דבר אברהם - א קל

לרפותן ליכא למיגזר דיהיב כבר אדעתיה כיון שבא לשנות מכפי הרגיל אצלו תמיד לא ישכח באותה שעה לחזור ולהדקם. באופן שעדיין נשאר לן מקום לומר דבכת"כ גזרינן להרמב"ם כבד אטו שאינו כבד שהיא כגזירת רפוי אטו שאינו רפוי, אע"פ שבאמת דחוק הוא קצת ומקום הנחנו לדרך יותר מרווחת

והשתא הכי כיון דלרבנן כלי בתוך כלי בחולין נמי בעי הדחה תחלה אפילו בכלים שאינם כבדים א"כ ליכא למימר דאתיא דאבא שאול כרבנן, דאי בלא הדיח תחלה מאי איריא קודש חולין נמי אין מטבילין ואי בהדחה תחלה אמאי לא יועיל גם לקודש דליכא למיגזר דילמא חזי ליה ע"ה דמאי חורבא נפיק מיניה כיון דלדידהו לעולם מדיחין ובהדחה ליכא שום צד איסור לעולם. ואע"ג דבמרדכי שלהי ע"ז שהזכרנו מיירי בנותן הכלי בתוך דלי מלא מים דהוה הדחה תחלה ואפ"ה חייש לכבדו של כלי שלא יחצוץ ויבטל חיבור המים של ההדחה ומצריך לגלגל הדלי ונסתייע מסוגיין דכבדו של כלי חוצץ, וא"כ נראה דבכלי כבד אין תקנה כלל בהדחה תחלה ונפיק מיניה חורבא לע"ה ויש מקום לגזור בקודש. הרי כבר כתב הט"ז (סי' קצ"ח ס"ק כ"ז) דדעת הרמב"ם אינה כן ולדידיה כל שהדיח תחילה אין שום כובד חוצץ. ומשו"ה מוקי ר"י לדאבא שאול כר"ש דרפוי אינו צריך הדחה תחילה וה"נ בכלים שאינן כבדים אין מדיחין תחולה וגזרו בקודש כלים שאינן כבדים אטו כבדים דילמא חזי ליה ע"ה ואתי למטבל גם כלים כבדים בלא הדחה תחלה

ואין להקשות לדברינו דא"כ אמאי גזרו שלא יטבילו כב"כ לקודש כלל ליתקנו דלקודש בעי הדחה בכל כלים אפילו אינן כבדים ולא נפיק תו חורבא לע"ה, דהא בלאו דברינו נמי יש להקשות כן אליבא דהט"ז שהזכרנו דלדעת הרמב"ם והרמב"ן אין שום כובד והידוק חוצץ בהדיח תחלה, ובע"כ צ"ל דמכיון שירדו לכלל תקנה בטלו כבר לגמרי טבילת כב"כ לקודש. אך אין זה שייך אלא לר"ש דצריכין היו לכלל תקנה בקודש אבל לרבנן דבחולין נמי מדיח תמיד לא היה להם לבוא לכלל תקנה כל עיקר כמש"ל

והדר אמר ר"י מסתברא דאבא שאול אתי אפילו כרבנן ואע"ג דלדידהו בחולין נמי מדיחין בכל כלים מ"מ אתי חורבא מיניה לע"ה ולאו משום חציצה אלא משום גזירה דרבא וכנ"ל

איך שיהיה ביאור דברי הירושלמי מ"מ ממה שנתבאר אפשר כבר לומר בפשוטו דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן בתלמודין והא דרבא ודרבי אילא תנאי הוא לאו על טעמיהם נאמר אלא על הנ"מ שבינייהו בסל וגרגותני, ולפ"ז אבא שאול נמי מצי סבר משום גזירה דרבא אלא דגזר טפי כמש"ל, וכיון דבירושלמי איפסקא להדיא הלכתא כוותיה תפסו להלכה דאפילו בסל וגרגותני אין מטבילין וטעם הדבר נשאר כרבא

[ט] אח"ז ראיתי שבמקצת מדברינו כבר עמדו בשירי קרבן ובמראה הפנים. ובמה"פ נתעורר כבר לקושיית כת"ר בסתירת דברי הרמב"ם וכתב דהרמב"ם פסק כאבא שאול כרבנן דקסרין בשם ר"י. ובשאר דבריו שם במחכ"ת ערבוביא אני רואה שכתב דבבבלי נמי משמע דהלכה כאבא שאול מדשקיל וטרי הש"ס אליביה ואוקים כרבי יוסי והלכה כר"י: ובמחכ"ת אין שם וזכר לזה בש"ס דכל מאי דשקיל וטרי הש"ס שייך אליבא דרבנן כמו אליבא דאבא שאול כמבואר למעיין, ועיי' בפי' הר"ח שם. וכן ראיתי שעמד שם גם בקושייתנו מסוגיא דהכא על שי' הרמב"ם דמרפה ידיו לא מהני ודבריו רופפים מאד כאשר יעמוד כת"ר עליהם ולא ראיתי להאריך בזה

