דבר אברהם - א קנד

נידון כל זמן שהוא באויר כמי שמונח למטה אלא כשסופו לבוא למטה אבל כשאין סופו לבוא למטה לא ומשו"ה בקבלה אינו מועיל, אבל אכתי יש מקום לומר נהי דלא הוי כמונח למטה משום דלא יבוא לשם לעולם מ"מ עדיין אפשר דהוי כמונח במקומו שהוא ויועיל מיהא לקנין, וזוהי איבעיא דרבא דלא איפשטא. ובזה יתיישב לן דלחד לישנא בזבחים בעי מיניה גם באויר שסופו לנוח אם הוי כמונח בקבלת הדם, והוא תמוה מאד שהרי משנה מפורשת הוא בגיטין (דף ע"ט ע"א) היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. ולפמ"ש אשה"ט דאי ממתני' איכא למימר דהוי כמונח במקומו באויר ומהני בגט וקנינים ולא בקבלת דם דבעינן כלי ואיבעיא ליה הכא אם הוי כמונח למטה בתוך הכלי כי היכי דתיהוי קבלה, מיהו הך קושיא ממתני דגיטין בלא"ה נמי איכא לתרוצי, דליכא למיפשט מינה משום דעולא בר מנשיא משמיה דאבימי מוקי לה התם בפחות מג' סמוך לגג, ועוד י"ל עפימ"ש הרשב"א בדף ע"ח ע"ב גבי ד"א יעו"ש, ועיי' בתורת גיטין שם. ועיי' ברא"ש פ"ק דב"מ (סי' ל"ב)

ולפי מה שנסתפקנו לומר באות ו' דהיכא דהחסרון הוא מצד החצר שישולל ממנו אח"כ גרע בלא"ה נמי יש לחלק מהך דזבחים דהתם החסרון הוא מהכלי ולא מן הדם ודו"ק

ויש לי מקום עיון בסוגיא דזבחים דקאמר בעי מיניה אויר שאין סופו לנוח וקא פשיט ליה אויר שסופו לנוח, ופירש"י משום דראוי היה לנוח שהרי חבית זו שלמה וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט. ולכאורה תמוה מההיא דב"מ דגבי זבל הקולט מן האויר הרי אלו שלו קרי ליה רבא אויר שאין סופו לנוח בשביל הכלי שקיבלו זה לתוכו אע"פ שאם לא בא זה וקלט היה נח בחצר. וצ"ל דהכא מיירי בהושיט את הכלי אחר שזינקו המים ע"פ אויר החבית והיה כבר כנח אבל אם היה הכלי מקודם לא היה נידון כסופו לנוח. וראיתי בשמ"ק ב"מ שכ' וז"ל רבא אמר כו' ואויר שאין סופו לנוח כגון זה שהרי מפסיק ליה כלי לאו כמונח דמי כדמפרש לה הראב"ד, אבל ר"ח כתב וז"ל אויר שאין סופו לנוח כגון דבר שהרוח מפריחתו מחצר לחצר לאו כמונח דמי עכ"ל. והנה אלמלא דברי הרב המאסף ז"ל היינו אומרים שהר"ח והראב"ד לא פליגי כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ובין בהפסק כלי ובין מפריחתו הרוח הוי אין סופו לנוח לכו"ע. אבל משמעות דברי הרב המאסף שכתב לה בלשון אבל ר"ח כתב מטין דפליגי, ואפשר שכן הרגישה עינו הבדולח במקור דבריהם ואנחנו שלא זכינו לאור הגנוז במקורו כטורים נגשש ולא נדע במאי פליגי. דלכאורה נראה פשוט דא"א לומר דהראב"ד ס"ל דמה שהרוח מפריחתו לא הוי כאין סופו לנוח, דאמאי יהא עדיף מזרק בפתח זה ויצא בפתח אחר דמקרי אויר שאין סופו לנוח ומ"ל נהדף מכח אדם הזורק מ"ל נהדף מכח הרוח שמפריחתו, ובגיטין (דף ע"ט ע"א) פריך הש"ס ולא מינטר ופירש"י דאתי זיקא ושדי ליה כו' הא בענין אויר שסופו לנוח עכ"ל ועיי' בפנ"י. אך בס' תורת גיטין משיא דברי רש"י ז"ל לכוונה אחרת יעו"ש. ואולי י"ל דבמפריחתו הרוח כו"ע לא פליגי דהוי אין סופו לנוח אלא דלהיפוך בהפסק כלי פליגי, דהראב"ד ס"ל דמשום כלי גופיה הוי אין סופו לנוח והר"ח אולי ס"ל דבשביל כלי לא הוי אין סופו לנוח שאין חסרון בקליטת החצר ואי לאו שבא זה וקלטו היה נח בחצר אלא מיירי דבלא"ה נמי היתה הרוח מפריחתו ואין סופו לנוח מצד עצמו ומהני הכלי רק להיות כמפסיק דבכה"ג פסיקא ליה לרבא דאין סופו לנוח בהדי הפסק לאו כמונח דמי. ואפשר דסוגיא דזבחים הנ"ל הכריחתו. ולפי"ז אפשר לאוקמי ההיא דזבחים אפילו כשהיה הכלי קודם שהגיע הזינוק לאוירה של חבית שאין כלי זה משווי ליה כאין סופו לנוח וכדמשמע קצת מרש"י מדלא פי' שבנתן את הכלי אח"כ מיירי. אך קשה לחדש דבר כזה דלפי"ז יצא לן מילתא חדתא דלדעת הר"ח בדברים כבדים שאין הרוח מפריחתן אין הפסק כלי מזיק וצ"ע

