דבר אברהם - א קנג

לנוח בעיא דלא איפשטא היא היינו רק בממון אבל בגט ודאי אינה מגורשת דבעינן ונתן בידה ובאין סופו לנוח לא מיקרי נתינה כלל וא"ש. ועיי' בס' תורת גיטין שם

וראיתי בב"ש (סי' קל"ט סק"ט) שהביא דברי הלח"מ (פ"ד מהלכות מעה"ק ה"ט) שכ' בדעת הרמב"ם דבעיין דאויר שאין סופו לנוח איפשטא מהא דזבחים (דף כ"ה ע"ב) בעיא מיניה ר"א מר"י היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי כו' את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי, וכל את"ל לדעת הרמב"ם פשיטותא היא א"כ הרי נפשטה בעיין דלאו כמונח דמי, וכן פסק הרמב"ם שם לענין נפחתו שולי מזרק דלאו כמונח דמי וה"נ לענין קנינים, ומזה הקשה בס' ברכת הזבח על שי' הראשונים דסברי דנשארה בעיא דלא איפשטא. וראיתי באבני מלואים (סי' קל"ט סק"ז) שדחה לה דהתם לא איבעיא ליה אלא היכא דעדיין לא הגיע לתוך מחיצות הכלי אלא למעלה באויר שכנגד תוכו שנ כלי, אבל אם הגיע לתוך אוירו של כלי אע"פ שנפחתו שוליו והיה ראוי שיפחתו שוליו משנכנס לתוכו ה"ל קבלה וכמש"כ רש"י וז"ל וכשהגיע הדם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכו הוי קבלה עכ"ל, אלמא תוך אויר כלי כמונח אע"פ שלא היה סופו לנוח ואלו אבעיא דרבא מיירי נמי דהיא תוך המחיצות, וע"כ אין למדין דין קנין אויר חצר מההיא דזבחים דהתם לענין קבלה בכלי מקרי קבלה כשהוא בתוך המחיצות משא"כ הכא עכ"ד הא"מ. ולכאורה דברים מכריחים הם אבל לענ"ד אינם נראין. דמה שנסתייע מרש"י ז"ל דבתוך אויר מחיצות הכלי הוי לענין קבלה כמונח מדהגיע הדם לתוך אויר דופני הכלי הוי קבלה אינו נכון וטעמא אחרינא איכא הכא. דאה"נ אלו היינו צריכין בקבלה שיהא הדם מונח דוקא ה"נ דהוה מספקא לן גם בהגיע לאויר הדפנות כמו בלא הגיע דמאי שנא, אבל באמת עיקרא דמילתא הוא דלא בעינן כלל בקבלה הנחה בכלי, ר"ל שיהא הדם נח שם, אלא מצות קבלה היא רק שישים את הדם לתוך הכלי דילפינן לה בזבחים (דף צ"ז ע"ב) מוישם את הדם באגנות וליכא למילף מזה אלא מצות שימה בכלי בלבד ולא בעינן הנחה כלל אלא מיד כשמשים לתוך הכלי נתקיימה מצות קבלה אפילו קודם שנח, ואלו היה אפשר שישאר הדם תלוי באויר הכלי ולא ירד לשוליו לעולם מ"מ קיים מצות קבלה אפילו אי לאו טעמא דכמונח דמי שהרי שם את הדם בכלי כמצותו. והנה הא מילתא דפשיטא היא דלאו שולים לחודייהו מיקרו כלי שהרי שולים בלא דפנות וכן שולים ודפנות בלא בית קיבל כגון שקירב את הדפנות זה לזה והדקן עד שלא נשאר ריוח ביניהן לא הוי כלי, אלא שהשולים ודפנות עם החלל והתוך ביחד נקרא כלי ורק הנחה לא הוי באויר אלא בשולים, ולכן בקבלת הדם דלא בעינן הנחה אלא שימה בכלי מכיון שבא לתוך הדפנות בא לכלי מיקרי. וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל שהזכרנו. וענין זה באמת אינו שייך בקנינים דהתם הנחה שבחצר היא דקניא ולא אויר החצר לחודיה אלא דהיכא שבאוירו הוא נידון ג"כ כמינח הרי הוא קינה כמו בנח, וטעמא דמילתא הוא אי משום דבעינן חצרו כידו אי משום טעמא אחרינא אבל עכ"פ הכי הוא דהוי. אך כ"ז לא שייך אפילו בקבלה אלא כשהגיע הדם לאויר שבתוך הדפנות שהוא תוכו של כלי וכלי מיקרי, אבל כשהוא נמצא עדיין באויר שכנגד הכלי למעלה מן הדפנות בודאי דלא הוי עדיין קבלה מצד אותו אויר עצמו דאותו אויר מצד עצמו לא הוי כלי שאין לו דפנות, אלא שאם סופו לנוח בתוך הכלי דהיינו שסופו לירד לכה"פ לאויר שבתוך הדפנות נידון כמונח או כנמצא כבר למטה בכלי או באויר שבתוך הדפנות ומההיא שעתא דמעיקרא הוי קבלה, וע"ז בעי ר"א מר"י על אויר שלמעלה מן הדפנות שכל עיקרו מה שנידון כקבלה הוא משום שסופו לירד ולנוח בכלי אויר שאין סופו לנוח מאי אם נידון גם הוא כמונח או לא. וא"כ היינו ממש איבעיא דרבא בקנינים, אלא דהתם דבעינן הנחה בחצר ממש איבעיא ליה גם על אויר שבתוך המחיצות כשאין סופו לנוח בחצר ממש והכא בקבלה דבעינן רק שימצא הדם בתוך אויר הכלי איבעיא לן באין סופו לבוא לאייר הכלי, אבל טעם האיבעיא בתרויייהו חד הוא שדבר שאין סופו לבוא לידי כך אם נידון הוא כסופו לבוא לענין אויר זה והיא היא, ואין שום מקום לתירוצו של הא"מ וז"ב. ואיבעיא דזבחים צ"ל דלא הויא דוקא בנפחתו שולים שא"א לו לדם להיות מונח אלא דגם בנפתתו דפנות ושולים קיימים ואפילו בגוונא דמצי דם לנוח ע"ג שולים בלא דפנות כגון שהוא מועט נמי איבעיא לן דזה נמי אין סופו לנוח מיקרי ר"ל שאין סופו לבוא לידי שימה כדינא שהרי אפילו אם ונוח אז הדם ע"ג שולים לא תהא שימה בכלי לפי ששולים לחודייהו לאי כלי נינהו, והוא דבר פשוט אין צורך לאומרו

