דבר אברהם - א קנט

דצידי רה"ר שהקנין הוא משום משיכה. ולהלן יבואר בעז"ה דלרש"י נמי ניחא

ענף

[טו] ואכתי אפשר לומר דלפמ"ש דס"ל לרב ביבי כאוקימתא דרב אשי שצירף ידו איכא גם קנין הגבהה כמ"ש רש"י ד"ה דרך שוליו דלא קנה בהגבהתו, והרב הרש"ש הגיה בהמשכתו אבל אין צורך בזה דרש"י נתכוין לאוקימתא דרב אשי ובזה איכא הגבהה כשיטתו בכתובות כמו שיובא להלן, וכן הבין את דבריו הרשב"א ז"ל בתי' לשבת וז"ל ואס"ד אגד כלי כי' כתב רש"י ז"ל כו' ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ דצירף ידו למטה מג' וקבלה ולפי דבריו הכי פירושה קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקיבלו הוא בידו כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה עכ"ל וא"כ שוב אפשר לקיים דברי כ"ת דאין גניבה לחצי חפץ ולא קנה את הכיס ומ"מ מהניא ההגבהה אפילו בכליו של מוכר דהגבהה קונה בכ"מ ולא עדיפי כליו של מוכר מחצרו, ועד כאן לא סברי הי"מ דבכליו של מוכר לא מהני אלא במשיכה, דכמו שאינה קונה בחצר המוכר ה"נ אינה קונה בכליו דכחצרו דמיין, כדמוכח בב"מ (דף ט') וכמ"ש הרמב"ן בב"ב להדיא בטעמן של הי"מ, אבל בהגבהה שקונה בכ"מ לא. ואולם יראה ני דזה תלוי לכאורה בשני הטעמים שהביא הרמב"ן ביסוד שיטת הי"מ, הטעם הא' כמ"ש דהוי כחצר המוכר וטעם ב' כתב וז"ל ועוד טעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומם וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה עכ"ל. ונראה דלטעם הראשון ודאי הגבהה קונה בכליו של מוכר כנ"ל, אבל לטעם השני ה"ה בהגבהה דאינה קונה שהרי לא הוגבהו כלל אלא עומדים במקומם וכמו דקרו להו במשיכה שאין זזין באורך ה"נ בהגבהה אין זזין בגובה

ולכאורה היה אפשר לדחות ולומר דאפילו לטעם השני הגבהה קונה בכליו של מוכר, שהרי אין עיקר ענין ההגבהה להגביה את החפץ ממקום שהיה מונח כי היכי דנידון בה לומר דכיון שמונה בכלי הרי הוא במקומו הראשון אלא עיקר ההגבהה הוא שיהא החפץ מוגבה מעל הקרקע מכחו ואפילו לא הגביהו כלום יותר ממה שהיה מוגבה מקודם נמי סגי, כדאמרינן בב"מ (דף ט' ע"א) בטלית שחציה מונחת ע"ג עמוד מכיון שנתקה חשיבא הגבהה אע"פ שלא הוגבהה יותר, ויותר מזה כתבו התוס' שם ובב"ק (דף צ"ת ע"א) דאפילו דרך ירידה הוי הגבהה, וא"כ ה"נ בהגביה בכליו של מוכר מאי איכפת לן במה שמונח במקומו הראשון בכלי כמו שהיה מ"מ הרי מוגבה הוא מכחו באויר מעל לקרקע ואלמלא כחו של מגביה היה נופל למטה ומשו"ה שפיר קונה

