דבר אברהם - א קלט

בטלה המתנה מצד התנאי וצריך הקנאה. משא"כ הכא כשלא יתקיים עוד התנאי לעולם בטלה המתנה ממילא מצד התנאי וא"א למחזיק לזכות בה בכל אופן, ובע"כ צ"ל כמו שכתבנו דהוי מתנה ע"מ להחזיר רק אחר פרעון דוקא ופטור זה דהפקר לאו פרעון הוא. ויש לפלפל עוד בזה אלא שאין להאריך. איברא דמה"ט דבריו דחוקים קצת שיהא ע"מ להחזיר אחר פרעון דוקא ולא אחר פטור אחרינא כמו מחילה ושמיטה, אבל יעוי' בשמ"ק כתובות (דף פ"ו) שהובא בשם הרשב"א דברים קרובים לזה אלא שלא הוזכר מצד מתנה ע"מ להחזיר. [ואגב אורחא אעיר דמה שהקשה הט"ז (סי' ס"ז סעי' ל"ז) דאם הנייר הוי כמשכון אצל מלוה לא תהא שביעית משמטת מנוה בשטר כיון שיש משכון משהו לפי הי"א שבסעי' י"ב מסימן הנ"ל והוא מירושלמי דאפילו מחט, והקצוה"ח הביא משמו קושיא זו על הרשב"א וגם ע"ז סובב תירוצו דלא הוי כמשכון אלא כמתנה ע"מ להחזיר, הנה בשמ"ק שם הקשה הרשב"א גופיה קושיא זו ומתרץ לה כעין דברי הט"ז דלאו משכון ממש אלא לראיה הוא ומ"מ שייך למלוה עד שיפרענו עיי"ש]

נמצא שלפי"ד הקצוה"ח אין קושיא על רש"י ז"ל מגוף השטר ששייך למחזיק, דאף שדבריו נאמרו רק לשיטת הרשב"א דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו אין הלוקח מחזיר את השטר ללוה אבל להני רבוותא דסברי דמחזיר שטר ללוה צ"ל שאין המלוה קונה כלל את השטר וכל שעתא של לוה הוא, הנה בכתובות פ"ו שם מבואר דשיטת רש"י ז"ל כהרשב"א שאינו מחזיר הנייר ללוה וכ"כ הרשב"א בשמ"ק דדעת רש"י נראה כן

[ה] אך לפי שתירוצו של הלח"מ ומאי דקאמר הש"ס ובארעא הא לא אחזיק ר"ל שאינו מועיל דחוק מאד נלענ"ד לתרץ בדרך יותר מרווחת. דהנה בקידושין (דף כ"ב ע"ב) אמרינן רב יהודה הינדאה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסנחי ואמטינהו לביתא איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול וכו', ופירש"י איכא דאמרי גדול הוה העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהיה העבד בלא אדון רגע אחד עכ"ל. חזינן מזה דאם תכפה זכיית המחזיק למיתת הגר אין בעל החפץ זוכה בו כיון שאין שהות בלא אדון, וה"נ במשכונו של ישראל אע"פ שבמיתת הגר פקע שעבודו מ"מ לא זכו ביה בעלים אלא כשהיה הפסק בין מיתת הגר לזכיית המחזיק שתיכף זכו הבעלים במשכון שלהם כשם שזוכה התם העבד בעצמו, אבל אם תכפה זכיית המחזיק עם מיתת הגר ממש שלא היה שהות לרשות הפקר להפקיע זכי ביה מחזיק ולא הבעלים כשם שאין העבד יכול לזכות בעצמו בשביל זה. ומ"מ מימרא דרבה דמחזיק במשכונו של ישראל שביד הגר מוציאין מידו ניחא, משום דמיירי שלא החזיק מחיים אלא לאחר מיתת הגר כלשון הש"ס ומת הגר ובא אחר והחזיק דמשמע אחר מיתה, אבל אלו החזיק מחיים אה"נ דהוה זכי ביה מחזיק לפי שהיינו דנין ביה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. וא"כ במחזיק בשטרותיו של גר שלא נאמר שם שהחזיק אחר מיתה מצינן לאוקמי שהחזיק מחיי הגר, והלכך אלו הוה אמרינן דמאן דמחזיק בשטרא כמאן דאחזיק בארעא דמי הוה קנו משום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומעתה אזדא לה מכאן גם ראייתו של הקצוה"ח מדברי רש"י אלו שהשטר קנוי למלוה ולא הוי רק כמשכון בידו, דלפי"מ שכתבנו שפיר אפשר לומר דהוי רק כמשכון ואפ"ה זכה בו המחזיק משום דמיירי שהחזיק מחיים וכמש"ל

אבל יש לפקפק על זה דאפשר דעד כאן לא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אלא בעבד שגופו קנוי לאדון ואחר מיתת האדון צריך הוא לזכות בעצמו זכייה גמורה ומעשה זכייתו בע"כ צריכה ליעשות אחר מיתת האדון ולא עם מיתתו יחד היא באה בזה שפיר שייך לומר שקדמה זכיית מר זוטרא לזכייתו, אבל במשכון שאינו קנוי ממש להגר אלא שעבוד בעלמא הוא דאית ליה ביה והפורע חובו אינו צריך לחזור ולזכות במשכונו אלא מכיון שנפרע המלוה נעשה המשכון ממילא שלו אולי לא שייך לדון ביה זה פירש למיתה כו', שהרי זכיית המחזיק בע"כ צריכה ליעשות אחר מיתת הגר וזכיית הבעלים במשכונם נעשית תיכף עם מיתתו של גר דכיון שמת עם מיתתו נפקע החוב וממילא נעשה המשכון של בעלים מיד ונמצא שלהיפוך הוא דזכייתם קודמת או שניהם באים כאחד

[ו] שבתי וראיתי שהדברים שכתבנו עתיקים הם וממקור הראשונים יהלכון וב"ה שזכינו לכוון לדעתם, דז"ל השמ"ק ב"ק (דף מ"ט) והרא"ה ז"ל כתב ח"ל משכונו של ישראל ביד גר כו' מסתברא לי דלא מבעיא היכא דכי אתי האי ישראל אחרינא ומחזיק לאחר מיתת [הגר דהא כבר פקע שעבודיה אלא אפילו אחזיק ביה מחיים דגר שלא מדעת הגר בשעת מיתת הגר הרי הוא בידו לא זכי ביה אע"ג דב"ח קונה משכון שהפקעת השעבוד של מי שהעיקר שלו מוקדם לזכייתו של זה ולא דמי כלל להא דאמרינן בקידושין רב יהודא הנדואה כו' זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ולא אמרינן דהפקעת עצמו וזכייתו שזוכה בגופו מוקדמת לשל אחרים דשאני עבד כנעני דגוף כוליה לגמרי דרבו וכיון דכן ובשעה שפירש רבו למיתה פירש הוא לעבדות אחר שזכה בו אותו אחר, אבל במשכון שעיקרו ודאי לבעלים אע"ג דב"ח קונה משכון כיון דעיקרו דבעלים דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקעת הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים עכ"ל. הרי הדברים מפורשים ב"ה כמש"כ, ולדעתי בדחייתו נתכוין למה שכתבנו דשאני משכון דלא בעי לוה לזכות בו אלא בהפקעת השעבוד ממילא סני והפקעה קידמת שהיא באה מעצמה עם מיתתו של גר וזכייתו של אותו מחזיק אינה באה אלא לאחר מיתת הגר תיכף

אבל לענ"ד נראה דדחייה זו תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ולרש"י ז"ל לאו פירכא היא. דהנה בקידושין שם אמרינן איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. כך היא גירסת רש"י ז"ל דאליבא דרבנן שפיר זכה מר זוטרא בעבד ולאבא שאול לא הוה צריך מר זוטרא למהר ליזהר שלא יזכה בעצמו דבתר מיתתו נמי הוה מצי לזכות ביה כיון דקטן אינו קונה עצמו בן חורין. אבל התוס' שם מיאנו בזה וגרסו וכאבא שאול וז"ל ונראה לר"ת דגרם הכא וכאבא שאול כו', ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפילו ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול, דלרבנן דאמרי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו. אבל לאבא שאול ניחא דיליף מה אשה איסורא מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' עכ"ל. וזוהי ממש סברת הרא"ה דבמשכון לא שייך זה פירש למיתה כו', דהמעיין בגיטין שם (דף ל"ט) יראה דלרבנן מיתת האדון מפקעת את האיסור ואת הממון שבעבד ולא בעי כלל לזכייה לפי שנפקע ממילא והלכך קטן נמי יוצא לחירות אע"פ שאינו יכול לזכות בעצמו, ואבא שאול סבר שלא נפקעה העבדות מהממון שבו אלא נעשה הפקר וצריך הוא לזכות בעצמו ולכן מהני אם קדמה זכיית אחר נמצא דלרבנן עבד דמי ממש למשכון דשמעתין שאין בעלים צריכין לזכות בו אלא שנפקע השעבוד מיד ממילא, וא"כ לר"י דסבר דלרבנן