דבר אברהם - א קמג

משום דממעטינן לה מאיש ולא שנים דבשביל שהשתתפו במיתה זו שנים גרע, כ"נ לרבנן בשנים שהרגו כאו"א כולה נפש אע"פ שאם לא השתתף עמו חברו היה חייב על מעשה זו מ"מ עכשיו דשנים הם פטורין מגזיה"כ, דז"א דאיכא למידחי דילמא הא בהא תליא דלריב"ב דשנים שהרגו לעולם יש בהן שיעור חיוב לכל חד ואפ"ה מעטינהו קרא בע"כ צ"ל דאיש ולא שנים מיעט כה"ג דא"א למידרש בענין אחר, אבל לרבנן דעל מקצת נפש פטורין איכא לאוקמי קרא דאיש ולא שנים בדליכא בכל חד וחד מינייהו שיעור חיוב אלא בצירופם יחד אבל בדאיכא בכל חד שיעור חיוב בפ"ע לא אימעוט כנ"ל. ולפי"ז תליא הך מילתא בפלוגתא דריב"ב ורבנן בדרך מהופכת, דריב"ב דמחמיר במקצת נפש מיקל בשנים שהרגו בב"א כאו"א כולה נפש ורבנן דפטרי במקצת נפש מחייבי בשנים שהרגו כאו"א כולה נפש. וא"כ בנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת דסתמא דמתני' היא ודחיקא לן לאוקמי כריב"ב יחידאה הדרא קושיית הקצוה"ח לדוכתה דליגלו ב"ד, דלרבנן ליכא למיפטרינהו משום איש ולא שנים כנ"ל משום דכאו"א מהב"ד הוי כהרג כולה נפש