אבל כ"ז אינו ובין לטעם הראשון ובין לטעם השני נראה דלא מהניא הגבהה בכליו של מוכר כמו במשיכה למאן דס"ל, והוא מתבאר לן עפי"מ שעמדנו בעז"ה מדברי הראשונים ז"ל על דבר נכון בקנין הגבהה במה שקונה בכ"מ אע"פ שמשיכה אינה קונה שם. והנה בפשוטן יובנו הדברים שהוא משום יתרון וחשיבות של קנין הגבהה דמשום שהוא קנין עדיף לא בעי הוצאה מרשות בעלים, משא"כ משיכה שהוא קנין גרוע ממנה. אבל אין הדבר כן. דבאמת בין משיכה ובין הגבהה בעיקרם אינן מועילין ברשות מוכר דשניהן הוצאה מרשות בעלים בעו דזהו כל אופיין של קנינים וכל זמן שעודנו ברשותם לא הוי קנין כלל, אלא שחלוקין הן באופן פעולתן ועשייתן דבמשיכה שמושך ע"ג קרקע הוא נידון כמונח ברשות בעלים עד שיוציאנו מרשותם ובהגבהה מכיון שהגביהו מעל הקרקע חשיב כנעקר מרשות הבעלים. וכ"כ הסמ"ע (סי קצ"ז סק"ג) וז"ל הגבהה קונה בכל מקום הטעם משום דאף אם הוא ברה"ר או ברשות המוכר מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאלו מונח בביתו עכ"ל וכן גם במוגבה מכחו הוא נידון כאלו בא לרשותו. אבל אלו היה מונח גם בשעת הגבהה ברשות הבעלים בודאי היתה רשות הבעלים מעכבת את קניינה כמו במשיכה, אלא דמכיון שפקרו מן הקרקע אינו מונח עוד ברשותם אלא ברשות קונה שאוחזו בידו [או מכחו] ואע"פ שהוא באויר חצרו של מוכר הרי אין סופו לנוח ומשו"ה אינו חשוב בשבילו כמונח ברשותם. ודברים אלו מפורשים ברשב"א קידושין (דף כ"ו ע"א) א"נ בחבילי זמירות כו' וז"ל וי"מ שהזמורות מאכל הפילין והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה וה"ה להגבהה מחמתו כו' וקשיא לי אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח והא קיי"ל דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן ליה עכ"ל. הנך רואה שאם גם אחר ההגבהה נשאר החפץ עדיין ברשות בעלים לא מהניא מידי ועיקר ההגבהה הוא להגביה מכחו ולא יהא סופו לנוח ברשות הבעלים דאז יצא מרשות מוכר, ואי משום איירי של מוכר שהחפץ נמצא בו היכא שאינו אוחזו כולו בידו אלא בולט מידו ונחוץ הרי הוא אויר שאין סופו לנוח, ואע"ג דאיבעיא דלא איפשטא היא באויר שאין סופו לנוח אם כמונח דמי או לא י"ל דכמו דאמרינן התם דהיכא דמפסיק כלי ודאי לאו כמונח דמי ה"נ באוחזו מלמעלה ואינו מניחו ליפול הוי כמפסיק כיון שכת אחר מעכבו מלנוח. ועיי' בב"ב (דף פ"ה) כגון שהיתה קלתה תלויה בה ועיי' מה שכתבנו לעיל (אות ה')

ותוספת ביאור אנו צריכין לדברי הרשב"א. דהתוס' בב"מ (דף ט' ע"א ד"ה הואיל) גבי טלית שחציה ע"ג עמוד והואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו הקשו דמשמע דאם נתקה קונה משום שעל ידו הוגבהה ומאי שנא העני המנקף בראש הזית וכו' ותירצו דשאני הכא שתופס בידו אחד מן הראש א"נ הכא איירי כשניתק מן העמוד אינו ארוך כ"כ שיגיע ראשו השני לארץ. הנה מבואר דבשאינו אוחז בידו ונופל לארץ אינו קונה והוא לכאורה כדברי הרשב"א שאנו עסוקין בהם. אבל באמת אינו כן דהרשב"א מטעמא אחרינא אתי ענה ולא קרב זה אל זה, שהרי הרשב"א גופיה בב"ק (דף צ"ח ע"א) גבי הזורק מטבע שנ חברו לים כתב דכל שהוא דרך עלייה קנה אע"פ שאינו תופס בידו וסופו ליפול, וה"נ בפיל דרך עלייה הוא שהפיל מגביה א"ע למעלה בשביל הזמורות, אלא עיקרא דמילתא הוא דבמה שיפול לארץ יש בו שני חסרונות, חדא שאין זו דרך הגבהה כלל כמ"ש התוס' ועוד דכיון שסופו לנוח ברשות הבעלים עדיין לא יצא מרשותם גם בשעה שהוא מוגבה, דכיון דרשות זה יש לו זכות קנין להמוכר שיכול לקנות את החפץ שנמצא באוירו האיך יקנה להמגביה ליחשב כברשותו ולדרך זו האחרונה נתכוין הרשב"א בקידושין ודייק לומר דעומד באויר חצרו של מוכר דוקא ולא משום חסרון דסופו ליפול מצד עצמו בלחוד כחסרון בעיקר דרך ההגבהה שבנוגע לזה אין נ"מ אם יפול ברשות מוכר או ברשות אחר. והלכך במה שנוגע לעיקר דרך ההגבהה שפיר החליטו התוס' והרשב"א בב"ק דגם בסופו ליפול מיקרי הגבהה דמ"מ כל כמה דלא נפל מוגבה הוא, ולכן במגביה שלא ברשות הבעלים דבהכי עסקינן התם במציאה שאין כאן עיכוב רשות הבעלים שפיר אמרינן דכיון שהוא מוגבה קנה דההגבהה מצד עצמה הגבהה מעלייתא הויא, אבל ברשות הבעלים דאיירי ביה הרשב"א שאני דנהי נמי דבעצם מעשה ההגבהה אין כאן חסרון דמיקרי מוגבה מכחו מ"מ הרי הוי הגבהה ברשות בעלים כיון שהוא באוירם וסופו לנוח בחצרם שהוא מקום קניינם משו"ה באמת לא קנה התם לטעם הנ"ל. ולפי"ז יצא לן דגם בנתקו מע"ג עמוד הא דקנה בשסופו ליפול לארץ היינו דוקא שלא ברשות מוכר אבל ברשות מוכר לא: