דבר אברהם - א קמד

להכאתו אלא בב"א נעשו שלא נחלש הגוף קודם הכאתו אנו רואין כאלו עשה הכאה זוטרתא בגוף בריא, א"כ אפילו מקצת נפש נמי ליכא כנ"ל ולמה יתחייב אפילו לריב"ב. וכ"ת דמ"מ חייבין משום דלהשמ"ק דלית ליה דרשא דאיש ולא שנים כמש"ל כולהו כחד חשיבי וכך לי מיתה ע"י הרבה אנשים ביחד כמיתה ע"י איש אחד ושפיר חייבין לפי שע"י כולם נעשה מיתה, ז"א דא"כ אין זה שייך לפלוגתא דריב"ב ורבנן שהרי בין כולם נעשית מיתה שלמה ולא מקצת וכיון דכולהו כחד חשיבי ליחייבו כאו"א משום כולה נפש. דעד כאן לא הוה שייך לפלוגתא דריב"ב ורבנן אלא אם הרגו בין כולם יחד מקצת נפש אבל הרגו בין כולם נפש שלמה וכחד חשיבי לרבנן נמי ליחייבו, דלכאורה נראה דהיכא דנעשה ע"י שנים וחשיבי כחד לא נתחלקה המעשה להרבה מקציות לכל חד וחד כי היכי דנידון בה לומר שכאו"א עשה רק מקצתה אלא מעשה אחת שלמה כמו שהיא נעשית בין כולם ושניהם כגוף גדול הם. ודמות ראיה לזה מההיא דשבת (דף צ"ג) דאע"ג דשנים שעשו מלאכה בשבת זה מקצת וזה מקצת פטורין דדרשינן בעשותה כולה ולא מקצתה מ"מ עשו שניהם כאחד בזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין כר"י ולא נתמעט כה"ג מבעשותה ולא מקצתה, ונראה שהוא משום דכיון דכאו"א מסייע למלאכה שלמה לא אמרינן שנתחלקה המלאכה להרבה מקציות לכל חד וחד אלא מלאכה שלמה היא שנעשית בין כולם דכחד חשיבי, ואפילו ר"ש דפליג ופוטר גם בזה היינו טעמא משום דתלתא מיעוטי כתיבי עיי"ש. ולכן היה נראה דבע"כ צ"ל להיפוך דס"ל להשמ"ק דבהכוהו עשרה בב"א חשיב כאלו הכה כל אחד בכח זוטרא בגוף חלש וכולה מיתה איכא לכל חד וחד וצריכין היו כולם להתחייב אף לרבנן כיון דדרשא דאיש ולא שנים לית להו ומשו"ה הוצרכו לטעמא דאינו ידוע מי הרגו, והא דדחו לטעמא דמקצת נפש רק משום דלריב"ב חייב ה"ה דהוו מצו למיפרך דלרבנן נמי ליחייבו דהכא כולה נפש איכא מטעמא דכתיבנא אלא דעדיפא מינה פריך בדרך קצרה, אבל קושטא דמילתא הוא דבב"א כולה נפש איכא. [ובלא"ה יבואר להלן דלהלכה ע"כ כולה נפש איכא הכא מטעמא אחרינא]. ולפי"ז נמצא דאף לרבנן אנו צריכין בב"א לטעמא דאינו ידוע מי הרגו ואל"ה הוו חייבין. ועכשיו נראה דמה שתפסנו במוחלט דבב"א הוי רק מקצת נפש לכל חד וכ"כ הים התלמוד שכן נראה לו ברור לחלק הענינים ליישוב קושיית התוס' ב"ק נ"ג ותפסו מפרשיו הגאונים ז"ל שכן היא כוונת הרשב"א ז"ל, כל זה אינו נכון ולא זו היא כוונת הרשב"א ז"ל אלא כמו שיבואר בעז"ה להלן. אך יישוב דברי השמ"ק לפי"מ שכתבנו דחוק הוא ועלינו לבקש דרך יותר מרווחת