ענף

[ח] והשתא נהדר לדידן דאחר שסתרנו ראייתו של כ"ת מתוס' ב"מ הבה ונראה שמתורתן של רבותינו הראשונים ז"ל נלמוד ההיפוך דיש גניבה לחצי חפץ. דהנה שולח יד בפקדון דמששלח יד במקצתה חייב בכולה צריך שיעשה קנין גמור על אותה מקצת כגנב דעלמא דחידוש שחידשה בו תורה הוא רק על השאר דמשנעשה גנב על מקצתה חייב כבר בכולה שלא ככל הגנבים אבל באותה מקצת גופה אין בינו לגנב דעלמא ולא כלום, ומתבאר הוא הדק היטב מדברי הר"ן מובא בשמ"ק ב"מ (דף מ"א ע"א ד"ה והא לא חסרה) יעוש"ה, אבל אם לא חל עליו דין גנב על אותה מקצת איו כאן שליחות יד כל עיקר. והשתא אי נימא דאין גניבה לחצי חפץ האיך חייבין על כל שליחות יד במגביה ע"מ ליטול מקצתה הרי גם אותה מקצת לא קנה כגנב לפי שאין גניבה לחצי חפץ. ואף דבחבית יין שהטה ע"מ ליטול רביעית לא שייך לדון ענין חצי חפץ שהוא דבר המתחלק ולא אגיד זה בזה הא מ"מ שליחות יד סתמא אית לן אפילו בדברים שאין מתחלקים כיין, והרי גם ברועה שהניח מקלו ותרמילו עניה דן לה הרמב"ן והר"ן בשמ"ק שם כשולח יד במקצתה ומ"מ חייב, אע"כ דיש גנב לחצי חפץ ואותה מקצת ששלח בה יד קנה כגנב דעלמא אע"פ שהשאר נשאר ברשות בעלים ואפילו בדברים שאינם מתחלקים כבהמה וממילא חייב על כולה מחידוש דשליחות יד. יעוי' היטב בר"ן בשמ"ק שם ובס"פ המפקיד ויתבאר הדבר על נכון ואין לומר דשליחות יד שאני שהפקדון הוא ברשות השומר ולא ברשות בעלים. משא"כ גנב דעלמא שאותה מקצת שלא גנב נשאר ברשות בעלים, דידוע מ"ש הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה) דרשות הנפקד נקנה למפקיד, עיי' בט"ז חו"מ (סי' קפ"ט), וא"כ מקצת הנשאר שלא פקע מינה שמירתו מצד הגזילה עצמה הויא כנשארה ברשות בעלים. ואע"ג דהר"ן משתעי ברועה שהיה רועה עדרו שכנראה באגם מיירי מ"מ בסתמא נאמרו דבריו וכן בכל שליחות יד מיירי בבית שימר. ובזה נסתבכנו במחלקותו של המהרי"ט ח"א (סי' ס"ה), ועיי' בתוס' ב"ק (דף ע' ע"א ד"ה לא כתבינן) ואכ"מ

וכן מוכח גם מתי' הרמב"ן בסוגיין דשבת וז"ל ושמעתין נמי היינו דמקשי רב ביבי לר"י דקדים איסור גניבה לאיסור שבת] לכאורה לא אתיא כמ"ד כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה דהא בב"א הוא מקבלה בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין עכ"ל, וכ"כ עוד מרבוותא עיי' עליהם. הרי מבואר שאם לא היה מקבלה בב"א אלא מקצת מקצת ניחא למימר דקושיית רב ביבי הויא גם אליבא דרב אשי, ואמאי והרי צריך הוא לקנות גם את הכיס, דאל"ה הו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח דידו כחצרו, ואי אמרת דאין גניבה לחצי חפץ א"א לו לקנות חצי הכיס וא"כ אף מה שבתוכו לא קנה ולא סלקא לפי"ז קושיית רב ביבי, אלא ודאי דיש גניבה לחצי חפץ. ולכאורה היה אפשר לדחות ולומר דאין כלי המוכר חוצץ בפני הרשות אלא כשיש רשות למוכר להניח שם את כליו כמו בחצרו של לוקח שנותן לו רשות להכניס אבל במקום שאין לו רשות להניח כליו כגון הכא ביד חברו אינו מבטל כלל לרשות הבעלים, ומצאתי שכ"כ במחנה אפרים הלכות קנין חצר (סוס"י ט'). אבל לענ"ד נראה שדבריו ז"ל נסתרים מתוס' ב"מ (דף ק"ב ע"א ד"ה לא צריכא) וז"ל ותימא דאפילו בגדול הוה מצי לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים אח"כ עכ"ל אלמא