דבר אברהם - א קנה

דאפילו מכניס כליו שלא ברשות מ"מ חוצצין הם בפני רשות החצר. ועוד דאפשר כיון שהבעלים לא הכניסו לידו אלא הגנב עצמו מגרר לתוך ידו הוי כבא ברשות וחוצץ גם להמח"א, אע"ג דלא שייך הכא טעמו שבעל החצר משאיל לו מקום שהרי הגנב לגנוב נתכוין ולא להשאיל רשות לבעלים. מיהו יש לדחות דאין ראיה מהרמב"ן, דנהי דמטעם ידו כחצרו לא היה קונה כשהכיס מפסיק בפני' אבל מטעם הגבהה היה קונה, כמ"ש רש"י בכתובות (דף ל"א ע"ב) דצירוף ידו מהני מטעם הגבהה, והגבהה מועילה גם בכליו של מוכר. ועיי' בחי' הרמב"ן ב"ב (דף פ"ו ד"ה הגונב כים) ובחי' הרשב"א לכתובות [שהם להרמב"ן כידוע] ולפנינו ידובר עוד מזה

ובס' בית יעקב לכתובות ראיתי ג"כ דפשיטא ליה שאם היה הקנין משום יד ליכא לתרוצי לר"י כדמתרץ הש"ס בשבת בנסכא שלא קנה עד שימשכנו כולו דכל מקצת ומקצת שתופס בידו כמאן דפסיק דמי, וזה שלא כדברי כ"ת

[ט] ולכאורה יש להביא ראיה לסברת כ"ת. דהרמב"ן בחי' לב"ב (דף פ"ו ע"א) כתב להוכיח דמשיכה בכליו של מוכר מהני וז"ל ועוד יש לנו סיוע כו' ובמסכת שבת כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא עכ"ל, וכ"ה ברא"ש ב"מ פ"ק (סי' כ"ג) ובשמ"ק שם בשם הרשב"א ועוד בהרבה ראשונים. ורגיל הייתי להבין בדבריהם דמשו"ה לא קנאו לכיס כל זמן שלא הוציאו כולו מרשות הבעלים משום דבב"ב (דף ע"ה ע"ב) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה וקיי"ל כשמואל דמשיכת כולה בעינן ולהכי לא קנה את הכיס עד שיוציאנו כולו. אך לפי"ז קשה לי טובא על הרא"ש והרשב"א דאמרי שאינו קונה את הכיס אלא במשיכת כולו והרי כתב הרא"ש בפ' הספינה (סי' ב') דעד כאן לא נחלקו רב ושמואל וס"ל לשמואל דלא קנה עד שימשוך כולה אלא בספינה ובע"ח משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלא וכן בע"ח כי' אבל בשאר מטלטלין שמשיכתה מכח אדם המושכן כו"ע מודו דבמשיכת כל דהו סגי, וכ"ה בהג"א משם הרשב"א, **(הגה"ה. יש לדקדק בספינה אמאי לא קרי לה משיכתה באה מכח אדם כמו בשאר מטלטלין. ואולי נתכוין בזה להא דב"מ (דף ט' ע"ב) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה ואינה נמשכת בידי אדם שהאדם דוחף רק את המים ומיא הוא דממטו לה. אבל עדיין קשה לדידהו דס"ל משיכה בכליו של מוכר מהני ובמה שנשאר מונח בכלי במקומו הראשון כמו שהיה מקודם לא חשיב כמונח במקומו הראשון לגמרי וכאלו לא נמשך כלל, דזהו אחד מן הטעמים של הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני משום שלא נמשך אלא כמו שהיה מונח מקודם בכלי מונח גם עכשיו שם במקומו הראשון כמובא ברמב"ן ב"ב שם, אלא ס"ל להרא"ש והרשב"א דכיון שמושך את הכלי ממילא מושך הוא עמו באותה שפה גם מה שבתוך הכלי, א"כ מ"ל אם האדם דוחף את המים ומיא הוא דקא ממטו לה מ"מ ליהוי כמושכה כמו בכלי ואפ"ל דאמרינן בגיטין (דף ט' ע"א) דמיא כארעא סמיכתא דמו וקרקע שאני דבודאי חשיב כמונח במקומו הראשון, ואלו היה דוחף קרקע ועליה מונחים כלים אינו קונה אותם דבודאי חשיבי כמונחים במקומם הראשון ורק בכלים מטלטלים הוא דפליגי. ולפי"ז יש מקום לומר דבר חדש שאם משך בעציץ נקוב דהוי כקרקע לא מהני גם אליבא דהרשב"א והרא"ש:)** וא"כ בכיס נמי ליסגי במשיכת כל דהו, ונהי דאותה מקצת שבפנים לא קנה משום שהיא ברשות בעלים דאין משיכה מועילה בה הא מ"מ מקצת שבחוץ מיהא יקנה. ולסברת כ"ת ניחא דאין כוונתם כלל דמשו"ה לא קנה את הכיס משום שלא משכו כולו כדשמואל אלא לפי שלא הוציאו כולו מרשות בעלים ואין גניבה לחצי חפץ כשמחציתו השניה נשארה ברשות בעלים

אולם ממה שלפנינו יתבאר דאין ראיה מזה ואדרבא לקצת ראשונים מוכח מכאן גם ההיפוך ומזה יתברר דעיקר תירוצו להרמב"ם ליתא. דהנה מע"כ כתב דלהרמב"ם הקנין הוא רק משום ד"א ומשו"ה ליכא למימר מדנפק פורתא קני שהכיס אינו נקנה לחצאין בגניבה והלכך מה שבתוכו נמי לא קנה רשום דהוי כליו של מוכר ברשות לוקח, אבל לר"י דס"ל דברים שדרכן להגביה נקנין במשיכה משיכה נמי יש כאן ומשו"ה פריך רב ביבי בר אביי דקני המעות אע"פ שכיס עצמו לא קנה כלום שאין גניבה לחצי חפץ משום דמשיכה מהני גם בכליו של מוכר כמ"ש הרמב"ן בב"ב. ועבר מע"כ על פני הענין בבטחה כאלו אין חולק בדבר. אבל באמת אין הדבר כן וממקום שבא תברא, דבחי' הרמב"ן בב"ב שם מובא בשם י"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני והביאו גם הב"י חו"מ וסי' ר') ומובאת שיטה זו עוד בב"י (סי' ר"ב) בשם תלמידי הרשב"א ורמזה גם הרשב"ם וז"ל ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה כו' וטעות הוא בידם דא"כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קניה דרשות לוקח עכ"ל, ועיי' ברמב"ן דזוהי שי' הי"מ ופירושם, ולפי"ז מוכח דדעת רש"י ז"ל נמי כשיטת הי"מ דבע"ז (דף ע"ב ע"א) פי' ג"כ פירקן והכניסן דקני משום משיכה. וכתב המ"מ (פ"ד מהלכות מכירה הל' ה') שכן היא גם דעת הרמב"ם יעו"ש בדבריו ובמ"ש הלח"מ [ולפנינו יבואר עוד אי"ה קצת הכרח לזה]. ולכל הני רבוותא והרמב"ם אליבא דהמ"מ מכללם נשארה קושיית הרמב"ן והרא"ש מסוגיין

והיה נ"ל לתרץ דהא דבעינן משיכת כל הכלי הוא משום דבלא"ה לא מקרי משיכה כלל דכל זמן שלא נעקר הדבר ממקומו הראשון לגמרי לא הוי עקירה כל עיקר ואף אותו מקצת הוי כלא נשמט כלל, וס"ל להני רבוותא דאין זה שייך אלא היכא דבפועל לא משך אלא מקצת משא"כ הכא שמשך כולו ועקירה ממקומו יש כאן אלא שאותו מקצת שבפנים אינו יכול לקנות לפי שהוא ברשות הבעלים הנה בכה"ג מקצת שבחוץ יקנה, לפי שאין רשות הבעלים מעכבת אלא דין הקנייה אבל אינה עוקרת את גוף מעשה המשיכה למשוויה כמאן דליתא ומשו"ה אותו מקצת שבחוץ שאין עליו עיכוב דין הקנייה מצד רשות הבעלים שפיר קנה, והיא סברא הוגנת. ולפי"ז יוצא דסבירא להו דגנב קונה גם מקצת חפץ אע"פ שמקצתו נשאר עדיין ברשות בעלים ונסתרו דברי מע"כ ביישוב דברי הרמב"ם, דכמו דקני לרב ביבי בר אביי משום משיכה ה"נ יקנה להרמב"ם מקצת הכיס משום ד"א

[י] איברא דאכתי לא מוכח מזה דיש גניבה לחצי חפץ אלא לפמ"ש דמושך ברשות בעלים ויצא מקצתו לחוץ קונה אותה מקצת והשאר שברשות הבעלים לא קנה, אולם ראיתי אח"ז במ"מ שכ' כדברינו בעיקרם אבל בשינוי קצת ועפ"י דבריו אין ראיה מזה כלל. דהרמב"ם (פ"ד מהלכות גניבה ה"ד) כתב דבר הנקנה במשיכה אם היה ברה"ר ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מרה"ר קנה, והשיגו הראב"ד שאין זה הדין שהרי קיי"ל כשמואל כד שימשוך את כולה, וכתב המ"מ דודאי אף דעת רבינו כן כשמואל כו' אלא שהוא סובר דה"מ כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה כו' אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו כיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך עכ"ל. ומבואר שם בדבריו דלאו לאותה מקצת שהוציא בלחוד הוא דקני אלא קני כולו, ומה שהכריחו להמ"מ לומר כן דקני כולו. נראה דסתימת לשון הרמב"ם ז"ל דחקתו שכ' סתמא קנה ומשמע שקנה כל החפץ דאל"כ הו"ל לפרושי, ועוד דבמו"מ דאיירי ביה