דבר אברהם - א קנב

חדתא, דעד כאן לא אמרינן דכליו ברה"ר או ברשות מוכר לא קנה אלא בכלי פתוח שיש שם אויר החצר אבל בכלי סתום שאין בו אויר החצר קונה אפילו ברה"ר, והאי כים נמי כלי סתום הוא. וחילא דידי מחי' הריטב"א ב"מ (דף ק"ב ע"ב) דאמרינן התם מיתיבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר הרי אלו שלו ושברפת ושבחצר של בעה"ב ואם איתא להא דריב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו אויר חצירו הוא אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, וכ' הריטב"א וז"ל במדביק כלי בשולי פרה דליכא אויר וליכא למימר הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה דכי אמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר הני מילי היכא דאיכא אויר רשות המוכר אבל הכא ליכא אויר בעל הכירה, ואכתי קשה לרבא לא מוקים לה במדביק אלא במניח כלי תחתיו דאיכא אויר אמאי הרי אלו שלו הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר עכ"ל, הרי חזינן דבכלי סתום שאין בו אויר חצירו של מוכר קני לוקח. ואין לומר דשאני התם שהכלי הוא באויר ואמרינן בב"ב (דף פ"ה ע"א) דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מ"מ בקלתה תלויה בה קנה אבל במונח ע"ג קרקע לא, ז"א דא"כ מעיקרא ליתא לקושיית הריטב"א, אלא ודאי דשאני התם בקלתה תלויה שקונה מטעם הגבהה כמ"ש הרשב"ם שם, ואפילו לפי"מ דמשמע מחי' הרמ"ה דקונה משום כליו היינו רק היכא דאין היזק למוכר ולא קפיד אבל הכא קפיד בעל החצר וכיון דקפיד כך לי בקרקע כמו באוירו וכיון דבאוירו מהני ה"נ בקרקע. אבל הא מיהא קשה על הריטב"א מנ"ל דקנה משום כליו דילמא ה"נ קנה משום הגבהה כיון שמוגבה מכחו, ומשו"ה היה נראה לומר דכיון דהש"ס מיסתם סתים לה שהדביק כלי משמע אפילו הכלי עומד על הקרקע ואז אין כאן הגבהה. ולפי"ז הרי מוכח דאין חילוק כלל בין תלוי באויר ובין מונח ע"ג קרקע לענין כלי סתום דהריטב"א נמי מיירי לפי"ז במונח ע"ג קרקע וקונה בכה"ג ברשות מוכר וה"נ ברה"ר

ולכאורה היה אפשר לדחוק ולומר דאין כוונת הריטב"א דבשביל שהכלי סתום הוא קונה אפילו בחצר המוכר ולא בא לתרץ כלל למה קנה הקולט מן האויר דאפ"ל כמ"ש שקונה בהגבהה וסרה קושייתנו מהגבהה בפשיטות, אלא דהוקשה לו להיפוך כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח הרי חזינן שהרשות מבטל את הכלי וא"כ יקנה בעל החצר שאין כלי מבטל את הרשות אלא להיפוך, שהרי שי' הרא"ש בפ' הספינה וסיעתו דהא דקיי"ל לדינא דבין כליו של לוקח ברשות מוכר ובין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח הוא רק משום ספיקא דמספקא לן אם הכלי מבטל את הרשות או הרשות מבטל את הכלי הא אלו הוה ידעינן ודאי שהרשות מבטל את הכלי ממילא הוה אמרינן שאין הכלי מבטל את הרשות, אמנם גם לשיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות מכירה ה"ב) דבתרווייהו לא קנה תורת ודאי מ"מ יש לחקור בכלי הפקר], והלכך הוקשה להריטב"א אי אמרינן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ליקני בעל החצר ואמאי הוי של קולט אלא לאו ש"מ שהכלי מבטל את הרשות, וא"כ בב"ב דאיבעיא לן אם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמאי לא פשט לה מהך מתניתא שהכלי מבטל את הרשות וע"ז תי' דאע"פ שהרשות מבטל את הכלי מ"מ לא קנה בעל החצר אלא בכלי פתוח שיש לו אויר בכלי זה ומשו"ה קנה באוירו אבל בכלי סתום נהי דאין בעל הכלי קונה מ"מ בעל החצר נמי לא יקנה שאין לו בו אויר ואינו בחצירו. וא"כ אין ראיה מזה לדידן דקיי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דבכלי סתום יקנה דאפשר שהרשות מבטלו אפילו כשהוא סתום. אבל קשה להעמיס כוונה רחוקה כזו בדבריו ובכגון דא הו"ל לפרושי, הלכך נקיטנא בדבריו כפשוטן וכדכתיבנא