ובחפשי מצאתי שגם הרש"ש בחגיגה עמד כבר בקושיית כת"ר בסתירת דברי הרמב"ם וביישוב הדבר מגיה בש"ס הגהה מרובה באיזה מקומות וגרים להיפוך סל וגרגותני איכא בינייהו למ"ד משום חציצה ליכא ולמ"ד משום גזירה איכא. אבל מלבד שאין שום מובן לדבר זה דלמ"ד משום חציצה ליכא בסל וגרגורני חציצה מכובדו של כלי ומה נשתנו אלו מכל הכלים, הנה לא זו הדרך ישכון אור לנתיב הרמב"ם לסרס דברי הש"ס ולהפוך גירסתנו משורש, ואלו להגיה באנו יותר נכון היה להגיה ברמב"ם פ"ג ממקואות מלה אחת ובמקום ואפילו היו בסל וכו' נגרוס אא"כ היו בסל

וכו'

[י] כן ראיתי שעמד הרש"ש שם במה שהרגשתי גם אנכי בפירוש המשנה להרמב"ם וז"ל מטבילין כלים בתוך כלים כו' ולא נעשה כן כו' בקודש כי מפני מעלת הקודש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלים אע"פ שהמים נכנסים שם עכ"ל וזהו כרבי אילא היפוך ממה שפסק בהלכות כרבא משום גזירת כלי שאין בפיו כשפה"נ. וע"ז בנה הרב רש"ש ז"ל דיק לגירסתו המהופכת דר' אילא אתי כת"ק דאבא שאול והר"מ ז"ל בחר בנתיב זה בפירושו למשנה. אבל גם זה אינו נכון, דבפירושי זה נמי לא תפס כר' אילא, שהרי לדידיה אמרינן בסוגיין עשר מעלות שנו כאן חמש ראשונות כו' ואלו הרמב"ם ז"ל בפירושו ס"פ אין דורשין כתב להדיא ועוד ימנה בפ' שלאחר זה דברים יתרים בטהרת הקודש על התרומה ואמרו בהן אחד עשר מעלות שנו כאן ששה ראשונות כו' הרי לך מפורש כרבא ולא כר' אילא. והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה שבאמרו חציצה לא נתכוין כלל לחציצת כבדו של כלי דר' אילא, שהרי כתב דאותה קופה חוצצת בפני הכלים ואלו לר' אילא אין הקופה החיצונה חוצצת כלל אלא כבדו של פנימי חוצץ א"ע בפני המים כדמשמע לשון הש"ס וכמו שפירש"י, והוא מבואר

ובאמת נ"ל שהרמב"ם ז"ל שיכל בלשונו הזהב להעיר על דבר אחד ביסוד גזירת טבילת כב"כ ועל ידו הננו מגיעים ליישוב קושיית התוס' (דף כ"ב ע"א ד"ה אבא שאול) וז"ל צ"ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל והטבילן קאמר בעבר עכ"ל. והנה לכאורה דבריהם ז"ל אינם מובנים כלל מהיכן פסיקא להו דלישתרי בדיעבד עד שתמהו ע"ז הרי בכמה וכמה גזירות חז"ל גזרו גם על דיעבד אין ספורות למו. ואולם נראה דיסוד קושייתם הוא מהא דלקמן הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש, ואמרינן עלה עבר ונשא מהו ר' אילא אמר אם עבר ונשא טמא ר' זירא אמר עבר ונשא טהור, ולכן הקשו דלר' זירא דהלכתא כוותיה למה בגזירת מדרס עבר ונשא טהור ובגזירת טבילת כב"כ עבר וטבל טמא הרי שניהן בלשון לכתחלה נשנו במשנה. [ובזה מדוקדק אמאי נטרו התוס' בקושייתם עד הכא הרי לעיל מינה אמרינן איכא בינייהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן למ"ד משום חציצה איכא והתם נמי הטבילן קתני בדיעבד, ולהנ"ל ניחא דהתם מאן קאמר לה דלא סלקא טבילה ר' אילא ור' אילא גופיה הרי ס"ל גם בנושא את המדרס עבר ונשא טמא. ולהכי נטרו בקושייתם עד הכא להקשות מברייתא אליבא דר' זירא דהלכתא כוותיה]. ונראה ביישוב קושיית התוס', דבין תקנות חז"ל יש תקנות כאלה שיש בהן טעם למה שהניעם לתקן את התקנה והטעם הוי רק כסיבה להתקנה דבשביל זה תיקנו אבל גוף התקנה עצמה נשאר כהלכתא בלא טעמא, דוגמת ההיא דאמרינן בגיטין (דף י"ד ע"א) הנהו תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא וכתבו התוס' דהפירוש הוא דמה שמועיל לקנות אין טעם בדבר אבל יש טעם למה תקנו חכמים, פי' דיש טעם למה שהניעם לחכמים לתקן, ויש תקנות כאלה שיש טעם גם בתקנה גופה שאינה כהלכתא בלא טעמא אלא שחידשו בה רבנן דין או גדר חדש. ועפי"ז יתבאר היטב, דבגזירת מדרס עיקר התקנה היתה על מעשה הנשיאה שלא ישא את המדרס ביחד עם הקודש משום מעשה שהיה ולא אמרו שמשא המדרס מטמא את הקודש, דזה יהיה כהלכתא בלא טעמא ולא עוד אלא שתסתור א"ע שהרי אפילו נפל מדרס ע"ג חבית מלאה קודש כל שלא בא לאוירה טהור והיאך אפשר לומר דמשא המדרס מטמא חבית, ולכן סבר ר' זירא דכיון דרבנן לא חידשו בו דין טומאה חדש אלא שאסרו לישא ביחד א"כ עבר ונשא טהור דמשום מאי נטמאנו, טומאה אין