דבר אברהם - א קמב

אחת דהוי רבותא טפי כו' וצל"ע בזה עכ"ל. ולכאורה כוונת דברי הרשב"א היא דבהכוהו עשרה בנ"א פטורין משום דכאו"א הרג רק מקצתו משא"כ הכא דכאו"א הרג כולו. וכן ראיתי בס' ים התלמוד שם (דף נ"ג) שתירץ לקושיית התוס' שהקשו ג"כ כקושיית הרשב"א מהכוהו י' בר"א וכתב דלא דמי להכוהו י' בנ"א כו' דהתם פטור דכ"א הרג רק מקצת נפש אבל הכא דדחפו אותו בב"א כ"א הרג כל הנפש במה שדחפו לבור משא"כ התם כ"א מחליש מקצת נפש וכולם ביחד הרגו נפש שלם, ומסיק שכן נראה לו ברור לחלק הענינים ומפרשיו הגאונים ז"ל כתבו ע"ז שדבר אמת בפיו וכיוון שמועתו לדעת הרשב"א ז"ל כנ"ל, הנה תפסו גם הם כהבנתנו בדברי הרשב"א, ולפי"ז בהוסיף לו רצועה אחת ומת צריכין היו ב"ד להתחייב בגלות ואינם נידונים כעשרה שהכוהו דכאו"א הרג נפש שלמה

[ג] ונראה לדון דדבר זה בעשרה שהרגוהו כאו"א נפש שלמה תליא בפלוגתא דרבוותא. דזוהי הצעת הסוגיא בסנהדרין ע"ח ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש וריב"ב סבר כל נפש כל דהו נפש. וכתב רש"י ז"ל בב"ק (דף י' ע"ב) כולן פטורין שאינו ידוע ע"י מי נהרג. וכוונתו דאין לומר דטעמייהו דרבנן דפטרי בב"א הוא רק משום האי טעמא גופיה שבזא"ז דהיינו כל נפש עד דאיכא כולה נפש דא"כ ריב"ב דאית ליה אפילו כל דהו נפש אמאי פוטר בב"א ליחייבו כולם, ולהכי כתב דבב"א איכא פטורא אחרינא שאינו ידוע ע"י מי נהרג ולכן ריב"ב נמי מודי דפטורין. וכן מבואר בשמ"ק ב"ק שם בשם תלמידי הר"פ וז"ל בין בבי"א כו' בין בב"א פטורין משום דאין ידוע ע"י מי נהרג בזא"ז פטורין משום דדרשינן נפש כולה נפש משמע אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבי"א היינו משום כל נפש דאם כן ר"י דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת עכ"ל והא דחשבינן לה לר' בן יהודה בתירא כאינו ידוע ע"י מי נהרג ולא אמרינן דנהרג על ידי כולם כל אחד בכל דהו נפש וליחייבו כולם, צ"ל משום דא"א לעמוד על צמצומו של דבר אם הרגו כולם כאחד בדיוק דאפשר שקדם אחד מהם ובי היה בכדי להמית. ולפי"ז אלו הכוהו עשרה בני אדם במקל אחד שבודאי כולם כאחד בדיוק הרגוהו וידוע שנהרג ע"י כולם מכאו"א במקצת באנו לידי מחלוקת דריב"ב ורבנן דלרוב"ב כולם חייבים דבכל חד וחד קרינן כל דהו נפש ולרבנן פטורין דכולה נפש בעינן. מיהו לרבנן נמי איכא לספוקי דשמא אע"ג דלא מחייבי אמקצת נפש מ"מ במקל אחד שאני, והא דכתבו רש"י ותלמידי הר"פ דפטורא דבב"א הוא משום שאינו ידוע ע"י מי נהרג הא אי לאו הכי היו כולם חייבין לאו אליבא דריב"ב לחוד אמרוה אלא אף לרבנן משום דאלו הוה ידוע שהרגוהו בב"א ממש היו חייבין גם לרבנן, או דילמא אפילו בכה"ג נמי לרבנן פטורין דגם זה מקצת נפש לכל חד מקרי, ולא נצרכו לטעמא דאינו ידוע מי הרגו אלא לריב"ב. אך להרשב"א ז"ל שהבאנו למעלה בודאי צ"ל דבמקל אחד לרבנן נמי חייבין, (כמו שיבואר להלן. דאל"כ שוב יקשה ארבא דמחייב את השור בכופר מרבנן דהלכתא כוותייהו. המבואר מזה דלדעת הרשב"א הכוהו במקל אחד חייבין גם לרבנן ובדעת רש"י ותלמידי הר"פ אין הכרע די"ל דלרבנן פטורין משום מקצת נפש, אבל הא מיהא מוכח אליבא דכולהו דהכוהו בב"א במקל אחד ובאופן שכאו"א הרגו כולו בודאי חייבין גם לרבנן שהרי נודע שבב"א הוא וכולה נפש נמי יש כאן

