דבר אברהם - א קמה

תנא לבב"א ולבזא"ז בחדא בבא ובזא"ז בע"כ מיירי שיש בראשון בכדי להמית דאל"ה לרבנן נמי האחרון חייב כדאמרינן התם בסנהדרין תני תנא קמיה דר"ש כו' להביא המכה את חברו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב אין בו כדי להמית פשיטא כו', בודאי ה"נ האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד דהיינו כולה מיתה, דמאי שנא מיתת שור מאדם. [ועיי' במלחמות בפ' הפרה שם ובסמ"ע וסי' ת"י ס"ק נ"ז)]. אילם השיטה מקובצת דקרי לה מקצת נפש בע"כ צ"ל דקאי רק לההיא לישנא דרבא דהאי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד, ר"ל דהשמ"ק בא להוכיח דלכו"ע ואפילו להאי לישנא דפלגא היזקא עביד צ"ל הטעם שאינו ידוע מי הרגו, דלא איבעי ללישנא דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד דודאי לרבנן נמי ליכא למיפטר משום מקצת נפש אלא אפילו ללישנא דהאי פלגא היזקא עביד כי' דאפשר לומר דהכא נמי האי מקצת נפש ממית והאי מקצת נפש ממית ומשו"ה פטרי רבנן מ"מ אין טעם הפטור משום מקצת נפש דא"כ יקשה לריב"ב. וא"ה אין זה שייך אלא ליישוב דברי השמ"ק אבל למסקנא א"א לומר כן, דלדידן דקיי"ל האי. כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד בודאי ה"נ האי כולה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד. וא"כ דברי הים התלמוד שבא ליישב קושיית התוס' בשור ואדם שדחפו לביר אמאי שור חייב בכופר כיון שאין השור בסקילה כהכוהו עשרה בנ"א בב"א ותירץ דדוקא התם פטורין משום מקצת מיתה משא"כ הכא דדחפוהו בב"א איכא כולה מיתה לכל חד, הנה לפי הנ"ל דברים אלו דחויין מעיקרן דמרא דשמעתתא דשור ואדם כי' מאן ניהו רבא ואיהו ס"ל ללישנא קמא דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד וה"נ בהכוהו עשרה בנ"א בב"א כל חד וחד כולה מיתה עביד ואפ"ה פטורין וה"נ ליפטר מכופר להאי לישנא, ובלא"ה נמי דבריו אינם דא"א לפרש טעם הפטור דבב"א משום מקצת נפש דא"כ לריב"ב ליחייבו כמו שדחה השמ"ק, והוא הדין והוא הטעם שאין להכניס כוונה זו בדברי הרשב"א ז"ל כמו שחשבו הגאונים מפרשי הים ז"ל. ולפי"ז יוצא לן דלדידן דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד שפיר מוכח דאפילו בדאיכא שיעור חיוב לכל חד וחד מיפטרי מקרא דאיש ולא שנים, ונהי דמגופיה דקרא דאיש ולא שנים לא מוכח מידי דאיכא למימר דאתי להכוהו בי' מקלות ואין בכל אחד בכדי להמית דלא שייך לומר בזה כוליה היזקא עביד כמובן, וכמבואר בטור חו"מ (סי' ת"י) בשם הרמ"ה בשנים שהזיקו וברח האחד דמשתלם מאחר וז"ל ודוקא עד שיעור שהי' חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוי עביד ליה איהו לחוד' אבל טפי לא. וכ"מ בתוס' ב"ק (דף נ"ג ע"א ד"ה לעולם), מ"מ מדפטרי בברייתא בב"א דמיירי כשיש בכאו"א כדי להמית כנ"ל וכתב רש"י טעמא דאיש ולא שנים ש"מ דבכה"ג נמי קאי קרא דאיש ולא שנים. אך ללישנא דהאי פלגא היזקא עביד לא מוכח, די"ל דה"נ מקצת מיתה עביד ומשו"ה פטורין מאיש ולא שנים אבל היכא דאיכא כולה נפש לכל חד אינם נפטרין כנ"ל. ולפי"ז מיושב קושיית הקצוה"ח דא"א לב"ד לגלות דזה נמי חשיב כעשרה שהכוהו ללישנא דהאי כוליה היזקא עביד כו'. ואי דללישנא בתרא דרבא דהאי פלגא היזקא עביד כו' יקשה ממתני' דהוסיף לו רצועה י"ל דס"ל להתוס' כמו שהראינו פנים לעיל דדוקא בנזקין שייך פלגא ופלגא אבל במיתה כולה מיתה עבדי לכו"ע שאנו רואין כאלו הכה כ"א בגוף נחלש כמש"ל

