דבר אברהם - א קלא

כאן ומשום עבירה אתקנתא דרבנן אינו נטמא, משא"כ בגזירת כלי בתוך כלי דלא שייך למימר הכי. לא מיבעי למ"ד משום כבדו של כלי חוצץ שחידשו בו רבנן דין חציצה חדשה דכובד כי האי מקרי חציצה בקודש וממילא עבר וטבל לא עלתה לו טבילה כיון שיש כאן חציצה דדבריהם אלא אפילו למ"ד משום גזירת מחטין וצינורות כו' דלדידיה גזירה זו דמיא כבר לגזירת מדרס שהרי עכשיו שטבל בכלי שיש בפיו כשפה"נ אין כאן שום חסרון אלא דכמו שחששו התם לנגיעת המדרס באוירה כמעשה שהיה חששו נמי הכא לתקלת כלי שאין בפיו כשפה"נ אבל עכשיו אין שום חסרון בטבילה זו שנתחדש מדבריהם אלא זו בלבד שעבר על תקנתם, וא"כ עבר וטבל ראוי שתעלה לו טבילה כמו בנושא את המדרס, מ"מ לא דמי למדרס דהכא לאו משום גזירת מחטין בלחוד אית בה אלא דגזירת מחטין הוי רק הטעם שהניעם לחדש בזה תקנה ואולם הטעם שבתקנה גופה הוא שלמעלת הקודש הוסיפו בו חז"ל פסול בטבילת כלי בתוך כלי, וא"ת איזה פסול יש כאן, לזה נתכוין הרמב"ם שלמעלת הקודש נחשוב שהקופה החיצונית חוצצת בפני הכלים, פי' דבתרומה וחולין אין הכלי החיצון חוצץ וחשיב כאלו טבלו הפנימיים במקוה לפי שמחובר בנקב כשפה"נ אבל בקודש אמרו שאין חיבור כשפה"נ של כלים מועיל לטהר את הכלים הפנימיים וחשיב החיצון כחוצץ בפני הפנימיים וממילא נשארו כאלו לא טבלו ולא עלתה טבילה אף בדיעבד. ואין זה כר' אילא דאמר דטעם התקנה הוא משום דכבדו של כלי חוצץ, דשניא חציצה האמורה ברמב"ם מחציצת כבדו של כלי דר' אילא, דלרבי אילא המים שבכלי מחוברין למקוה אלא שאינם נוגעין בקרקעיתן של כלים הפנימיים מפני כובדן החוצץ. ובחציצה דאיירי בה הרמב"ם חוצצת הקופה החיצונית בפני המקוה ואין המים שבתוכה מחוברין עם מי המקוה, וזהו גם אליבא דרבא

[יא] ובזה יאיר לן הנתיב בכל הסוגיא לענין מה שהקשה הטו"א שהזכרנו למעלה (אות ד') לימא מחטין וצינורית שאין במינן כובד איכא ביינייהו למ"ד משום כבידו של כלי ליכא ולרבא איכא, וכן קשה קצת מאי איריא סל וגרגותני הרי איתנייהו לכאורה עוד מיני כלים אחרים שאין במינן פיהם פחות מכשפה"נ. ולפי הנ"ל יוצא לן כמין חומר, דבאמת ליכא לפלוגי כלל במעלות הקודש וחז"ל בתקנתם במדה רבה כיילי שאין מטבילין כלי בתוך כלי, ולמ"ד משום כבדו של כלי גזרו שיהיו גם כלים קלים חוצצים ואין נ"מ בין יש במינן בין אין במינן כבדים, וכן גם לרבא כיון שתיקנו דאפילו בפיו רחב אין מטבילין אין נ"מ אם יש במינן צרים או לא דמדת חכמים כך היא, וסל וגרגותני היינו טעמא דמטבילין בהן משום דכיון דעיקר התקנה לדידיה היא שחידשו חכמים חציצה חדשה בקודש שכלי החיצון חוצץ בפני המים כמ"ש א"כ אין זה שייך אלא בכלים החוצצים בעלמא במקוה משא"כ סל וגרגותני דלא בעו נקיבה ואינן חוצצין כלל מפני שהמים שבהם מעורבין עם מי המקוה, כדתנן במקואות (פ"ו מ"ה) השידה והתבה והמגדל שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובין כשפה"נ כי' אם היה שק או קופה מטבילין בהם כמו שהם מפני שהמים מעורבים, ופי' הרא"ש שאין תורת כלי עליהם בשביל זה ועיי' שם בפירוש הר"מ ועיי' בשו"ע יו"ד (סי' ר"א ס"ט), ומשו"ה לא דנו אותן כחוצץ בקודש כיון שאין עליהם תורת כלי כלל לענין חציצה, ודקאמר סל וגרנותני שאין בפיהן כשפה"נ ליכא, אין עיקר הטעם מה שאין במינן צרים אלא פירושו דלא בעו נקיבה כשפה"נ לפי שאין מחזיקים את המים כלל ונידונים תמיד כנקובין לגמרי מכל צד, ועוד ראיתי בדקדוקי סופרים שבכת"י שלפניו לא גרס אלא למ"ד משום גזירה ליכא ושאר המלים סל וגרגותני שאין בפיהם כשפה"נ ליכא לא גרס כלל ולפי"ז מרווח יותר, ומיושב בזה קושיית הר"ש במקואות יעו"ש