וראיתי בס' פנים מאירות בחי' לזבחים שכתב דהא דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דמשהגיע לאויר דפנות לא מיבעיא ליה הוא משום דאל"כ נמצא דכשיורד לשולי הכני מן האויר הוא בא וא"כ אינו מקבל מן הפר והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו כמו שפירש"י ד"ה ופשט ליה מזרק, ולפי"ז איכא למידק מאי קמבעיא ליה בעוד הדם למעלה כו' כיון דורידין צריך ליתן תוך כלי והאי תוך לאו דוקא כפירש"י דהא לא אפשר אנא על אוירו של תוך כלי ואי אויר של מעלה נא חשיב כמונח א"כ אינו מקבלו מהפר עכ"ד. והנה מה שחתר למצוא טעם לרש"י יתרת היא, דלא חידש רש"י ז"ל סברא מדנפשיה דמש"ס גופיה מוכח הכי דמשהגיע לאויר דפנות סגי בכל אופן דקאמר היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מכלל דמשהגיע לאויר סגי כמש"ל, ואולם על הש"ס גופיה תסוב קושייתו. ולפמ"ש ניחא דלפי המסקנא אין להקשות מאויר שלמעלה מן הכלי שהרי מה"ט גופיה פשיט נה באמת ממזרק, וקושייתו הוי רק על ר"א אמאי איבעי ליה כלל דכיון דבשהגיע לאויר הדפנות לא מיבעיא ליה בע"כ הרי ידע מסברא דאי אמרת לאו כמונח דמי לאו דם מהפר הוא א"כ מה"ט גופיה באויר שלמעלה מן הדפנות נמי ליכא למיבעי מידי דבהא נמי שייך האי טעמא כנ"ל, אבל לפי דברינו ניחא דלאו משום האי טעמא דלאו דם מהפר פשיטא ליה לר"א באויר שבתוך הדפנות אלא משום דזה הוי כבר גוף הכלי ואין אנו צריכין עוד לסופו לנוח, ומיבעיא ליה באויר שלמעלה ופשיט ממזרק מה"ט גופיה דהפסק האויר ופשוט הוא

ולכאורה יש להצדיק דברי הא"מ ולהכריע דענין קבלת הדם אינו שימה בכלי לחוד ואפילו לא ינוח כמ"ש אלא עניינה הוא הנחה בכלי, מהא דאמרינן במנחות (דף י"א ע"א) בעי ר"פ דבקיה לקומץ בדפניה דמנא מאי תוך כלי בעינן והאיכא או דילמא הנחה בתוכו בעינן וליכא תיקו בעי מר בר רב אשי הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתא דמנא מאי הנחה בתוכו בעינן והאיכא או דילמא כתיקנו בעינן וליכא תיקו, אלמא דבנתינת קומץ לכלי שהיא במקום קבלת הדם הנחה בעינן או מיבעיא לן בהכי. אבל כבר הארכנו בזה במק"א שהוא נגד סוגיין דזבחים ובדברי הרמב"ם (פי"א הלכות פסוה"מ הכ"ה) החמורים בענין זה, ועיי' ביומא (דף מ"ח ע"א) ואכמ"ל

אולם יש להצדיק שיטת הראשונים ז"ל מהשגת ברכת הזבח ולדחות דברי הלח"מ בדרך אחרת. דהנה הא דאיבעיא לן אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי יש לשאול על שני פנים, א) אם הוי כמונח למטה בקרקע, ב) אם הוי כמונח במקומו שהוא נמצא בו עכשיו באויר. והנה אם נפשוט דהוי כמונח במקומו שהוא נמצא בו באויר י"ל דמהני לגבי קנין דאויר נמי קונה [ודלא כמ"ש לעיל] אבל בקבלת הדם בודאי לא מהני, דמה שהוא מונח באויר לא מעלה ולא מוריד שהרי קבלה בכלי בעינן ואותו אויר שלמעלה מן הדפנות לאו כלי הוא כמ"ש, וע"כ דאיבעיא דזבחים ביא אם הוי כמונח למטה בכלי, וע"ז אמנם פשיט ליה דעד כאן לא