דבר אברהם - א קמא

כן הוא שאין מיתת הבעל מתירתה אלא מה שנשארה שעה קלה בלא זיקת בעלה הוא דמתירתה. והא דפריך התם בגיטין (דף ל"ט). ארבנן דגמרי לה לה מאשה אי הכי אפילו ישראל נמי [לא יזכו היורשים משום דיוצאין לחירות במיתת האדון] ולפי הנ"ל לא דמיא כלל דכיון דירושה באה תיכף ולא היה שעה אחת בלא אדון אין מקום להפקעת העבדות כלל ושפיר עובד הוא את היורשים י"ל דהכי פריך כיון דגמרת לה לה מאשה לא יהא עובד את היורשים דומיא דאשה שאין זיקת אישות עוברת ליורשים וה"נ עבדות לא תהא עוברת ליורשים, וע"ז משני אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה דגלי רחמנא דאית בהו דין ירושה. וכיון דלפי"ז אין מיתת האדון עצמה מתרת אלא מה שנשאר איזה שעה בלא אדון הוא דהוי עיקר המתיר משו"ה כשקדמה זכיית אחר מחיים דגר וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים שלא היה שהות כלל לעבד להיות רגע בלא אדון לא יצא לחירות אלא לעבדות אבל במשכון ששיעבודו נפקע ממילא יחד עם מיתת הגר ממש ולא בעי שהות שיזכו בו הבעלים בודאי לא מהני זה פירש כו' דמ"מ קדמה ההפקעה לזכייה כנ"ל. ידעתי שיש לפקפק ולדחוק ולחלק בהכי אבל אנן לתרוצי שיטת רש"י ז"ל קאתינן ולהכי לא נדחוק נפשין ככל הנ"ל בכדי לאוקמי בקושיא, וניחא לן יותר לומר דהפקעת העבדות נמי באה יחד עם מיתת הגר ממש והמיתה היא דמפקעת כמו בהפקעת שיעבוד המשכון, ולהכי שפיר יש ללמוד משכון מעבד לרבנן דתיהני ביה נמי זה פירש כו' וכמש"כ

סימן כ

בענין שליחות לדבר עבירה

ענף

[א] שיטת התוס' בב"ק (דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו) דהיכא דשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, וכ"כ במרדכי ובאגודה פ"ק דב"מ ובהג"מ רפ"ב דשלוחין מובא בש"ך תו"מ (סי' שמ"ח סק"ו), והמהרש"ל ביש"ש בפרק מרובה (סי' ל"ג) כתב שכן דעת רוב המחברים, וכבר רבו המדברים בענין זה בספרי גדולי האחרונים ז"ל. וראיתי בקצוה"ח (סי' שמ"ח סק"ד) שכתב דראיה ברורה נגד שיטת התוס' וסיעתם מהא דאמרינן בהמניח (דף ל"ב פ"ב) מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה אמר רב שימי מנהרדעא דטפי במנינא טפח ליה רבא בסנדליה א"ל אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אר"ש מנהרדעא דטעה דיינא גופיה: ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפילו לדבר עבירה אם כן שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח של ב"ד והב"ד הוא המשלחו. אלא ודאי דאפילו בשוגג נמי אין שליח לדבר עבירה ומשו"ה שליח ב"ד גולה. ומסיק דזו ראיה ברורה. והיא באמת לכאורה תשובה נצחת