אולם אף כי דבר נחמד הוא ומסתבר טובא בכ"ז האמת חביבה יותר דדוחק הוא לצמצם כוונה זו בלשון הש"ס שאין בפיהן כשפה"נ ליכא וברבנו חננאל מבואר להדיא שלא פירש כן ומאשר יבוא לפנינו נראה שרוב הראשונים לא פירשו הכי ואולי עוד נשוב לדבר בזה בעז"ה

[יב] ועדיין תמיה לי אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל להלכה סיפא דמימרא דרבא מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה, אי למישמע מינה דנקבים קטנים אינם מצטרפים לכשפה"נ להכשיר מקוה חסרה בצד חסרה לראבי"ה עיי' שו"ע יו"ד (סי' ר"א סעי' נ"ב) ובב"י שם, ולרש"י אפילו בצד מקוה שלם עיי' שו"ת חכ"צ (ס' מ'), אי שלא לחלוק מקוה בכלים כמש"כ הב"י בשם הרשב"ץ ובשו"ע (סע' ס"ו) וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז. ויש לי הרהורי דברים רבים ביישוב חומרא זו וקושיית כת"ר בדרך אחרת אך מפני שעדיין לא ברירין לי לא ערכתים על ספר ומהם הנני לרשום לכת"ר רק מקצת הצריך עוד בירור וליבון וזה הוא

סימן

יח

[א] בשו"ע יו"ד (ס' ר"א סעי' ס"ו) מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד אבנים או חבילי עצים כו' ובלבד שלא יחלקו כל המקוה אבל בכלים פסול. והנה מקור הדין דבכלים פסול כתוב בב"י וז"ל וכתב הרשב"ץ בתשובה דוקא בעצים ואבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפ' חומר בקודש עכ"ל. וכתב הט"ז (ס"ק פ') בטעם הדבר דהוויות המקוה לא יהיה ע"י דבר המקבל טומאה כדלעיל סעי' ל"ה, והש"ך (ס"ק ק"מ) השיג עליו עיי"ש. והגר"א ז"ל כתב וז"ל צ"ע דהא תנן ספ"ה [דמקואות] ומודים שהוא גודר [כלים וטובל בהם. וכתב הר"ש כלומר עושה מחיצה בכלים טמאים כו'] וכ"ש כה"ג וגם ראיתו אינו מובן עכ"ל, והש"ך נמי כתב דבפ' חומר בקודש דמסתייע מיניה ליתא להאי מילתא כלל

והנה הקושיא שהזכיר הגר"א ז"ל ממשנה מקואות עמד בה הרא"ש בהלכות מקואות (סי' י"א) על הר"ש (פ"ה מ"ה) ר"י אומר כל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו ופירש הר"ש דלעכב הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה נמי אסור משום שאין הוויתו ע"י טהרה והקשה הרא"ש ז"ל ממתניתין דגודר כלים וכ"ה בשאר ראשונים. אבל כבר תירצה הרע"ב בפירוש המשנה (פ"ה מ"ו) דהאי ומודים דקתני אסיפא קאי דמודים ב"ש לב"ה שהכלים שבהם גדר לא הוטבלו, ומסיק דהכי משמע בתוספתא, ועיי' באשכול הלכות מקואות (סי' ס') דנראה שכיוון ג"כ לתירוץ זה, ועיי' בנחל אשכול שם שהביא דבתוספתא תניא והכל מודים כלים שגדר בהן לא הוטבלו. משמע להדיא דמודים קאי אסיפא דב"ש מודים לב"ה. ואף שאין דעת האשכול והרא"ש נוחה מתירוץ זה מ"מ אפשר דהרשב"ץ ס"ל כשי' הר"ש. ובשו"ע (סעי' נ') הביא דעת הר"ש דעכבת הזחילה בעינן ע"י דבר שאינו מקבל טומאה ודעת הרא"ש דמתיר הביא בשם יש מי שאומר, ולפי"ז חשש גם כאן בחילוק כלים את המקוה לדעת הר"ש דזה מיקרי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. והא דלא הביא גם הכא דיש מי שמתיר אפשר שסמך אמש"כ בסע' נ' ומכש"כ דמתיר הכא. אבל שינויי דחיקי נינהו והעיקר קשה דגוף ראייתו מפ' חומר בקידש אינה מובנת כלל ולא נמצא שם שום זכר לזה והוא פלא

[ב] ונ"ל לומר לביאור דברי הרשב"ץ ז"ל. דהנה הר"ש כתב על מתניתין (פ"ז דמקואות) מקוה שמימיו מרודדין