דבר אברהם - א קנז

דקנה מקצת היוצא וצא מה שבפנים, ובדעת הראב"ד שהשיג עליו במקומו אין להכריע אי ס"ל כהרא"ש והרשב"א דלא קנה כלל או כרש"י דקנה מקצתו, ומ"מ שפיר השיג משום דבמו"מ דביה איירי הרמב"ם א"א לומר שקנה מקצתו כמש"ל דטעמא אחרינא איכא משום קפידת קונה או מקנה כמו כור בל' כו' אבל מצד מעשה הקנין עצמו אפשר דמודה הראב"ד דמקצת מיהא קני. עכ"פ בזה שוין שוין הם רש"י והראב"ד והרשב"א והרא"ש דמה שבפנים לא קנה ויש לתמוה על המחבר שסתם את הדברים

ולפמ"ש השעה"מ (פ"ג מהלכות גניבה) דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דבמשיכת כל דהוא לסימטא סגי אלא במושך מרה"ר אבל לא מרשות מוכר, יש להשוות בזה דעת רש"י והרשב"א והרא"ש עם דעת הרמב"ם, דמרה"ר אפשר דמודו שקנה כולו כהרמב"ם שאין הוכחה נגד זה מדבריהם, אבל במושך מרשות מוכר ס"ל להרמב"ם נמי כרש"י דמה שבחוץ קנה ומה שבפנים לא קנה. וא"כ להרמב"ם נמי איכא לאוקמי קושיית רב ביבי ופירוקא דש"ס לאוקימתא דקנין משיכה כרש"י

ובכדי שלא יהיו דברי השעה"מ במה שחילק בין מושך מרה"ר למושך מרשות מוכר כגזירה גרידתא בלא טעמא בסברא אחרי ששתי הרשויות הללו שוין זל"ז לענין שאין המשיכה מועילה בהן ולמה חלוקין הן בזה, אמרתי למאן דדריש פנים מסבירות דיש להסביר קצת. דענין המשיכה ביאר הרמ"ה ז"ל שהיא עקירת הדבר ממקומו ומרשותו הראשון והכנסה לרשות הקונה כמ"ש בארוכה בחי' לב"ב (פ' הספינה סי' כ"ו). וז"ל בקוצר ומשיכה קונה בסימטא כו' כיון דאית ליה לכל חד מינייהו רשותא לאנוחי בה מידי כי משיך לה מדוכתא דאוקמא מוכר בגווי' לדוכתא אחרינא דאיה לי' רשותא נמי ללוקח לאוקמה בגוה דהוה לה כמאן דעייליה לרשותא דנפשיה כו' דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה מדוכתא בלחוד הוא דקניא אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח עכ"ל. ועי' בתוס' קידושין (דף כ"ה ע"ב ד"ה בהמה גסה) מה שכתבו בשם הר"ר חיים כהן. והנה במושך ברה"ר דלא מהני יש להסתפק אם משום חסרון עקירה הוא דכיון דמעיקרא לאו ברשותו הוה מנח אין כאן עקירה, או דילמא עקירה שפיר הויא דמ"מ עקר לי' מדוכתא דהוה מנח בי' ע"י המוכר אלא דהכנסה לרשות לוקח אין כאן. ונראה דודאי ברה"ר נמי הוו כעקירה מרשות מוכר אלא דהכנסה לרשות לוקח ליכא. דהנה ענין ההגבהה נמי משום עקירה והכנסה הוא כמשיכה ומ"מ מהני ברה"ר משום שאין לך דבר נכנס לרשותו של אדם יותר מהבא בידו כמ"ש הרמ"ה שם, וביותר יתבאר הדבר לפנינו מדברי הרשב"א קידושין גבי הגבהת פיל בחבילי זמורות. אילם מעם זה דהגבהה דאין לך דבר נכנס כו' לא יספיק אלא לענין ההכנסה לרשותו דמשום דאוחזו בידו אפילו ברה"ר נמי הוי הכנסה אבל מה יועיל לענין עקירה מרשות מוכר אם נאמר דכל שמונח ברה"ר אין כאן עקירה מרשות. אע"כ דעקירה הוי גם ברה"ר אלא שהכנסה אין כאן ולכן בהגבהה בידו דהויא הכנסה מעלייתא שפיר קונה. והשתא י"ל דהא דאיפלגי רב ושמואל במשיכת מקצת וס"ל לשמואל דבעינן דוקא משיכת כולו הוא רק לענין עקירה מן הרשות דכל זמן שלא עקר כולה אין זו הוצאה מרשות אבל לענין הכנסה לרשות הלוקח כו"ע מודו דסגי בקנין משיכה בהכנסת כל דהו, דאע"ג דבחצר אינו קונה כולה בהכנסת מקצתה במשיכה איכא למימר דסגי בהכי דלאו הכנסה ממש בעינן אלא כעין הכנסה, וכיוצא בדבר אתה אומר בהכנסה דהגבהה דקרינן לה נכנס לרשותי לפי שתופסו בידו אעפ"י שאינו תופסו אלא מקצת והשאר תלוי ויוצא חוץ לידו שמתורת יד ממש לא הוה קני את השאר ומ"מ בהגבהה מהני כה"ג. והלכך במושך ברה"ר דעקירה יש כאן אלא שאסרה הכנסה מכיון שבא מקצתו לרשות שהמשיכה מועילה בו קנה דהכנסה במקנה סגי, משא"כ במושך ברשות מוכר דכל זמן שהוא נגרר ע"ג רשותו אין כאן עקירה כלל דעדיין אגיד לרשות בעלים ממש או שמעכב את הקנין כנ"ל לכן צריך שימשוך את כולה לרשות שהמשיכה מועילה בו כי היכי דתיהוי עקירה ובמשכו מקנה לא מהני דקיי"ל כשמואל דבעקירה כולו בעינן

