דבר אברהם - א קלז

סלקא טבילה לכלי הטמא ולכן אין כאן מיגו. אבל האחרונים לא תפסו כן ועיי' בלבוש הביאו הש"ך שנדחק לבאר את הענין משום חסרון כוונת הטובל שמכוין לשפעת מים, והוא תמוה מאד. והש"ך שם ביאר כדברי הר"ש דבפיו למעלה מחובר וכשמטהו על צדו אע"פ שמכניסו כולו למים נידון כניקב מן הצד, ולדעתי ארכבה אתרי רכשי דזה שייך רק להר"ש דברייתא מיירי גם בקומקום טהור ומשום חיבור נגעו בה, אבל השו"ע שפסק כהרמב"ם דבכלי לא מהני פיו למעלה נראה שלא דנהו כלל בשביל זה כמחובר ולכן אין לכאורה שום נ"מ אם פיו למעלה או מן הצד דשניהם אינם מחוברים, דאלו בפיו למעלה היה נידון כמחובר למקוה היה מועיל גם בכלי טהור כמש"כ. ולכן נראה לכאורה דהמחוור לפרש ברמב"ם ושו"ע דמטהו על צדו היינו שלא הכניסו כולו למים, ודברי הש"ך שייכים רק אליבא דהר"ש דאפילו כשכולו במים בעינן דוקא פיו למעלה דלא כתוס' רי"ד הנ"ל. ובזה נשאר עדיין מקום עיון אם הר"ש מפרש המיגו כמש"כ ואין יתרון בכלי טמא על הטהור דבתרווייהו מתורת חיבור נגעו בה, או דמפרש נמי המיגו כהרמב"ם דבכלי טמא חשיב הכל כאחד ולא איכפת לן לפי"ז אם מטהו על צדו או מכניסו כולו למים כמו להרמב"ם ורק בפני טהור דלית ביה מיגו ומתורת חיבור קאתינן בעינן דוקא פיו למעלה אפילו כשמכניסו כולו למים כפי הבנת הש"ך בדבריו. והנה באופן הראשון נ"מ בין הרמב"ם והר"ש בתרתי דבכלי טהור להרמב"ם לא מהני פיו למעלה ולהר"ש מהני ובכלי טמא במכניסו כולו למקוה להר"ש בעינן דוקא פיו למעלה ולהרמב"ם במטהו על צדו נמי מהני, ובאופן השני נ"מ בינייהו רק חדא בכלי טהור בפיו למעלה אבל בטמא במטהו על צדו כל שמכניסו כולו למים אף הר"ש מודה דמהני משום מגו. ולכן מהתימה שנפסק בשו"ע (סעי' ט') כהרמב"ם דדוקא וכלי טמא אבל בכלי טהור לא מהני פיו למעלה ולא נזכר כלל והר"ש חולק. וידעתי שיש לדחוק ולפרש גם דברי הר"ש דמיירי דוקא בקומקום טמא אבל לענ"ד אין פשטות דבריו מורה כן. ויש להאריך בזה הרבה והנני הפעם רק כמעיר ובא בקצרה ועוד חזון למועד בעז"ה

ד) מסתפק אני בחורי המקוה שנידונים כמקוה אפילו כשאינן מעורבין כשפה"נ אם משלימין ג"כ לשיעור מ"ם או לא. לדעתי הדבר פשוט דמשלימין דמאי שנא כיון שהם כגוף המקוה, אך לא ראיתי מי שדיבר בזה ולכן צ"ע

ה) ראיתי בטו"א בסוגיין דחגיגה (דף כ"ב ע"א) שהקשה כיון דלקודש בדיעבד נמי לא א"כ הא דאמר ר"א בפסחים (דף ל"ד:) מי חג שנטמאי השיקן ואח"כ הקדישן טהורין כו' ואמאי טהורין הא השקת מים דמי למטביל כלי בתוך כלי ואיכא למיגזר לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפה"נ דודאי לא מהני כיון דכה"ג אין מים שבכלי מחוברים למי מקוה וליכא כאן השקה. הנה תפס בפשיטות דבהשקה בעינן נמי כשפה"נ, ולא ברירא לי כ"כ דכיון דאינה מתורת טבילה דאין טבילה לאוכלין אלא מתורת זריעה בקרקע כמ"ש רש"י ביצה (דף י"ז ע"ב) אפשר דאינו מוסכם דבעינן כשפה"נ כמו בעירוב מקואות דמצינו שהן חלוקין זמ"ז. ויש לי בזה אריכות קצת וקצרתי (ועיי' מ"ש עוד בזה בספרי חלק שני סי' ט"ו