ונלענ"ד לתרץ. דהנה ממה שהשליח ב"ד חייב לא קשה מידי לפמש"כ הש"ך חו"מ (סי' רצ"ב סק"ז) דאפילו היכא דיש שליח לד"ע מ"מ כשהמשלח פטור חייב מיהא שליח דלא חידשה תורה אלא לחייב את המשלח ולא לפטור את השליח, ועיקר הקושיא הוא רק ממה שב"ד פטור. [שוב מצאתי שכ"כ גם הנתה"מ שם, ולפנינו יבואר עוד דבלאו דברי הש"ך נמי ניחא מה ששליח ב"ד גולה]. ור"ל דב"ד אינם יכולין להתחייב בגלות. דאם באנו לחייבם משום שלוחו של אדם כמותו יהו כל הב"ד חייבים שהרי שלוחן של כולם הוא, דאע"ג דרק השלישי אומר הכהו מ"מ איהו נמי בשליחותא ואדעתא דכוליה ב"ד קעביד, וא"כ הוו להו כהכוהו עשרה בני אדם דתניא בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, וכיון דבמזיד פטורין ממיתה בשוגג פטורין מן הגלות. ומה שהשליח ב"ד גופיה חייב גלות ולא דיינינן ליה כהכוהו עשרה בני אדם מחמת המשלחים דפתיכי נמי בהכאתו מצד שליחות. הוא משום דבאמת הוא בעצמו הכהו כולו בלא סיוע המשלחים ומה שהמשלחים נידונים גם הם כאלו הכוהו הוא רק מצד דינא דשליחות אבל לא שסייעו בפועל והלכך אינם מגרעים מעשה השליח בפועל כאלו השתתפו גם הם במעשהו אלא השליח שחייב על הכאתו שבפועל נידון כאחד שהרג שהרי באותו אופן בפועל לא היו לו מסייעים, משא"כ ב"ד שכל עיקר חיובם הוא רק מדינא דשליחות דהוי כאלו עשו בעצמם בזה ודאי הם נידונים כעשרה שהרגו שהרי באותו אופן שהרג האחד מהם דהיינו ע"י שליחות הרגוהו גם אחרים. ומיושב היטב קושי"ת הקצוה"ח דכיון שאין ב"ד המשלחין חייבין גלות חייב מיהא שליח ב"ד מצד עצמו. [ומ"ש רש"י מכות (דף כ"ב ע"ב) במשנה וז"ל הוסיף לו רצועה על האומד ומת ה"ז גולה על ידו ולא דמי להכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דאמרינן בהנשרפין כולן פטור דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם עכ"ל אינו שייך כלל לדברינו דרש"י ז"ל לא מיירי אלא מפטורא דבזה אחר זה דס"ל לרבנן דריב"ב דאחרון פטור ולדידהו ה"נ יפטר שליח ב"ד משום דהוי כפשרה בר"א זה אחר זה דלפני הרצועה שהוסיף לו שלא כדין הלקהו מקודם מכות אחרות של חיוב וע"י כולן מת, וע"ז משני דההיא אוקימנא לה בגוסס אבל כל זמן שלא נעשה גוסס מהכאות הראשונות בודאי האחרון חייב לכו"ע ואינו נידון כעשרה בנ"א. ואין כ"ז שייך לדברינו כלל דאנן מכח הכאת עשרה בנ"א בב"א קאתינן עלה ודכו"ע היא. ודברים פשוטים הם כמבואר למעיין, אך מפני שחכ"א חשב שנעלמו ממני דברי רש"י אלו אמרתי לבארו]

[ב] אך יש לפקפק ע"ז, דדילמא עד כאן לא נפטרו עשרה שהכוהו בעשר מקלות אלא משום דכל חד וחד לא הרגו כולו שהרי סייעו גם אחרים במיתתו וכמה שסייע האחד נגרע ממעשה חברו. משא"כ הכא כשעשו עשרה בנ"א שליח אחד אע"פ שדינם כעשרה שהכוהו מ"מ כל תד וחד הוי כאלו הרגו כולו דכאו"א יש לו שליח שלם ואותו שליח שלו הרגו לגמרי וכיון דשלוחו כמותו הרגו הוא לגמרי, דילמא כה"ג לא אמרינן עשרה שהכו פטורין דכל חד באפי נפשיה הרג ומאי איכפת לן דשלוחו של חברו נמי הרגו לגמרי באותה שעה. ומצאתי לי און לסברא זו מדברי הרשב"א בחי' לב"ק (דף נ"ג ע"ב) שור ואדם שדחפו לבור וכו' לענין כופר ול' של עבד שור חייב וכו' ואיכא למידק אשמעתין כו' היאך השור משלם את הכופר דהא השור פטור ממיתה כו' דהו"ל כהכוהו עשרה בני אדם כו' דבב"א ד"ה פטורין כו' מסתברא לי דל"ק ולא מידי דע"כ לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בפשר מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעי' אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן אחד יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים, דאי לא אדתני עשרה בי' מקלות ליתני שדקרוהו שנים בבת