ובזה אשכחנא פיתחא זעירא והארה כל שהיא במ"ש המ"מ (פ"ד מהלכות מכירה) שמצא להרמב"ן ז"ל בכתובות פ' אלו נערות שכתב כדברי רבנו ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא. והוא פלאי כמו שתמהו עליו האחרונים ז"ל שאין דברי הרמב"ן שיכין כלל לכאן ולא קרבי זה אל זה דז"ל השמ"ק כתובות (דף ל"א ע"ב ד"ה ל"צ דאפקיה לצידי רה"ר) כתב הרמב"ם ז"ל [צ"ל הרמב"ן שהרי בחי' הרשב"א לכתובות נמצאים הדברים ככתבם וכלשונם והם באמת להרמב"ן כידוע כמו שהעיר הרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים] ומדאוקימנא דאפקיה לרה"ר ובמשיכה קני שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברה"ר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד שהרי משעה שהוציא לצידי רה"ר נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך במלואו לסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מרה"ר לסימטא עכ"ל, הרי דלא מיירי כלל ממשיכת מקצת הכלי לתוך סימטא דתיסגי בהכי אלא דלא בעי למשוך אח"כ בסימטא זימנא אחריתא אחרי שהביאו כבר כולו לתוך הסימטא, ומסוגיא זו אין שום הוכחה למה שחידש המ"מ. ולמה שכתבנו יש לקרב קצת דברי הרמב"ן עם חידושו של המ"מ, ולא להכניס כוונה זו בדברי המ"מ אני אומר דרחוקה היא והו"ל לפרושי אלא להראות פנים שיש זכר וסמך מדברי הרמב"ן לסברת המ"מ ומושך שייכי להדדי. דעיקר חידושא שבסברת המ"מ תלוי בזה דברה"ר מיקרי עקירה מרשות מוכר כמ"ש ולזה יש סיוע מהרמב"ן, דאי תימא דמרה"ר לא מיקרי גם עקירה מרשות בעלים היה צריך למושכו תחלה לסימטא כי היכי דליהוי כמונח ברשות מוכר ואח"כ צריך לעשות בו מחדש משיכה בסימטא כי היכי דתיהוי עקירה, ומדקאמר אף במושך מרה"ר שאי"צ למשוך אותו בסימטא כלל ומדמי לה לסוגיין דמגרר שהמושך כולו מרשות בעלים לסימטא א"צ לעשות מחדש משיכה בסימטא דהתם ודאי עקירה הטיא ש"מ דעקירה דרה"ר נמי עקירה היא והלכך בהכנסה לסימטא סגי. אך להכניס כוונה זו בדברי המ"מ א"א מטעמי טובא למבואר למעיין ואין להאריך. וכ"ז אינם דברים מוסרים אלא מילי דסברא בלחוד ורשמתים רק דרך הערה מקופיא למאן דדריש להו]

[יב] אמנם עדיין אין דברינו הנ"ל ביישוב שיטת הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני מחוורים די צרכם. לפי שאין תירוצנו שייך אלא אם היה הכיס מונח רחוק מן הפתח כמלא מדתו שאז משכו כולו במלואו ברשות הבעלים ומכיון שבא מחצתו לרשות שהמשיכה מועילה בו קנה אותו מקצת כנ"ל, אבל אי מיירי במונח סמוך לפתח לא שייך זה כמש"ל להרא"ש שהרי בכה"ג לא משך את כולו אפילו ברשות בעלים וצריך הוא למושכו עכשיו כולו לחצר אחרת ונמצא דשבת וגניבה באין כאחד וא"כ מאי מקשי רב ביבי לר"י דילמא בהכי הוא דמיירי שהיה מונח סמוך לפתח ולא גררו ברשות בעלים. ואולם י"ל דלישנא דמגרר ויוצא משמע שהיה מגררו הרבה, וביותר לפי הג' בכתובות וב"ב שהוכפל בברייתא היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא וידוע שזה מורה על ריבוי הגרירה, או שאין דרד כיס עם מעות להיות מתגלגל בחצר אצל הפתח. והרי נוכחנו למעלה דבשביל זה כתב הב"י דהרא"ש שכ' דלא הנה את הכיס חולה על הרמב"ם והוא משום דתפס דמסתמא מיירי בגרר את הכיס כל ארכו ברשות הבעלים. ודחוק הוא

[יג] אך לכאורה א"א כלל לומר דמיירי שהיה הכית וזרותה מז הפתח. דא"כ מאי משני הש"ם בנסכא ופי שמי שהן חתיכות ארוכות וכ"ז שמהצתו בפנים לא קנה עכ"ל ונראה שהוא מדשמואל דמשיכת כולו בפינו. יכו הביז השטה"מ יעיי' בהגר"א נזו"מ (סי' הצ"ח אות כ"א. ומשו"ה שבת וגניבה באים כאחד. ולפי הר"ל אמאי לא קנה אותו מקצת שיצא לחוק כיון שהיתה משיכה גמורה בבית בעלים. אע"כ דהמקשו נמי מוחי לה שהיה מונח סמוך לפתח ולא היתר משיכה ברשות בעלים וע"ז משני שפיר בנסכא. וא"כ קושיית הראשונים פל שיטת הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני במקומה עומדת, דכיון שהיה מונח סמוך לפתח לא קנהו ביציאת מקצתו והוי לגבי מעות משיכה בכליו של מוכר וכמ"ש

אמנם ל"ל מאי דמשני בנסכא איו פירושו דמשו"ה לא הנהו מפום דליכא משיכת כולו וכדשמואל כמו שהבין השעהצחמ