[ט] שבתי אני וראה דכוונה אחרת לוטה בענין זה. דהנה במש"כ רש"י ותלמידי הר"פ בשמ"ק דטעמא דבב"א פטורין הוא משום שאינו ידוע מי הרגו וכתבנו לעיל (אות ג') דהסבר דבריהם הוא משום שא"א לעמוד על צמצומו של דבר אם הרגו כולם כאחד בדיוק ואפשר שקדם אחד מהם ובו היה כדי להמית, הנה לפי מובן זה קשה קצת דא"כ תליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן בבכורות (דף י"ז) אם אפשר לצמצם או לא דריה"ג סבר אפשר לצמצם ואפילו לרבנן דסברי בידי שמים אי אפשר לצמצם מ"מ בידי אדם איבעיא לן התם אם אפשר לצמצם. ויותר מזה קשה דרש"י ז"ל סותר א"ע שבסנהדרין כתב הטעה משום איש ולא שנים ובב"ק כתב לפי שאינו ידוע מי הרגו. לכן נראה לומר דצריכין אנו לשני הטעמים וכל אחד ממלא את השני. דהתוס' סנהדרין שם (ד"ה בגוסס) כתבו וז"ל תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור [פי' דבזא"ז האחרון חייב לריב"ב אבל הראשון שעשאו גוסס לכו"ע פטור] הא רוב גוססין למיתה כו' וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואע"פ שאמדוהו למיתה אין הורגין כ"ז שהוא חי וזמנין נמי דאומדין למיתה והוא חי אע"ג דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל, הרי חזינן דאע"ג דאמדוהו למיתה מ"מ כשבא אחר והרגו שלא נתברר ע"י החבישה שמת מחמתו אין הורגין אותו. ונראה דזוהי גם כוונת רש"י ותלמידי הר"פ שאינו ידיע מי הרגו פי' דאע"ג דמיירי שיש בכאו"א כדי להמית ואפילו אי האי כולה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד מ"מ כיון שגם אחרים המיתוהו הרי לא נתברר ע"י רי נהרג ופטור, דודאי לא עדיפא בבת אחת מבזא"ז וק"ו הוא ומה אם הכה בפ"ע הכאה זו שיש בה אומד מיתה אלא שעדיין היה גוסס ובא אחר יהרגו פטור [הראשון] משום שלא נתברר שמת על ידו ושמא היה נשאר חי נגד הרוב והאחרון גרם מיתתי, זה שקדמה גם הכאת האחר ובאה בב"א עם הכאתו איני דין שנא יהרג שהרי לא נתברר שמת על ידו ואנן בירור בעינן. והשתא אין זה שייך כלל לאפשר לצמצם דאפילו הרגוהו בב"א בצמצום גמור נמי איכא האי טעמא. אך אין טעם זה מספיק אלא אם נאמר דבעינן שיהרוג כ"א כל הנפש וזה לא נתברר, אבל אם נימא שא"צ אחד דוקא אלא שנים שהרגו ביחד נמי כחד חשיבי ליחייבו כולהו, שהרי כולהו כחדא הרגוהו לגמרי ונתברר שמת מחמתם בצירוף כולם ואין זה שייך לסברת התוס', לזה באנו לידי דרשא דאיש ולא שנים ואין זה מיעוטא לפטור את השנים במקום דאי לאו האי קרא היה כאו"א חייב בפ"ע אלא לגלויי אתא דלא אמרינן ששנים מצטרפין למישווי כחדא מעשה וכאיש אחד ומשו"ה אין לחייבם בשביל שהרגוהו כולם ביחד, וא"כ שוב אנו צריכין שיהא לכל חד וחד שיעור חיוב בפ"ע וזה ליכא בבת אחת שהרי לא נתברר שמת מחמת הכאתו כנ"ל, ונמצא שאנו צריכין לשני הטעמים יחד. ולפי"ז שפיר אמרינן דהאי מלה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד כנ"ל ומ"מ פטורין שאין כאן בירור החבישה. והכי נ"ל גם בכוונת הרשב"א בתירוצו לקושיית התוס' מכופר, דאיהו נמי ס"ל דרשא דאיש ולא שנים כמבואר בחידושיו לב"ק (דף כ"ז ע"א) ולהכי בעשרה מקלות פטורין בב"א דכיון דממעטינן מאיש ולא שנים שאין מעשיהם חשובין כחד אין כאן כולה נפש שלא נתברר שמת על ידו לחוד כנ"ל, אולם סבירא ליה דעד כאן לא אימעוט מאיש ולא שנים אלא בעשרה מקלות שהם כלים מיוחדים וכאו"א עשה מעשה שלו בפ"ע במקל מיוחד והלכך כשנים נינהו. אבל דחפוהו יחד ממש דחיפה אחת או דקרוהו בסייף אחד כחד חשבינן להו ולא הוו כלל כשנים, וזהו דמסתייע מבור דכי יכרה איש בור כתיב אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן אחת חייבין ומיקרי כי יכרה איש וה"נ בחד כלי מקרי איש כי יכה. אולם התוס' פליגי ע"ז וס"ל דבכה"ג נמי איתמעיט מאיש ולא שנים, וכן הרמב"ם שכתב וכן בדחפוהו לתוך המים פטורין פליג עליה. ועיי"ש ברשב"א שהדברים מורים כמש"כ

ועפי"ז יוצא לן דבנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת שהשליח ב"ד נעשה שלוחו של כל הב"ד כולם שפיר מצו ב"ד להתחייב גלות ולא הוו כעשרה שהכוהו כיון שכל אחד ואחד עשה מיחה שלמה ונתברר שמת על ידו ודאי, ואין לפוטרם לא משום איש ולא שנים ולא משום חסרון הבירור, דאיש ולא שנים בא רק להוציא שלא נצרף מעשה שניהם יחד אבל כשיש בכאו"א שיעור חיוב לגמרי אין למעט מזה וחסרון בירור נמי