דבר אברהם - א קמח

**(לצרורות כו' ותפשוט ליה מדרבא כו' דילמא רבא את"ל קאמר וא"כ רבא נמי איבעיא ליה בהך מילתא ואמאי פשיטא לי' הכא דמשלם כופר, זת"ד. ומזה יצא לן נ"מ רבתא לדינא דלטעמא דרש"י נראה לכאורה פשוט דה"נ אין השור במיתה בצרורות דכי כתיבא מיתת השור בנגיחה בגופו ממש ולא בכחו, ולטעם הנ"ל דכופר שלם ולא חצי כופר אין זה שייך אלא לענין תשלומי כופר ולא לענין מיתת השור, [ואולי לרש"י נמי לענין מיתה דין השור כדין הבעלים ובעלים על כחם נמי חייבין, וצ"ע]. אבל תמה אני מאד על הגאון בעל נחלת דוד ז"ל שעלתה על דעתו לדון חצי כופר דצרורות כחצי כופר דשור של שני שותפין ובמחכ"ת טעות הוא דהא דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר הוא משום דכופרא כפרה ואין כפרה בחצי כמו שאין כפרה בחצי קרבן כמ"ש הראשונים שם, ואין זה שייך אלא בשור של שני שותפין שיש חיוב לכופר שלם וזהו שיעור הכפרה וכשמשלם רק חצי הרי זה כחצי קרבן משא"כ בצרורות שאינו מתחייב מעיקרו אלא חצי כופר הייני כופר שלם דידיה וזהו שיעור הכפרה מעיקרו, וכ"כ התוס' (דף מ' ע"א ד"ה כפר שלם) להדיא דלריה"ג דתם משלם חצי כופר היינו כופר שלם דידיה והוא כנ"ל, ובע"כ צ"ל בטעמא דפטורא דצרורות מכופר כפירש"י וכ"ה בנימוק"י ובשמ"ק בשם הרא"ה. וקצ"ע דבנזקי שור נמי כתיב כי יגוף דמשמע גופו ממש ואפ"ה אמרינן בצרורות דכחו כגופו דמי וחייב וא"כ ה"נ נימא כחו כגופו דמי. ואין לומר דלשון כי יגוף לחוד דמשמע אפילו כחו ולשון כי יגח לחוד דמשמע גופו ממש, דהא בריש מכילתין פרכינן מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף ואי אמרת דיש חילוק בין לשונות אלו שפיר כתב גבי אדם דוקא כי יגח להוציא כחו אע"כ דאין חילוק ביניהן. וצ"ל דכיון דכופרא כפרא אין לדון בזה מצד הסברא דכחו כגופו דמי לחייבו בכפרה ורק לענין ממון דיינינן בהך סברא. ולפי"ז יצא לן דלמ"ד כופרא ממונא (עיי' דף מ' ע"א) חייב גם על צרורות. מיהו למאן דסבר חין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר לא משכחת לה כופר בצרורות אפילו אי כופרא ממונא לפמ"ש לעיל דאין השור במיתה, וצ"ע ואולי ר"ל עוד דכחו בנזקין ילפינן משן ורגל דלא כתיב בהו גופו ממש כמו בקרן. אבל לענין כופר ליכא למילף דלא כתיב בהו כופר, אבל גם ע"ז יש לדקדק ואין להאריך בו

)** ענף

[יב] עוד נ"ל לתרץ בפשיטות קושיית הקצוה"ח, דשליח ב"ד המלקה לא הוי כלל שלוחן של ב"ד להלקות שאינו עושה בשביל ציוויים כל עיקר אלא שלוחא דרחמנא הוא דהוי שהתורה ציוותה לדון דיני המלקות והיא מצוה על כל ישראל, דאע"פ שאמרו שהיא מצוה על ב"ד, עיי' ברמב"ם (פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ב) ובס' החינוך (מצוה תקצ"ד) ועוד, היינו משום דלאו כל אדם כשר לדין ולא שייכא המצוה על מי שאינו יכול לקיימה אלא על סמוכין שיודעין ורשאין לדון ולכן כל מי שיכול לדון הוא בכלל מצוה זו כמבואר בס' החינוך ומצוה מ"ז) במכה איש ומת וז"ל ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה בטל עשה זו וכן בש"ד, וזה אינו שייך אלא בחתוך הדין שהוא מסור רק לסמוכין אבל להלקות אחר שב"ד כבר חתכו דינו ללקות הרי יש ביד כל ישראל ולכן בודאי כולן חייבין במצוה זו אלא שנתמנה השוטר ע"ז, ומשו"ה בודאי שלוחא דרחמנא הוא דהוי דעלי' נמי רמיא מצוה. וה"נ מצינו במילה דאע"ג דקאמר הש"ס בקידושין לדף כ"ט ע"א) והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה מ"מ ב"ד לאו דוקא אלא כל ישראל הם כב"ד לענין זה משום דכאו"א מישראל יכול למול, כמבואר ברא"ש פ' כיסוי הדם (ס ח') ח"ל אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו עכ"ל, ועיי' במקנה שם. ואף דמהתם איכא למידחי דקרא סתמא כתיב המול לכם ואין ב"ד במשמע כמ"ש המקנה משא"כ הכא דכתיב והפילו השופט, מ"מ מצד עצמו הדבר פשוט שזה שייך רק על חיתוך הדין אבל להלקית בודאי מחויב השוטר ממצות התורה ואינו שלוחא דב"ד כלל, ואין שום מקום לחייב את הב"ד בשביל מעשיו שהם רק מורין לו את הדין ומונין מספר המכות אבל לא הם המלקים. והוא ברור. אח"ז מצאתי לידידי הרב הגאון מוהר"ר משה מרדכי עפשטיין נ"י אבד"ק סלבאדקא בספרו הנחמד לבוש מרדכי סי' מ"ז שתירץ ג"כ כדברינו רק בשינוי קל

