דבר אברהם - א קמ

לא מהני זה פירש למיתה כו' משום דקדמה הפקעת העבדות לזכייתו של אותו אחר ה"נ במשכון לא מהני, אבל לרש"י דסבר דלרבנן נמי אע"פ שאין העבד צריך לזכייה אלא להפקעה הבאה עם מיתת הגר ממש מ"מ אמרינן ביה זה פירש למיתה כו' ה"נ במשכון אמרינן הכי. והרא"ה ז"ל שדחה סברא זו ס"ל כהר"י אבל לרש"י ז"ל לשיטתו שפיר אמרינן במשכון זה פירש למיתה כו' וא"כ בתופס שטרותיו של גר מחיים אלו הוי כמחזיק בארעא הוה קני מטעמא דזה פירש למיתה כו' וא"ש

[ז] ובהא דדחיק רש"י ז"ל לאוקמי בשטרי שיעבוד ולא מוקים לה בשטרי מכר ומתנה כדמפרשי לה קצת מרבוותא, נראה לי די"ל דהוקשה ליה קושיית התוס' בב"ב (דף נ"ד ע"א ד"ה אדעתא) היאך ס"ד דרב ייבא סבא למימר דכיון דדעתיה אארעא שטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא ואמאי לא קניא ליה ידו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד אתרבאי, וניחא ליה לרש"י ז"ל דמיירי בשטרי שיעבוד ובהני שטרי אם יפרע הלוה חוזר הנייר ללוה כנ"ל, ולהכי מספקא ליה לרב ייבא סבא שמא לאו דעתיה אשטרא היינו דמכוין ודאי שאינו זוכה בו שהרי יהא צריך להחזירם ואינו נוטלם אלא לראיה ומשו"ה לא קנה, ולא דמי לפי"ז לחצרו שקונה לו שלא מדעתו דשאני הכא דכמכוין שלא לזכות בהדיה דמי דודאי לא קנה. ועיי' במל"מ (פ"ז מהלכות גזלה ה"ח). ופשיט ליה ר"נ דמ"מ דעתיה נמי אשטרא לצור ע"פ צלוחיתו אם לא יפרע ליה הלוה או עד שיפרענו. נמצא דאין זה שייך אלא בשטרי שעבוד דלחזרה קיימי אבל בשטרי מכר ומתנה דלאו לחזרה קיימי ולא הוי כמכוין בפירוש שלא לזכות בודאי קני שטרא אע"פ שלא נתכוין לו משום דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו

וראיתי בקצוה"ח (סי' רס"ח סק"ב) שכתב דהא דידו קונה שלא מדעתו כחצרו תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בכתובות (דף ל"א ע"ב), דרש"י ז"ל כתב דהגבהה אפילו בידו בעינן ג' טפחים והתוס' הקשו עליו דבידו לא גרע מחצרו ולא בעי הגבהה כלל, וא"כ לשיטת רש"י אין ידו קונה לו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. ולפי"ז אזדו להו דברינו דלרש"י ז"ל אין ידו קונה כלל שלא מדעתו וקושיא דליקני שטרא שלא מדעתו מעיקרא ליתא. אבל מלבד די"ל דמסתמא הכניס המחזיק את השטר גם לביתו וחצרו. הנה כבר הארכתי במק"א [עיי' בסי' כ"א] שדברי הקצוה"ח אינן נראין והעליתי דלרש"י נמי ידו כחצרו. ומה שכתב בכתובות שם כי היכי דלענין שבת חשיב מקום לענין מיקנא נמי חשיב מקום למיקנא כאילו הגביהה למעלה מג' לאו דוקא משום הגבהה קאמר לה אלא שנידון בתורת יד כחצר וליד קרי הכא הגבהה. והארכתי שם ליישב דבריו וכאן אזכיר רק שכן מפורש ברש"י סנהדרין (דף ע"ב ע"א) וז"ל היה מגרר ויוצא כו' וצירף ידו למטה מג' וקבלה בידו דידו חשובה לו כד' על ד' והרי הוא לו כחצירו ואע"פ שאין כאן הגבהה עכ"ל ואכ"מ להאריך

[ח] ועפי"ז ביה מקום ליישב מה שהשמיט הרי"ף להך איבעיא דרב ייבא סבא והש"ך (סי' ער"ה סק"ג) כתב שהוקשה ליה להרי"ף דאפילו לא מכוין לשטרא מ"מ ליקני דלא גרע מחצרו שקונה שלא מדעתו, [ומן התימה שלא הזכיר הש"ך מידי מדברי התוס' ב"ב], וניחא ליה לרי"ף דרב ייבא ור"נ לית להו הא דריב"ח דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אבל לדידן דקיי"ל כריב"ח ממילא אין מקום לאיבעיא זו ולכן השמיטה. אבל רחוק ודחוק מאד לומר דרב ייבא ור"נ פליגי אריב"ח שהיא הלכה רווחת בכמה דוכתי, תדע דבב"מ (דף י"א ע"א) פרכינן מינה ארב יהודא אמר שמואל ואי איתא דרב ייבא ור"נ פליגי עלה מאי מקשה אדשמואל דילמא איהו נמי פליג אלא ודאי דהלכה פסוקה היא באין חולק. ולפי דברינו הנ"ל אם לחלק באנו יותר היה נכון לומר דרב ייבא ור"נ לא פליגי אריב"ח אלא ארבה. ולא מוקים לה הרי"ף לאיבעיא דרב ייבא בשטרי מכר מטעמא דכתיבנא דא"כ הוה קניא ליה ידו אפילו שלא מדעתו אלא מפרש לה כרש"י בשטרי שעבוד וע"ז לא שייך הא דריב"ח כמש"ל, אולם ס"ל להרי"ף דרב ייבא ור"נ ע"כ פליגי אמימרא דרבה במשכונו של ישראל ביד גר, דאי ס"ל כרבה דממילא פקע שיעבודא דגר ממשכונו ה"נ הוה צריך מחזיק להחזיר שטר ללוה דשטר שעבוד לא עדיף ממשכון, אע"כ דפליגי על רבה וסבירא להו דממשכון נמי לא פקע שיעבודא בכדי, והלכך כיון דפסק הרי"ף בפ' חזקת הבתים כרבה ממילא אין מקום לאיבעיא דרב ייבא ומשו"ה השמיעה