[ז] לכן צ"ל לדעת השמ"ק דס"ל דבהכוהו בב"א אנו רואין כאלו הכה כל תד מכה זוטרתא בגוף בריא שאי' בכח הכאתו לפי מה שיצאה עתה בכדי להמית, דכיון שנחלש הגוף רק בשעת הכאתו ולא מקודם חשובה הכאתו כאלו נעשית בגוף בריא כמ"ש. ומ"מ חייבין לריב"ב משום דכיון דלית ליה דרשא דאיש ולא שנים כולהו כחד חשיבי ונעשה מיתה בין כולם, ולרבנן פטורין משום דאפילו חשיבי כחד לא הוי כנעשית מיתה שלמה ע"י כולם אלא שנתחלקה המעשה להרבה מקציות לכל חד וחד, ודלא כמש"כ למעלה דבכה"ג לרבנן נמי הוי נפש שלמה בין כולם לפי שלא נתחלקה למקציות לכל חד וחד. והא דנסתייענו משבת דשנים שעשו מלאכה בב"א חייבין ולא חשיב לכל חד וחד כמקצתה, יש לדחות דהתם נמי חשיב באמת כמקצת לכל חד וחד אלא דאפשר דשבת שאני, די"ל דאין קפידא אלא כשמקגתה השניה של המלאכה לא נעשית כל עיקר דאז אף אותה מקצת שנעשה לאו כלום היא שעדיין אין שם מלאכה עלה עד שתגמר ואפילו מקצת של מלאכה שלמה לא מקרי דרק עם הגמר בא שם מלאכה עלה ולא קודם לכן וגם לאו אורחא דמלאכה שתיעשה כן, אבל אם נגמרה כל המלאכה כולה ע"י שנים חייבין אפי"ת דחשיב כמי שעשה כאו"א רק מקצתה משום דכל אחת מהמקציות שם מלאכה עלה שהרי אינה מקצת בפני עצמה אלא חלק ממלאכה שלמה שנעשית כבר ולכן חייבין כיון דמ"מ נעשה מלאכה כולה בין שניהם והויא מלאכת מחשבת וגם אורחא דמלאכה בהכי ליעשות בשנים בזה אינו יכול וזה אינו יכול, משא"כ ברציחה דבעינן שיהרוג כולה נפש דוקא. אך לפי"ז לא ניחא לן מאי דאיבעיא התם בשבת (צ"ג:) אי בעינן שיעור לזה ולזה או שיעור אחד לכולן ועיי' בתוס' (ד"ה אמר מר). ולא נאריך בזה דלא הובא אלא כעין דוגמא וצריך בירור בהענינים דמייתי הש"ס התם אם שייכים הם להכא ויעדנו לזה מדור בפ"ע וכאן נעבור עליהם]. ולפי"ז בב"א נמי תליא בפלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן פטורין גם משום טעמא דמקצת נפש ולא הוצרך השמ"ק לטעמא דאינו ידוע מי הרגו אלא לריב"ב ולא לרבנן. ומ"מ גם לפי"ז אין להוכיח מריב"ב דדרשא דאיש ולא שנים למאן דאית ליה שייכא גם במקום שכאו"א עשה שיעור חיוב בפני עצמו כמש"ל, דאע"ג דלריב"ב בב"א עשה כאו"א שיעור חיוב מ"מ זהו רק משום דכולהו כחד חשיבי דנמצא שבין כולם כאחד נעשית מיתה שלמה וממילא איכא לכל חד וחד מקצת מיתה, אבל אי לא הוו חשיבי כחד היה כאו"א נידון כמי שעשה רק מקצת שלו בגוף בריא ולא יותר שאין בה אפילו שיעור מקצת מיתה כנ"ל, ולכן י"ל דלמאן דס"ל דרשא דאיש ולא שנים אין פירושה דמה שהם שנים הוא ענין הפוטר דלפי"ז כללא הוא דכ"מ שיש שנים שניהם פטורין, אלא פירושה דחידשה תורה שאין השנים חשובים כחד וכמעשה אחת אנא כל חד באפי נפשיה קאי, וכיון שכן ממילא נמצא שלא עשה כאו"א אפילו מקצת מיתה כנ"ל דהכאה זו לחודא בגוף בריא אפילו מקצת מיתה לא הויא כמ"ש. ונמצא דאין זה שייך אלא כה"ג אבל היכא דכל חד וחד מיתה שלמה ממש עביד כבנ"ד ליכא למעוטי כלל מאיש ונא שנים דדל טעמא דכולהו כחד חשיבי אלא תימא דכל חד וחד באפי נפשיה קאי מ"מ ליחייב שהרי איהו בלחוד נמי מיתה שלמה עביד. ולפי"ז קרא דאיש ולא שנים לא הוי פטור חדש אלא לגלויי אתא שאין מעשה שנים מצטרפין לאחת היכא דבעינן לצירוף. [וכעין זה מצינו בתי' הרשב"א שבת שם צ"ג וז"ל לכך נאמר בעשותה יחיד שעשה חייב שנים שעשאוהו פטורין עיקר דרשה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדי ולא העושה את מקצתה כלומר אע"פ שעשאה כולה בין שניהם עכ"ל. אך כבר כתבנו לעיל שצריך בירור בדמיון הנושאים ולא מקום האסף פה עתה]. ומ"מ עדיין אפ"ל גם להשמ"ק דבב"א הוי כולה נפש לכל חד וחד, אלא דמקמי דנחת לטעמא דאינו ידוע מי הרגו בע"כ הוה ס"ד למימר דרבנן פטרו משום מקצת נפש והוה דחקינן נפשין לומר דזהו רק מקצת נפש אבל לבתר דאסיק לריב"ב טעמא דאינו ידוע מי הרגו שוב י"ל דרבנן נמי מה"ט בלחוד הוא דפטרי אבל משום מקצת נפש ליכא למיפטריה דכולה נפש אית כאן

[ח] אבל אם העלינו ארוכה לדברי השמ"ק מ"מ אין זה מספיק לקיים את הדברים למסקנא דבבת אחת כאו"א מקצת מיתה עביד, ודברי הים התלמוד והבנת מפרשיו ברשב"א דחוים בודאי. דהנה אפילו אם נדחוק בדברי השמ"ק כמש"כ ואפילו אם נתפוס דמיתה דמיא לנזקין ושייך בה לומר מקצת מיתה כמו מקצת היזק ממש, מה שהראינו את הפכו למעלה (אות ה') מ"מ נראה לענ"ד דדבר זה תלוי בתרי לישני דרבא בב"ק (דף נ"ג ע"א) בשור שדחף את חברו לבור אי האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד או האי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד. ולאו דוקא בשור שדחף לבור הדין כן אלא בשני שוורים שנגחו נמי דינא הכי כמבואר התם בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו כו', וכתבו התוס' שם (ד"ה הא כרבנן) דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד והכי הלכתא עיי' ברמב"ם (פי"ב מהלכות נזקי ממון הכ"א). וא"כ ה"נ בהכוהו י' בנ"א בב"א דמיירי שיש בכאו"א בכדי להמית, דהא ערבינהו