[יג] וסליק אדעתאי למימר דתו איכא לתרוצי דעד כאן לא קאמרי התוס' דבשוגג יש שליח לדבר עבירה אלא כשהיה המשלח מיהא מזיד דבהכי הוא דאיירו בנתנו לבכורות בנו או לבע"ח, אבל כשהיה גם המשלח שוגג כבנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת לא, ולאו משום לתא דאין שלד"ע אלא מטעמא אחרינא משום דהויא שליחות בטעות דאלו הוה ידע משלח דאיכא עבירה בדבר לא הוה משווי ליה שלוחא, והלכך אין כאן שליחות כל עיקר. וכ"ת א"כ בנידון דהתוס' נמי בשגגת שליח תיבטל שליחות משום טעות דאלו הוה ידע שליח שעבירה בדבר לא היה נעשה שלוחו למשוך, [דמה"ט באמת דחה הריטב"א קידושין (דף מ"ב ע"ב) לשיטת התוס', יעוי' ש"ך חו"מ (סי' שמ"ח סק"ו)] י"ל לדעתם דעל מעשה המשיכה גופה לא שייך לומר כיון דאילו הוה ידע לא הוה משך השתא נמי תיבטל משיכה ותיהוי כלא נעשית שהרי מ"מ כבר נעשה משיכה ומה בכך דאלו הוה ידע לא הוה משך הא מ"מ אין מעשה בטל בשביל זה, אלא מאי תימא דלעולם המעשה לא תיבטל אלא השליחות תיבטל דאלו הוה ידע לא הוה משך בשליחות אלא מעצמו, תמה על עצמך דהא איפכא היא שהרי מיגרע גרע ליה בהכי ומוטב ליה לשליח שתהא המעשה לכה"פ בתורת שליחות משימשוך מעצמו, באופן שיש לנו רק אומדן דעתו דשליח דלא הוה עביד עיקר המשיכה ולא שאינו רוצה בשליחות, ואלו היתה המשיכה מוכרחת ליעשות על ידו אם מעצמו אם בשליחות ובא אחד ועשאו שליח עלה בודאי לא היה ממאן בשליחות, וא"כ השתא שכבר נעשתה משיכה וא"א לבטלה למפרע ואנו עסוקין רק בזה אם היה רוצה בעשייתה לשם שליחות אין לומר כלל שלא היה רוצה בזה. והשתא מיושב שפיר קושיית הקצוה"ח דאין ב"ד גולין משום שליחות דהויא שליחות בטעות דאלו הוו ידעי ברצועה זו שהיא יתירה על המנין לא הוו משווי ליה שלוחא להלקות

אמנם קשה ע"ז מקידושין (דף מ"ב ע"ב) דפריך הש"ס על דינא דאין שלד"ע ממעילה דשליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל ואמאי מעל נימא אין שלד"ע, ולפי דברינו מאי פריך הש"ס רק מצד אין שלד"ע הא אל"ה הוה ניחא והרי בלא"ה נמי תקשה דהוי שליחות בטעות ותיבטל, דהא מיירי שבעה"ב היה שוגג דאין מעילה במזיד ונימא אלו הוה ידע לא הוה משווי ליה שלוחא, ובחגיגה (דף י' ע"ב) בנזכר בעה"ב שליח מעל כתב רש"י משום דכיון דנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו כו' שביטל המשלח שליחותו, והתם מטעם ביטול קאתי עלה שאינו אלא בנזכר ואנן פרכינן דליהוי טעות מעיקרה ואפילו לא נזכר תיבטל], ובשלמא למסקנא דילפינן חטא חטא מתרומה י"ל דגזיה"כ הוא דיש שליחות במעילה אע"פ שהיא בטעות כשם שיש בה גם שלד"ע אבל להמקשה דלא ידע מהך גז"ש קשה. ובע"כ צ"ל