"ח (סי' רע"ג סק"ד) שהביא דברי הרשב"א קידושין והבין בהם שכוונתו דהגבהה בידו ממש מהניא אפילו ברשות מוכר אבל במוגבה מכחו לחוד כההיא דפיל לא מהני אלא ברשות לוקח או בסימטא ולא במקום שאין לו רשות. וע"ז כתב דנראין דברי הרב ר' משולם דהא אשכחן בהאי דזיל טרוף אקן כי היכי דליגבינהו ולקנינהו, והתם נמי היונים מוגבהין מכחו בשובך שהוא של בעל היונים. וכן נראה דעת התוס' כ' הגוזל (דף צ"ח) שהקשו בהא דאמרו בדוחף מטבע לים בדאדיי' אדויי פטור והקשו דאמאי פטור הא ה"ל הגבהה מכחו וחלקו בין הגבהה דרך ירידה לדרך עליה, ותיפוק ליה דהתם הגבהה שהוגבה מכחו היה ברה"ר. וכן במה שהקשו שם מעני המנקף בראש הזית דאינו אלא מפני דרכי שלום והא ה"ל הגבהה מכחו, ושם גמי ברשות בעל הזיתים הוא. אלא ודאי דס"ל לתוס' דכל הגבהה הן שבידו הן במוגבה מכחו נמי. הוי כדין הגבהה שקונה בכ"מ. וכן משמע מהא דאמרו אביי ורבא פ' הספינה (דף ע"ז) משיכה קונה בסימטא הגבהה קונה בכל מקום, וכיון דהגבהה שמוגבה מכחו נמי בכלל הגבהה היא הרי היא בכלל דברי אביי ורבא שאמרו הגבהה קונה בכל מקום. וא"כ גבי פיל נמי כיון שהוא מוגבה מכחו מעל הארץ הרי הוא קונה אפילו באויר חצרו של מוכר וכדינא דהגבהה קונה בכ"מ עכ"ד

אבל אחר בקשת המחילה מרבנו הקצוה"ח אמינא דאגב חורפא לא דק בכוונת הרשב"א ז"ל. דלפי הבנתו בדבריו שתילדתה היא שהתוס' בב"ק דמחלקו רק משום דרך עלייה ודרך ירידה פליגי על סברת הרשב"א נמצא שדברי הרשב"א ז"ל עצמו סותרים זא"ז, שהרי בתי' לב"ק הקשה ג"כ כקושיית התוס' ותירץ נמי ע"פ חילוקם דדרך עלייה ודרך ירידה וא"כ קשה מדידיה אדידיה. אלא ודאי דאין כוונת הרשב"א כל עיקר לחלק בין הגביהו בידו ממש ובין הגביהו ע"י כחו ותרווייהו באמת בחדא מתתא מחית להו, ולא נתכוין כלל לומר שאין הגבהה כזו שע"י כחו מועילה אלא במקום שיש לו רשות ולא ברה"ר ורשות מוכר אלא כוונתו כמ"ש. ולא עוד אלא שמדברי הרשב"א במקומם מוכרח ההיפוך מהבנת הקצוה"ח, שהרי מתחלה הביא פירש"י דהגבהה דחבילי זמורות היא שמעלה את הפיל על הזמורות ולפירוש זה נמי לא הוי אלא מוגבה מכחו שמכחו הוא עולה על הזמורות ולאו הגבהה בידו ממש, דאפילו אם יאחז באבר של פיל בשעה שהוא על הזמורות אין זו הגבהת ידו ממש כיון שאין בו כת להחזיקו למעלה אי לאו חבילי זמורות כמובן, ומ"מ לא הקשה ע"ז הרשב"א מידי מצד הגבהה ברשות מוכר דלא מהני מוגבה מכתו, והא דהקשה הרשב"א על רש"י מביטול הזמורות לקרקע ענין אחר הוא כמבואר למעיין ואין להאריך בון. ורק על רבנו משולם הוא דמקשה לפי שהפיל נמצא רק באויר וסופו לנוח משא"כ לפירש"י דאע"ג דאינו תופסו בידו מ"מ אין סופו לנוח. וליכא למימר דמשו"ה לא הקשה על פי' רש"י משום די"ל שהיו הזמורות של לוקח והוי כברשותו, דז"א שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ש"מ שבטלו כלים אצל הרשות ואינם כרשות לוקח בפ"ע וא"כ בכה"ג נמי נשאר הגבהה מכחו ברשות מוכר ולא תיהני, אלא ודאי דאין הרשב"א ז"ל מחלק כלל בין הגבהה דידו ממש ובין מוגבה רק מכתו ולא עדיפא זו מזו, דגם בהגבהה בידו ע"כ לא מיירי שתופס כל החפץ בידו דא"כ אין זה ענין הגבהה אלא יד ממש שהיא דאורייתא והגבהה אינה אלא דרבנן, כמבואר בתוס' ע"ז (דף ע"א ע"א ד"ה פרדשני) ויעוי' בחי' הרמב"ן קידושין (דף כ"ה ע"ב) ובר"ן שם דהגבהה היא ענין משיכה, וע"כ לא צריכין לקנין הגבהה אלא כשתופס בידו רק מקצת והשאר בולט לחוץ דאותה מקצת שבידו הוא קונה משום יד ממש והשאר הבולט קונה משום הגבהה, ולכן ס"ל להרשב"א דמוגבה מכחו לא גרע מהגבהה בידו כשבולט ממנה ולחוץ דגם מקצת הבולט לא הוי יותר ממוגבה מכחו, וכשם שהגבהה זו בבולט מידו אע"פ שאינה הכנסה גמורה לרשותו מ"מ יש בה אופי של הגבהה שעניינה כעין הכנסה לרשותו כמ"ש בשם הרמ"ה ומשוה"ט מהני נמי ברשות שאינה שלו כמש"ל ה"נ מוגבה מכחו כיון דחזינן דמיקרי הגבהה מכלל דהוי כעין הכנסה לרשותו מהני ברשות שאינה שלו מה"ט. ועיקר קושיית הרשב"א על רבנו משולם בחצר המוכר הוי רק מצד אויר שסופו לנוח דהוי כנח ע"ג קרקע דזה לא מיקרי כלל עקירה מרשות בעלים והכנסה לרשות קונה. דכיון דכל עיקרה של הגבהה כעין הכנסה לרשות לוקח הוא האיך נאמר הכא דכשהוא באויר נידון כעין הכנסה לרשות לוקח והרי אויר זה שהפיל נמצא בו עכשיו מקום קניינו של מוכר הוא שיכול הוא לקנות בו, והרי ק"ו הוא ומה אם היה הפיל של הפקר היה נקנה לבעל החצר משום אויר חצרו עכשיו שהוא שלו אינו דין שאינו יוצא מרשותו בשבילו, והרי זה דומה כמושך ע"ג ארעא סמיכתא דמוכר. ואין זה שייך אלא כשאינו אוחזו בידו דסופו לנוח משא"כ כשאוחזו ואינו מניחו ליפול למטה הרי אותו אויר אע"פ שהוא אויר חצרו של מוכר אינו קונה לו למוכר דאין סופו לנוח ודמי כמפסיק מידי כמש"ל, וכיון דלא הו מקום קניינו של מוכר שפיר הו"ל לגבי לוקח כעין הכנסה לרשותו וקני. ולפי"ז מגביה בידו או ע"י כחו שניהם שוין הן דגם במגביה בידו ממש ברשות מוכר אם מקצת החפץ סופו ליפול דהוי כנח אה"נ דאותו מקצת אינו קונה כמש"ל דנתקו מע"ג עמד