אבל רש"י ז"נ גופיה בסנהדרין שם שפה אחרת ודברים אחרים לו בזה, שכתב ח"ל כל דהו נפש כו' ומיהו היכא דככוהו בב"א לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל, הרי דבב"א אין הטעם לפי שאינו ידוע מי הרגו אלא פטורא אחרינא איכא איש ולא שנים. [ומסתמא נמצאה דרשה זו באיזה מקום אצל חז"ל]. ולפי"ז אפילו הכוהו במקל אחד שידוע מי הרגו מ"מ פטורין אפילו לריב"ב דשנים נינהו. וכן התוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב ד"ה לענין כופר) שהקשו ג"כ מהכוהו י' בנ"א כו' ומחמת זה אוקמוה להא דרבא דלא מיירי בדאפוהו אלא כ"א בפ"ע נמי סבירא להו דכך לי מקל אחד כמו י' מקלות. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות רוצח ה"ו) הכיהו י' בנ"א בי' מקלות בין שהכוהו בזא"ז בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים עכ"ל, ודחפוהו לתוך המים דמי למקל אחד וידוע ששניהם הרגוהו ואפ"ה פטורין. והנה לרש"י ז"ל דדרשינן איש ולא שנים נראה מבואר דפטורין אפילו כשהרגו כאו"א את כולו דמ"מ שנים נינהו. אך התוס' והרמב"ם אע"ג דודאי פליגי ארשב"א ולדידהו במקל אחד פטורין אליבא דרבנן מיהא, מ"מ עדיין לא מוכרח לכאורה דס"ל כרש"י בדרשא דאחד ולא שנים דלפי"ז לריב"ב נמי פטורין, די"ל דס"ל כרש"י בב"ק ותלמידי הר"פ דבב"א דפטורין אף לריב"ב טעמא הוא משום שאינו ידוע מי הרגו אבל במקל אחד שידוע שכולם הרגיהו במקצת אינם פטורים אלא לרבנן משום דהוי מקצת נפש אבל לריב"ב חייבין בכה"ג, והרמב"ם שפסק כרבנן שפיר הוסיף לומר וה"ה לשנים שדחפוהו, והתוס' דמקשי ארבא דשור ואדם שדחפו אע"ג דלריב"ב כה"ג חייבין מ"מ שפיר מקשו מרבנן דהלכתא כוותייהו, ולפי"ז עיקר הפטור לרבנן משום מקצת נפש הוא, ובדחפוהו שנים לתוך המים נמי מקצת נפש הוא לכאי"א להרמב"ם, וא"כ היכא דכאו"א הרג כולו וידוע שהוא בב"א ממש שפיר חייבין אבל ז"א דהתוס' שם כתבי וז"ל וא"ת והא שור פטור ממיתה כו' דבב"א ד"ה פטור עכ"ל. ומדכתבי דברי הכל ש"מ דר"ל דמדריב"ב נמי קשה לרבא. ואמאי הא בדחפוהו בב"א שידוע מי הרגו לריב"ב חייבין כולם, אע"כ דלריב"ב נמי אע"ג דמחייב אמקצה נפש מ"מ כה"ג פטורין משום דרשא דאיש ולא שנים. [וכן משמע קצה דהרמב"ם נמי הכי ס"ל שהרי כתב עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש ולמה שינה מלשון הש"ס שאמרו כל נפש עד שיהיה כולה נפש והוסיף מלת אחד שהרג, וי"ל שהוא משום דהש"ס מפרש טעמא רק לבזא"ז והוי פטורו רק משום מקצת נפש אבל הרמב"ם כולל בטעם זה גם לבבת אחת ולכן כתב עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש, ר"ל דבזא"ז פטורין לפי שאינו כל נפש ובב"א פטורין לפי שאינו אחד. ואין דקדוק זה מכריע ויש לדחותו בקל כמובן]. ולפי"ז אליבא דכל הני רבוותא אפילו הרגו כאו"א כולה נפש נמי פטורין דאכתי שנים נינהו. נמצא דהאי דינא דהכוהו עשרה בנ"א בב"א כל אחד כולה נפש תליא בפלוגתא דרבוותא אלו, למאן דסבר דרשא דאיש ולא שנים פטורין ולמאן דפטר בב"א משום שאין ידוע מי הרגו הכא דידוע חייבין

ועדיין יש מקום להשוות בזה את הדעות ולחלק דעד כאן לא פטרינן מאיש ולא שנים אלא היכא דכאו"א מהם לא הרג אלא מקצת נפש, דלדידן דכולה נפש בעינן לא נעשה מעשה החיוב ע"י אחד ואנו צריכין לחייבם משום צירוף מעשי שניהם משו"ה אינם חייבין דאיש ולא שנים אמר רחמנא דבעינן שיהא מעשה חיוב באחד ולא ע"י שנים. אבל בגוונא דכתיבנא דכאו"א הרג כולה נפש דבמעשה דידיה לחוד נמי איכא כדי חיוב לא קרינן בהו כלל שנים שהרגו שאין הכאה של זה משותפת עם זו של חברו אלא כ"א בפני עצמו עביד מעשה חיוב, דדל מעשה חברו מהכא קרינן בכל חד מינייהו איש כי יכה נפש וחייבין כמי שהרגו נפשות מיוחדות. ואין לומר מדריב"ב נשמע לרבנן. מדחזינן לריב"ב דאע"ג דמחייב אמקצת נפש לחוד מ"מ שנים שהרגו כאו"א מקצת נפש פטורין אע"פ שבמעשה כ"א בפ"ע יש בו כדי חיוב בלא צירוף חברו