) יתברך ידידי כת"ר מאדוה"ש ברוב שלום וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו אוהבו ומחבבו מאד

סימן יט

ב"ה בחודש כסלו תרמ"ב סמאלעוויטש

כבוד אחי אהובי הרה"ג וכו' מוהר"ר חיים כהנא שפירא (נ"י) ז"ל. (שהי' רב בק"ק קווניצא וא"כ מר"ץ בהודאדנא) שלום וברכה

אחדשה"ט בערכי עתה את כתבי בא לידי מה שהשבתי לך על קושיא אחת שהקשית במכתבך אלי בימי ילדותך, ועתה הוספתי על תשובתי דברים אחדים ומלאתיה והנני שולחה לך בתוארה החדש

[א] גרסינן בב"ק (דף מ"ט ע"ב) בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה או דילמא דעתי' נמי אשטרא כו', ופירש"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו. והקשית בילדותך כיון דבשטרי שעבוד מיירי מאי איריא דלא אחזיק בארעא אפילו היה חזקת השטר דומה כמאן דמחזיק בארעא מ"מ לא היה קונה את הקרקע המשועבדת, דכיון דמת הגר פקע שעבודיה וקיימא ארעא ברשות הלוה שהוא מוקדם לזכות כדאמרינן לקמן אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודו עכ"ד

הנה קושייתך נמצאת בלחם משנה (פ"א מהלכות זכיה ה"ט) וכתב דמה"ט נכון יותר כפי' המ"מ דמוקי לה בשטרי ראיה מקניית הקרקע ומתנה, וכ"כ בש"ך חו"מ (סי' ער"ה סק"ד) בשם בעה"ת. והלח"מ מתרץ בדוחק בדעת רש"י ז"ל דמאי דקאמר בארעא לא אחזיק כו' ר"ל דאפילו החזיק בארעא לא מהניא ליה חזקתיה דפקע ליה שעבודיה. אבל מלבד הדוחק שבתירוץ זה עדיין אינו מספיק, דתנינן בב"ב (דף קס"ז ע"ב) שהלוה נותן שכר סופר, נמצא שהשטר חוב הוא של לוה וכשפורע את חובו צריך המלוה להשיב לו את הנייר כמבואר בשו"ע חו"מ (סר ס"א סעי' י"ב), וא"כ אי בשטרי שעבוד מיירי אמאי מסקינן דזכה המחזיק בשטר לצור ע"פ צלוחיתו הרי מכיון שנפקע שעבודו והוא כפרוע נשאר השטר של לוה דלא עדיף שטר ממשכון. ואפילו אם נדחוק לומר דמיירי שהמלוה נתן שכר סופר מ"מ נראה דבאנו בזה לידי פלוגתא דרבוותא ולדעת קצתם בכה"ג נמי הנייר של לוה אלא שצריך לשלם למלוה פשיטי דספרא, ונמצא דגם זה, ר"ל פשיטי דספרא. הוי רק כחוב על הלוה שנפקע ג"כ עם מיתת הגר והנייר נשאר של לוה כמו בשילם הוא שכר סופר. דהנה בגיטין (דף כ' פ"ב) בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה או דילמא לא ידעה לאקנויי אמר אביו ת"ש אף הוא העיד על כפר קטן כו' והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואמאי הא בעינא ספר מקנה וליכא אלא לאו משור דאמרינן אקנויי מקנה להו. הרי פשטות הסוגיא מורה דבשט"נ צריך להיות השטר של לוה כי היכי דליהוי ספר מקנה וכששילם המלוה שכר סופר צריך הוא להקנות תחלה את השטר ללוה כדאמרינן התם בגט דבעינן שיהא הספר משל בעל וכששילמה האשה שכר סופר אקנויי אקנו רבנן לבעל. אך התוס' שם (ד"ה וכותב) כתבו ז"ל וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינו אלא לראיה ואפילו במלוה ע"פ היה גובה ממשעבדי אי לא