אך לפי מש"כ באות ה' ו' ביישוב דעת רש"י ז"ל אין אנו נזקקין לכל זה לאפושי בפלוגתא ודברי הרי"ף מיושבים ברווחה. די"ל דהרי"ף נמי מפרש לה בשטרי שעבוד דוקא מטעם הנ"ל ויקשה דא"כ אמאי קני שטרא ואמאי הוה קני ארעא אלו הוה דמי כמאן דמחזיק בה הרי פקע שעבודיה, ונתרץ לה כמ"ש לרש"י ז"ל דמיירי שהחזיק מחיים וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואף לענין הפקעת שיעבוד אמרינן דקדמה זכיית המחזיק כמש"ל, וזה תלוי בפירוש הסוגיא דקידושין בעובדא דמר זוטרא אם הא דאמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים הוי גם לרבנן או רק לאבא שאול כמו שנתבאר. והנה הרי"ף שם גרם איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול כגירסת התוס', וי"ל דהרי"ף נמי מפרש כפי' הב' דר"ת בתוס' שם דללישנא קמא דגדול הוה אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אפילו לרבנן וללישנא בתרא דקטן הוי לא אמרינן כלל בעבד זה פירש כו' ורק בקטן מהניא זכיית המחזיק לפי שאין לו יד לזכות בעצמו כאבא שאול ולא קאי כדאבא שאול אלא ללישנא בתרא. נמצא דלל"ק דלרבנן נמי אמרינן זה פירש למיתה כו' מוכח דבהפקעת שיעבוד נמי מהני זה פירש כו' כמש"ל אבל ללישנא בתרא לא אמרינן כלל זה פירש כו'. ומעתה י"ל דרב ייבא סבא ור"נ ס"ל כלישנא קמא ומיירי איבעיא דמחזיק בשטרותיו בשקדם לתפוס בחיי הגר ולכן קנה את השטר מיהא, אבל הרי"ף שדרכו לפסוק כלישנא בתרא הרי לית ליה זה פירש למיתה כו' ולפי"ז אין מקום לאיבעיא זו דאפילו במכוין לשטרא נמי לא זכה ביה מחזיק דלבעלים הדר ולכן השמיטה

ומ'"מ אפילו למש"כ להרי"ף עדיין איכא נפקותא לדינא מהך איבעיא כגון שהיה הלוה ג"כ גר שאין לו יורשים ומת גם הוא דאז אין המחזיק צריך להחזיר את השטר לפי שאין לו בעלים ויש מקום לאיבעיא אם קנה שטר מיהא. ולפי"ז לרש"י נמי מצינן לאוקמי בכה"ג ולא קשה תו מידי ממשכונו של ישראל דרבה. אך מילתא רחיקתא דלא שכיחא היא ולכן לא חש גם הרי"ף להביא לאיבעיא כיון שאין לה מקום לשיטתו לענין מאי דאיתניא בש"ס

[ט] וידעתי שהרוצה לדחות יבוא וידחה דברינו במה שהשווינו הפקעת העבדות לרבנן להפקעת שיעבוד המשכון וישים ריוח בין דבקים אלו לומר דבאמת אין הסברא נותנת דהיכא שהשיעבוד נפקע ממילא עם מיתת הגר ממש תיהני זכיית אחר משום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים דסוף דסוף בע"כ הרי תבוא הזכייה רגע אחד אחר מיתת הגר וההפקעה באה לפניה ביחד עם מיתת הגר, והא דמהני לרבנן בעבד זה פירש כו' יאמר הדוחה דלרבנן אין עבדותו של עבד של גר שמת ואין לו יורשין נפקעת עם מיתת האדון אלא משום שנשאר שעה אחת בלא אדון הוא דקונה את עצמו, ר"ל שאין הדין כלל דמיתת האדון מוציאתו לחירות ואלו הוה דינא הכי באמת לא היה יכול אחר לזכות בו אפילו באופן דזה פירש למיתה כו' משום שההפקעה באה קודם לזכייתו של זה, אלא דמה שיוצא לחירות הוא משום שנשאר שעה אחת בלא אדון. ואף דגמרינן מיתת הגר לה לה מאשה מה אשה מיתת בעלה מתירתה כו' ידחוק לומר דבאשה נמי הענין