[ה] אבל כשנדקדק בדברים אלו נראה דא"א למיתלי בפלוגתא דריב"ב ורבנן והדבר שקול לאחד מן הצדדים, או דמריב"ב נמי לא מוכח דפטורא דאיש ולא שנים שייך גם בדאיכא שיעור חיוב לכל חד וחד, או דמדרבנן גופייהו נמי מוכח הכי. דהנה מה שתפסנו לדבר פשוט דבהכוהו עשרה בנ"א בי' מקלות בב"א הוי לכל חד וחד מקצת נפש משום דכמה שסייע האחד למיתתו נגרע ממעשה חברו והיינו באים בזה לפלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן פטורין ולריב"ב היו חייבין אי לאו טעמא שאינו ידוע מי הרגו או דרשא דאיש ולא שנים ומבואר כן בפשיטות בשמ"ק ב"ק שהבאנו ושכן כתב הים התלמוד ותפסו מפרשיו הגאונים ז"ל שכן היא גם כוונת הרשב"א ז"ל, כל זה אינו נכון לכאורה. דהנה הריגת מקצת נפש מכולה נפש בפ"ע אי אפשר שתהיה במציאות כלל, דדוקא בנזקין שחייבין על נזק קטן כגדול ועל חלק מדבר הניזק כעל כולו שייך למידן פלגא היזקא. אבל במיתה אין זה שייך כלל, דאין חיוב על ממית חצי חיות כמשמעה, דאפילו כשמחלישו עד קרוב למיתה ממש אלא שעדיין הוא נשאר חי אין בו דין מכה נפש ופטור, וכן גם להיפוך אם היה חלש כ"כ עד שבנגיעה אחת הוא מת ונגע בו והרגו חייב דזו היא הריגתו, [ובלבד שלא יהא בגדר הגוסס], ונמצא דענין הרציחה הוא רק מכה כל שהיא האחרונה המביאה לידי מיתה וממילא לא שייך למידן בה מקצת מיתה או כולה" דמה שהכהו לפני המכה באחרונה הגומרת אינה מקצת מיתה שלא באה עדיין המיתה גופה כלל אפילו במקצתה אלא מכת חבלה בלחוד הוא דהויא. ומיתה עצמה א"א כלל לחלקה למקציות מקציות דכל זמן שיש חיות קצת אין מיתה כלל ומשבאתה מיתה באתה כולה לגמרי ואין מיתה לחצאין. ובאמת בסוגיין דסנהדרין לא אמרינן דחייב על מעשה מקצת מיתה משום מקצת נפש במובן זה שאנו עסוקין בו דזהו באמת דבר שאינו במציאות כלל, והיכי משכחת לה התם מקצת נפש כגון שלא היה בגוף הנרצח אלא מקצת נפש כל עיקר, דלרבנן אין הרוצח חייב אלא כשהיה בגוף הנרצח נפש שלמה וכשממיתו ממילא הוא הורג כל נפש ולריב"ב חייב אפילו כשהיה בגוף הנרצח רק מקצת נפש והרג לגמרי אותה מקצת והיכי דמי בגוסס בידי אדם דודאי ימות מן המכות לאח"ז אלא שעדיין חי חיי שעה דזה מקרי מקצת נפש. ורק באופן זה יצויר ענין הריגת מקצת נפש שא"א לרוצח להרוג אלא אותה מקצת בלבד אפילו כשממיתו לגמרי, אבל כשהיה בנרצח נפש שלמה והרג מקצתה והשאיר מקצתה פטור אף לריב"ב שאין זה מקצת נפש כלל כמ"ש. והוא פשוט ומבואר והארכנו קצת בביאורו בשביל הדברים הבאים להלן. ולפי"ז מאי דמחייב ריב"ב אמקצת נפש הוא רק אמקצת בתרא שהוא מת בה אבל אמקצת קמא שמחלישתו ועדיין אינו מת בה בודאי פטור שאין כאן שם מיתה כלל. ובר מן דין מצינו יותר מזה בהכוהו בזא"ז שהיה בראשון בכדי להמית ובא האחרון והרגו שהראשון פטור אף לריב"ב כמש"כ התוס' סנהדרין שם. (ועיי' בחי' הרשב"א ב"ק (דף כ"ו ע"ב) ודו"ק ואכמ"ל]. והנה בהכוהו עשרה בנ"א בבת אחת שכתבנו דכאו"א מגרע מעשה חברו באופן שבכח ההכאה שיצאה בפועל על הנרצח מכאו"א לא נעשית כולה מיתה יש לחקור הכאה זוטרתא זו שיצאה בפועל היאך אנו רואין אותה, אם רואין אנו מעשה כל אחד ואחד כאלו היא נעשית רק בפני עצמה, ר"ל דכיון שאנו צריכין לחייב כל אחד מן העשרה רק על מעשה דידיה כמו שיצאה על ידו בפועל ולא על מעשי תשעה האחרים שהיו עמו לפיכך אנו צריכין לראות להכאות של התשעה כמי שלא היו כלל ונמצא שעשה כל אחד הכאה זוטרתא דידיה לחודא על גוף בריא כמו שהיה קודם שהוכה ולא היה בה בכדי להמיתו, שהרי אלמלא באו גם התשעה והכוהו באותה שעה היה הגוף בריא והיה יכול לשאת את המכה של האחד ובשביל מעשי הט' האחרים אין לחייב את זה, או דילמא שאין אנו רואין הכאת כאו"א מן העשרה כאלו היא נעשית בפני עצרה וכאלו לא הוכה בפועל כלל מתשעה האחרים וגוף בריא היה אלא רואין אנו אותה כנעשית על גוף חולה ונחלש עד קרוב למיתה שבכח הכאתו הקלה לחודא הוא מת לגמרי לפי שע"י ההכאות של תשעה האחרים נעשה כבר גופו של נרצה חלש כ"כ עד שבמעשה כל דהו של העשירי מהם מיתתו נגמרת, דאע"פ שבודאי אין לצרף מעשי תשעה האחרים לענין לחייב את העשירי מ"מ זהו רק לענין לחייבו על גוף ההכאות של התשעה שהוא לא עשאן, ר"ל שלא נחשוב כאלו סייע גם הוא באותן הכאות וקירוב המיתה שעשו בו תשעה האחרים כצירוף למעשה אחת, אבל מ"מ לא חשיבי אותן הכאות כאלו לא היו כאן במציאות אלא מועילין הן לענין זה למישווי לגוף הנרצח כחלש בכדי שיתחייב כבר העשירי על מכה כל שהיא הוא בלבדו בלא סיום האחרים לפי שזהו שיעור הריגתו של גוף הלש באומד, דמה לי אם היה חלש מעצמו ובא אחר והרגו בכח זוטרא ומה לי אם חולשתו באה לו עכשיו מהכאות בני אדם אחרים הא מ"מ גוף חלש הוא. ומעתה נראה ונוכח דכל הדברים הנ"ל שנתלו בפלוגתא דריב"ב ורבנן אינם נכונים וממ"נ הוא, אם נתפוס כדרך הראשון דרואין הכאה זוטרתא של כאו"א כאלו נעשית בגוף בריא א"כ מהכאה זו לחודא היה נשאר חי ובודאי פטור עליה מצד עצמה אף לריב"ב כמ"ש, ומ"מ איצטריך קרא דאיש ולא שנים למיפטרינהו משום דהוה מחייבינן להו בשביל שבין כולם יחד בצירופם נעשית כולה מיתה וע"ז גלי קרא איש ולא שנים שאין מעשיהם מצטרפים לחייבם. א"כ נמצא דלריב"ב נמי אתא פטורא דאיש ולא שנים לכי האי גוונא שאין במעשה כאו"א מהם שיעור חיוב שאינם מצטרפים ואין מזה שום הוכחה לנ"ד שכאו"א הרג כולה נפש בפ"ע דיש שיעור חיוב לכל חד וחד וא"צ לצירוף מעשה חברו שנפטרנו ג"כ מהאי קרא, ואם נתפוס כדרך השני שאנו רואין כאלו הכה בגוף חלש שגם בהכאה זוטרתא דידיה לחוד יש בכדי להמית א"כ לאו מקצת נפש הוא לכל חד וחד אלא כולה נפש דלרבנן נמי חייב כה"ג. דעד כאן לא פטרי רבנן אלא גוסס בידי אדם שלא נשאר בו אלא מקצת נפש אבל נא נעשה גוסס אלא נחלש בידי אדם ובא אחר והרגו בכח זוטרא בודאי חייב האחרון לכו"ע, ולפי"ז צריכין היו כל העשרה להתחייב מה"ט אלא דע"ז אתא פטורא דאיש ולא שנים דכיון דשנים הם המתחייבים מיפטרי, א"כ לרבנן גופייהו נמי מוכח דקרא דאיש ולא שנים ממעט גם באופן שיש שיעור חיוב במעשה כל אחד ואחד

[ו] ולפי"ז דברי השמ"ק תמוהים, דרצו לומר דטעמא דרבנן דפטרי בבת אחת הוא משום מקצת נפש אלא דהוקשה להו דלריב"ב ליחייב. ומוכח מזה דס"ל שאין אנו רואין כאלו עשה כאו"א מעשה מיתה בכח זוטרא בנפש שנחלשה ע"י אחרים כמש"כ בדרך השני דא"כ לאו מקצת נפש אלא כולה נפש היא ולרבנן נמי חייב, אלא דכיון שלא קדמו הכאות האחרים