ועדיין היה אפשר לומר דשאני רשות מוכר מרה"ר, דברשות מוכר יש ללוקח מיהא רבות להכניס כליו ורק לענין לקנות בהם אין לו רשות דע"ז קפיד המוכר כמבואר למעיין ויעוי' בארוכה בחי' הרמ"ה לב"ב שם, אבל ברה"ר שאין לו רשות כלל להניחם אפילו שלא לשם קנין אפשר דגרע. אבל ז"א חדא דהכא בב"מ נמי נראה דמיירי כשאין לו רשות אף להכניס שם כליו שלא בדרך העברה לביתו כמבואר בשמ"ק בשם הריטב"א שהחצר שכורה לו רק ליציאה וביאה ולא לתשמישין, ותו מאי שנא אין לו רשות להניח מאין לו רשות לקנות הרי מ"מ אנו רואין דלא אלים כח הקרקע לבטל את הכלי כשהוא סתום. ואין בידי לע"ע איזה יסוד להכריע

[ו] ולפום מאי דאוקימנא אליבא דקושיית התוס' שהיתה רה"י גבוהה והכיס נקנה תחלה והמעות אח"כ וכתבנו שאם היה אפשר נקנין שיחול בב"א גם המעות היו נקנים ולא היה הכיס נעשה כמבטל את הקרקע שתחתיו ליבי המעות, לפי"ז צ"ל שהיתה האסקופה גבוהה יותר מג' דאז בשעה שיבוא לתוך שלשה ויהא כמונח יהא הכיס קנוי לו מכבר מאויר שלמעלה מג' ומשו"ה נעשה כבר המפסיק קודם שיקנה את המעות דמאויר זה שלמעלה מג' לא קנה את המעות כמש"ל, אבל אם לא היתה האסקופה גבוהה יותר מג' הרי מיד כשיצאה מקצת קנה בד' אמות את הכיס ואת המעות בב"א ולא שייך לומר שלא יקנה משום אין סופו לנוח דבתוך ג' הרי הוא כבר כמונח ולאו מחמת סופו לנוח קאתינן עלה. אך לפי"ז יקשה להיפוך אם נימא כאותו צד האבעיא דאין אויר לד"א א"כ לא קנה אף את הכיס והמעות בב"א ולענין שבת אינו חייב עד שינוח. ואולם בנוגע לפתות מג' יעוי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות גירושין הל' ג' יה') ובטוב"י אה"ע (סי' קל"ט) וצ"ע ואכמ"ל

ומ"מ מסתפק אני באיבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח שמא לא איבעיא ליה אלא כשהחסרון הוא מצד הדבר הנקנה שלא ינוח כגון דאתי זיקא ונשביה, אבל היכא דבשעת ההנחה ישולל מן הבעלים גוף החצר כבנדוננו אפשר דלא איבעיא לן כלל אנא ודאי לאו כמונח דמי, וצריך בירור

ענף

[ז] ומדי דברי בדברי הרא"ש הנ"ל לא אמנע מלרשום בזה למע"כ מה שנתעורר לי דרך עיוני בדבריו, דיש להתקשות מאי קאמר ליקני לה ד"א הרי לא נח בקרקע של ד"א אלא באוירן ובעיא דלא איפשטא היא אם יש אויר לד"א. ולכאורה הא ודאי ליכא למימר דמשום שקלתה תלווה באדם והאדם עומד על קרקע דד"א הוי כמונח בד' אמות, שהרי לא בטיל האדם לד"א, ומ"מ אויר מקרי שלא תיקנו אלא בנח בקרקעיתו]. וצ"ל דקושייתו היא היאך קאמר הש"ס בפשיטות אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה ה"נ דלא מגרשה נהי דמצד קלתה לא מגרשה מ"מ עדיין לא פסיקא מילתא דלא מגרשה דאיבעיא היא והויא ספק מגורשת מטעם אויר ד"א. אבל א"כ מה הועיל בתירוצו דקלתה מבטלת כח הקרקע, התינח מקום הד"א שתחת קלתה שפיר בטל אבל הרי זרק קתני ובזריקה עובר הגט תחלה מצדדי הקלתה באויר ד"א שלא כנגד קלתה וא"כ אותו אויר ליקני לה, ואי דהוי אויר שאין סופו לנוח הרי זו נמי בעיא דלא איפשטא היא ואמאי פסיקא ליה לש"ס דלא מגרשה. והלכך מסתייע אני מזה דהרא"ש קאים בשיטת הרשב"א בתי' לגיטין (דף ע"ח ע"ב) והמ"מ (פ"ה מהלכות גירושין ה"י) דאע"ג דאויר שאין סופו