דבר אברהם - א קמו

אין כאן כמובן. וא"כ הדרא קושיית הקצוה"ח לדוכתה. אכן י"ל דהתוס' פליגי ע"ז וסברי דאיש ולא שנים ממעט לגמרי היכא שנשתתף אחר עמו אע"פ שיש בו כדי חיוב, ומשו"ה לא מתרצי קושייתם בכופר כהרשב"א והוצרכו לומר דמיירי שלא דחפו ביחד אלא כ"א בפ"ע. ובר מן כל דין הנה ראיתי בחי' הרמ"ה לסנהדרין ע"ח שכ' ח"ל הכוהו י' בנ"א בי' מקלות בב"א ד"ה, פטורין דהא כולהו כי הדדי נינהו מאי אמרת לקטלינהו לכולהו הא כתיב נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש ואית דאמרי לה משום דכתיב איש כי יכה ולא כשהכוהו רבים עכ"ל, וברור הוא דלטעמא קמא פטורין בכל גווני אפילו כשעשה כל חד וחד כולה מיתה ונתברר שמת על ידו דלעולם אין שתי נפשות תחת נפש אחת וכדאמרינן בעלמא עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין

[י] ולפי מה שביארנו דפטורא דבב"א הוי ג"כ משום שלא נתברר שמת מחמת הכאתו אע"פ שאמדוהו יוצא לו דבר חדש. דהנה ראיתי בס' מנ"ח (מצוה ל"ד) שרצה לומר דכשם שבעשאו הראשון גוסס ובא השני והרגו פטרי התוס' לראשון משום שלא נתברר ה"נ בעשאו ראשון טריפה ובא אחר והרגו ראשון פטור מה"ט. אבל במחכ"ת אין הדבר כן דבחי' הרמ"ה לסנהדרין שם כתב להדיא דבעשאו טריפה הראשון חייב ומבואר אצלנו (בסי' ה') דנראה דהתוס' נמי מודו ליה בזה. חזינן מזה דאע"ג דבעשאו טריפה אין הרוצח נהרג עד עד שימות, כמבואר בגיטין (דף מ"ג ע"א) כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה עיי"ש ברש"י והארכנו שם בסי' הנ"ל, מ"מ כשבא אחר והרגו הראשון חייב ואין אנו צריכין לבירור לפי שטריפה ודאי מת מחמת הכאתו. א"כ לפי הנ"ל דפטורא דבב"א הוא משום שלא נתברר שמת על ידו ה"נ אין לפטור י' שהכו בב"א אלא אם אמדוהו שמחמת הכאת כאו"א ימות מאמת חולשה דאז אנו צריכין לבירור אבל אם עשאוהו בהכאתם טריפה כאו"א במקום מיוחד שפיר כולהו חייבין דהכא אין אנו צריכין לבירור. אך לדעת הרמ"ה גופיה דפטורא דשנים הוא משום נפש תחת נפש דבכ"מ אין שתי נפשות תחת נפש אחת אפילו כשהרגו כ"א לגמרי ממש וכן לפי"מ שהראינו פנים לומר דגם מאיש ולא שנים נתמעט כה"ג ה"ה דבהא נמי פטורין. וממילא בנ"ד נמי נידונים כל הב"ד כעשרה שהכוהו ופטורין והלכך שליח ב"ד חייב ומיושב קושיית הקצוה"ת. והענין צריך עוד עיבוד ובירור רב ויהא די בזה לע"ע

