דבר אברהם - א קמז

אך יש לקיים את הדבר דבכה"ג האחרון חייב לריב"ב עפימש"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק (דף כ"ז) בתירוץ קושיית התוס' ממה שהראשון פטור בעשאו גוסס וז"ל וא"ת א"כ בהכוהו כו' מפני מה אנו אומרין שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחר ומת א"א להתברר שמת מחמת הראשון וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים עכ"ל. ולכאורה דברי הרשב"א קשין מה ענין של בזא"ז לאחד ולא שנים דאפילו תימא דלא ממעטינן איש ולא שנים ומעשה שנים מצטרפין לחיוב מ"מ אין זה שייך אלא כשהיו שנים בב"א שידע האחד דאיכא שני בהדיה או גם בזא"ז לענין לחייב את השני במקום שהיה אפשר] שכבר נעשה מעשה ראשון, אבל לחייב את הראשון בשביל צירוף מעשה השני שבא אח"כ לא יתכן כלל דכיון שסילק את ידיו גמרו מעשיו ואטו אחראי הוא למה שנעשה אח"כ. ע"כ נראה דמזה סייעתא רבתא למה שכתבנו לעיל דאין ענין המיעוט דאיש ולא שנים לגלויי שאין מעשיהם מצטרפין ולפיכך כשיש שיעור חיוב לכל חד דלא בעינן לצירוף חייבין, אלא דאפילו בדאיכא מעשה חיוב לכל חד נמי אימעט' מאיש ולא שנים דבשביל שגם השני הרגהו כולו או מקצתו גרע דגזיה"כ הוא, ומשו"ה לפום מאי דקאי הרשב"א השתא בתירוצא בתרא דלא כתי' התוס' דחסרון בירור יש כאן אלא ס"ל דמחמת האומד לחודיה מקרי מתברר שהיה מת מחמת הראשון שפיר הו"א דחייב דמה בכך שגם האחרון קירב מיתתו, וע"ז קאמר דמשום איש ולא שנים גרע, אבל לא עלה כלל על הדעת לומר שיתחייב בשביל צירוף מעשה השני שבא אח"כ. ולפי"ז אין זה שייך אלא לפטור את הראשון אבל האחרון תקירב את מיתתו אפילו בנ"ד שלא נגמרה עדיין פעולת מעשי הראשון שפיר חייב, שהרי נתברר ע"פ האומד שזה קירב את מיתתו ובאומד סגי בזה להרשב"א, ופטורא דאיש ולא שנים נמי ליכא דבקירוב המיתה לא נשתתף הראשון. ויש לצדד עוד בדברי הרשב"א בדרך אחרת וכן איכא למישקל ולמיטרי במה שצריך ביאור דלפי תירוצו הראשון משום שלא נתברר לא יישב כלל קושייתו מפרכוס הנרצח יעו"ש, ולא נאריך עוד בזה. ועיקר כוונת התוס' היא כמ"ש המהרש"ל שכן הבין דבריהם הרשב"א ז"ל בב"ק שם כמבואר למעיין. ומ"ש המהרש"א דלרבנן נמי אפשר לאוקמי בשלא היה בדחיפת האדם כדי להמית, היינו הך דדחפו בפ"ע דכיון שאין בה כדי להמית דחיפה זו לענין מיתה כמאן דליתא דמיא והיינו נמי דחפו בפני עצמו. ובלאו דברי המהרש"ל נמי בע"כ צ"ל כהבנתו דרבא מיירי בדחפו כל אחד בפ"ע ממש ולא בזא"ז מטעמא אחרינא, דאפי"ת דלא שייך למידן מצד שיתוף הבור ובדחפו השור אחר האדם חייב לריב"ב לפי שקירב את מיתתו מ"מ אין זה שייך אלא לענין מיתת השור ולא לענין כופר, דאמרינן לעיל בב"ק (דף כ"ז ע"א) בזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן נן בן ברוקא ורבנן דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של של ר' יוחנן בן ברוקא אומר דמי מזיק, ופירש"י לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה לי' דמים ופטור, והוא משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן, ובודאי הלכתא כרבנן נגד ר' ישמעאל דיחידאה הוא וכ"פ הרמב"ם (פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א). וא"כ כיון דרבא גופיה ספוקי מספקא ליה לעיל (דף י"ז ע"ב) אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף אמאי מחייב את השור בכופר והרי מדחיפת האדם שקדמה לו אין לו כבר דמים, [ומכש"כ דקשה לשי' הרמב"ן במלחמות ס"פ כיצד דאפילו אי בתר בסוף אזלינן נמי אין לו דמים יעו"ש], אע"כ כמ"ש המהרש"ל דרבא מיירי בשדחפו השור בפ"ע [או שלא היה בדחיפת האדם כדי להמית דהיינו נמי דחפו בעצמו]. ודוחק לומר דרבא ס"ל כרב חסדא בדף מ' דרבנן ור' ישמעאל פליגי אי כופרא ממונא או כפרה ודלא כר"פ דאמר התם כו"ע ס"ל כופרא כפרה והלכך הלכה כר' ישמעאל, (עיי' דף מ"א ע"ב וברכות דף ב' ע"ב) ועוד דלהרמב"ם מיהא יקשה דפסק כהך דרבא ופסק נמי כרבנן בפדיון נפשו דמי ניזק. ועיי' בפי' הר"ח מובא בחי' הרשב"א ובשמ"ק שפירש לההיא דדף כ"ז להיפוך מפירש"י, דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פי' המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עלי' לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דריב"ב פטרי לי' וכ"ש שורו, ולפי"ז לק"מ אמימרא דרבא דשמעתין ועל פירוש הר"ח קשה לי טובא דמאן ניהו מרא דשמעתא רבא ואיהו סבר דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואמאי יתחייב בכופר למ"ד דמי ניזק לרבנן דריב"ב. ויש להאריך בזה ולענין דמים ואכ"מ. ולענין מה שכתבנו לעיל יש להעיר לפמ"ש הרמ"ה סנהדרין הבאנוהו למעלה דמשו"ה פטורין בב"א משום שנאמר נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש אחת לא שייך האי מיעוטא אלא היכא דשניהם היו חייבין מיתה, אבל אם האחד היה פטור ממיתה ביכו"כ כגון לרבנן בזא"ז שהאחרון רק קירב את מיתתו דהוי רק מקצת ואינו חייב עלה בכה"ג אין לפטור את הראשון מהך טעמא דנפש תחת נפש וליכא לתרוצי כדרך השני שברשב"א וכן לריב"ב נמי א"א לתרץ כן כמובן

ובסוגיא דב"ק הנ"ל יש לי תמיה רבתא, דמרא דשמעתא מאן ניהו רבא ואיהו מיבעיא ליה לעיל (דף י"ז ע"ב) דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופי' הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו, ואמרינן עלה תפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה וא"כ ה"נ בדחפו לבור שנעשה המיתה רק אח"כ ולא בשעת מעשה הדחיפה תליא בבעיא דרבא דאי בתר מעיקרא אזלינא הוי גופיה ואי בתר בסוף הוי כחו, וא"כ אמאי פשיטא ליה לרבא הכא דלענין כופר השור חייב והרי אין כופר אלא בגופיה ולא בצרורות כמבואר לעיל (דף מ"ד ע"ב) גבי שור שהיה מתחכך בכותל דפרכינן ואכתי צרורות נינהו ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש, וכחו נמי היינו צרורות דלא גופו ממש הוא. ובדוחק צ"ל דקאזיל מיניה מיניה כדמשני הש"ס התם, אף שדחוק הוא דדחיפה משמע מרחוק, עיי' ברש"י (דף נ"ג ע"א ד"ה מאי דאית לי) גבי שור שדחף לבור דלרבנן בעל השור חייב ובעל הבור פטור משום דבתר מעיקרא אזלי עיי"ש ועיי' בשמ"ק (דף י"ז ע"ב ד"ה בעי רבא). ועיי' במכות (דף ח' ע"א) מאן דשדא פיסא לדיקלא כו' ובתוס' שם (ד"ה מהו דתימא) ובסוגיא דסנהדרין (דף ע"ז), וצ"ע: **(הגה"ה. אח"ז הגיד לי ידידי הרב הגאון מוהרא"י פערלמאן נ"י הגאבד"ק שקודוויל שזה מכבר העירני על קושיא זו ואח"כ מצאה בס' נחלת דוד בתי' לב"ק י"ז, ועיינתי בס' הנ"ל וראיתי שתי' ג"כ דמיירי בדקאזיל מיניה מיניה, והוא דחוק קצת כמו שכתבנו בפנים. ואגב אורחא אעיר במה שראיתי בס' הנ"ל שמתחלה רצה לתרץ דאין דין צרורות אלא בשן ורגל אבל בקרן ליכא הלכתא דצרורות ולכן שפיר הוה פשיטא ליה לרבא הכא דחייב בכופר דהא דחיפה תולדה דקרן היא. ואף דלפי"מ שפירש"י דאין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש בקרן נמי כה"ג שאינו אלא כחו יפטר הנה נוכל לפרש ההיא סוגיא ברווחא דלא כפירש"י דהכי קפריך אכתי צרורות נינהו וא"כ אינו חייב אלא חצי כופר וקיי"ל דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמרינן בדף מ', אלא דאח"כ דחי לה מסוגיא דדף י"ט דמיבעיא ליה לרב אשי אם יש שינוי)**