ענף

[יא] ומדי עסקנו בקושיית התוס' ב"ק נ"ג במה שהשור חייב בכופר לעיר בזה אגב אורחא במה שתירצו וז"ל ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו עכ"ל, וכפי שמורה פשטות דבריהם רצונם לומר שדחפו בזא"ז, וקשה טובא הרי בזה נמי לרבנן פטורין. וראיתי שכבר עמד בזה המהרש"ל וכתב דפירושו דרבא דיבר בכ"א בפ"ע אבל אין הפשט שלעולם דחפו יחד רק שאינו בב"א ס"ס אין השור בסקילה אפילו אם דחף אחר האדם, ואת"ל דהלכה כריב"ב שהאחרון חייב ס"ם הבור משותף ביה עכ"ד. והמהרש"א ז"ל כתב עליו דדוחק לומר דרבא איירי בכ"א בפ"ע דכולה מילתא אשור ואדם קאי, ונראה לקיים דבריהם לריב"ב והשור דחפו אחר האדם, ולא שייך למימר שהבור הוי אחרון כיון דלא שייך חיוב מיתה בבור עכ"ל. ובזה רצה המהרש"א לסלק טענת המהרש"ל דס"ס הבור משותף. אבל דבריו תמוהין מאד, דמה שכתב דלהכי לא שייך למימר שהבור אחרון כיון דלא שייך ביה חיוב מיתה אין זו סברא כלל, דכיון דטעמא דראשון פטור הוא משום דכשבא אחר והרגו לא נתברר שמת מחמתו אין נ"מ כלל בין היה האחרון בר חיובא או לאו ודבר ברור הוא שאם עשה את חברו גוסס ונפלה אבן מעצמה והרגתו שהרוצח פטור לפי שלא נתברר שמת מחמתו. אך יותר מזה דברי המהרש"ל תמוהין, דאם נאמר כדבריו דשייך לדון את הבור כאחרון ולפטור בשבילו את הראשונים א"כ כשדחפו שור בפ"ע מאי ניחא ליה הא מ"מ בור הוי אחרון ויפטר השור. אע"כ דאין מקום כלל לומר כן לפי שאין הכאת הבור באה מעצמה אלא ע"י דחיפת השור היא באה ומעשיו היא, ואדם הזורק חץ והרג את חברו בודאי לא שייך לומר שהחץ משותף במיתתו דהוא ניהו שזרק את החץ וע"ז הוא מתחייב כמובן, וכן כובשו לתוך המים או לתוך האש, [אך בנזקין שאני דחייב גם הבור וזהו חיובו לענין ממון שעשה הקלה שיוכלו ליזוק על ידה אפילו ע"י דחיפת אחרים ובלבד שלא פ"י בן דעה, עיי' תוס' בסוגיין ובריש ב"ק (דף ו' ע"א ד"ה לאתויי), ואולי יש לכוון זה נם בדברי המהרש"א, ודוחק], וא"כ בדחפו אדם ואח"כ שור נמי ליכא למיפרך מבור מהאי טעמא. ואיך שיהיה הסבר הדבר הנה דברי המהרש"ל ז"ל תמוהים במאי דהוקשה ליה רק בדחפו אדם ואח"כ שור דליהוי שור כאחרון ובדחפו שור לחודיה ניחא ליה, והוא פלא. אולם נראה לענ"ד דדברי המהרש"ל ז"ל נכונים מצד עצמם דאפילו דחפו שור אחר האדם אינו נידון כאחרון להתחייב אפילו לריב"ב, לפי שבדחיפתו עדיין לא הזיקו האדם ואימת בא היזקו של אדם בשעה שהגיע לבור וכן היזקו של שור לא נעשה בדחיפתו לחודא עד שהגיע לבור, וא"כ לענין עיקר המיתה לאו זה אחר זה אלא בבת אחת הוא שהרי בהגעתו לבור שהיא שעת ההיזק של שניהם משותף האדם עם השור בב"א אע"ג דזה דחף ראשון וזה דחף אחרון ובודאי פטור האחרון אף לריב"ב, דעד כאן לא מחייב ריב"ב את האחרון אלא בקירב את מיתתו שבאותו קירוב המיתה לא נשתתף הראשון כמו אבל בלא קירב מיתתו לא, וע"כ אתה צ"ל שקירב השור את מיתתו כגון שע"י דחיפת האדם לחודא עדיין היה שוהה למות וע"י הוספת כח דחיפת השור נתקרבה שעת מיתתו בבור, [וזה שייך רק בחבטה דע"י הוספת כח הדחיפה של השור נתחזק כח החבטה אבל לענין הבלא ליכא למימר הכי. אולם לענין הבלא נמי איכא לאשכוחי קירוב מיתה כגון שע"י דחיפת האדם לחודא היה שוהה לפי האומד איזה זמן עד שיגיע לבור וע"י הוספת כח דחיפת השור הקדים להגיע לבור ולמות בהבלא], אבל בכה"ג נמי נראה דהשור פטורי שהרי בזא"ז הראשון פטור לדברי הכל והוא משום שלא נתברר שהיה מת על ידו אע"ג דאיכא אומד כמ"ש התוס' וא"כ מהאי טעמא גופיה יפטר גם האחרון שבדחיפה לפי שלא נתברר גם להיפוך שלא היה מת באותה שעה גם מחמת דחיפת הראשון [ואם לא הגיע באותה שעה לבור גם מכח הראשון דהכל רק באומד הוא ולא סגי כשלא נתברר] וממילא לא נתברר אם האחרון קירב אה מיתתו, ואי אפשר לדינא דאחרון חייב להתקיים אלא כשנגמר כבר מעשה הראשון וראינו שעדיין הוא גוסס וחי ובא האחרון והרגו שנתברר נן שקירב את מיתתו. וכן בההיא דרבה דדף כ"ו זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף דלריב"ב האחרון חייב דראינו שעדיין הוא חי ויש כאן קירוב מיתה בבירור ע"י האחרון, משא"כ הכא דעד שלא נגמרה פעולת הדחיפה של הראשון דהיינו עד שלא הגיע לבור בא אחרון ודחפו ג"כ שלא הרגו מיד באותה שעה אלא שהקדים לפי האומד להגיעו לבור או לחזק את החבטה שלא נתברר עדיין שלא היה מגיע לבור ולא היה מת באותה שעה שמת עכשיו גם מחמת דחיפת הראשון לחודא בודאי האחרון פטור דאין כאן בירור קירוב מיתה על ידו. ואולי אפשר לדחוק כן גם בדברי המהרש"ל ובאמרו ס"ס הבור משותף ביה כוונתו שהבור משותף לדחיפות האדם והשור לענין שעת המיתה ואין כאן ראשון ואחרון בבירור, אבל רחוק הוא: